איך מצב רוח משנה עתיד?

הנבואה, כידוע, ניתנה בימינו לשוטים. ובכל זאת, חוקרים ופרשנים לא מפסיקים לספר לנו איך ייראה עתידנו. הם עושים זאת לא עם קלפי טארוט אלא עם משוואות וניסוחים זהירים ומלאי הסתייגויות, אבל גם כאשר תחזיותיהם מתבדות, הם לא עומדים בפיתוי ושבים ומתנבאים. הפיתוי פשוט גדול מדי. כל כך הרבה אנשים רוצים לדעת היום מה יהיה מחיר המניות מחר, ואם תהיה מלחמה עד סוף השנה. בכלכלה, הפיתוי גם מסוכן. זה כואב כאשר נבואה נכשלת בניבוי תנודות יומיות, וזה הרסני כאשר היא מפספסת התפוצצות בועת הייטק בראשיתו של איזה עשור, או קריסת אשראי בסופו.

גישה יוצאת דופן לחיזוי העתיד היא הסוציונומיה הצעירה, שבגיל עשר מושכת עוד ועוד תשומת לב. הסוציונומיה גורסת, באומץ רב, שאירועים פוליטיים, צבאיים וכלכליים אינם הגורם שמניע את גלגלי ההיסטוריה אלא התוצאה, תופעת הלוואי. לפי הסוציונומיה, מהלכי ההיסטוריה מוכתבים על ידי מצב הרוח הציבורי. מידת האופטימיות שאופפת את האוכלוסייה בכל רגע נתון היא שמכתיבה את העתיד הקרוב והרחוק, את ערכו של הכסף, את שערי השוק ואת האלימות בגבולות. בעבר ניסו למצוא קשרים בין מדד דאו ג'ונס לבין גובה מכפלת החצאיות שבאופנה, מצב שוברי הקופות בקולנוע או אפילו הצבעים האופנתיים. בכמה פעמים נמצא מתאם, ואנשים ניסו להמר בבורסה לפיו. לפי הסוציונומיה, לא מכפלת החצאיות מכתיבה את שער הדאו ולא הוא אותה. שניהם מושפעים מהגורם השלישי והמכריע, מצב הרוח הציבורי והאופטימיות הממוצעת.

הדובר העדכני ביותר של הגישה כיום הוא ג'ון קסטי, פרופסור למתמטיקה מאוניברסיטת דרום קליפורניה. ספרו החדש "Mood Matters: From Rising Skirt Lengths to the Collapse of World Powers" (בתרגום חופשי: ענייני מצב רוח: מאורך החצאית לנפילתן של המעצמות הגדולות) והאתר המלווה אותו moodmatters.net מסכמים ומחדדים את הטענות שחלוצי הסוציונומיה השמיעו בעשור האחרון: האירועים סביבנו אינם מעצבים את תחושות הציבור כלפי העתיד, אלא הם התוצאה של התחושות שהיו בעבר. לא ההוויה מעצבת את התודעה, אלא להפך. התודעה - האווירה, בעצם - היא שמעצבת את ההוויה.

לפי הדעה הרווחת, תקופות של צמיחה הן זמן טוב להשקיע, כיוון שהאופטימיות טובה לשווקים. קאסטי והסוציונומים אומרים את ההפך: הצמיחה היא תוצאה של אופטימיות שהיתה בעבר, וכעת הגשימה את עצמה. ואם אנחנו מוקפים עושר ופריחה, פירוש הדבר הוא שסיימנו תקופה של אופטימיות בלתי רגילה, ולכן כנראה מוגזמת, וכדאי להיזהר.

הסוציונומים אינם מצטמצמים לניתוח אלטרנטיבי של צמיחות והאטות. קסטי מראה איך מגמות של עלייה וירידה בילודה מקדימים את העליות והירידות בשערי הבורסה. הוא מראה איך בניית גורדי שחקים בדובאי, מלזיה, טייוואן וניו יורק מנבאת היטב התרסקות קרובה של הבורסאות סביבם. הבנייה היא ביטוי לעליזות וגבהות לב, שבאופן טבעי מלווים בבזבזנות ושיקול דעת לא זהיר. גם בפוליטיקה, נפילתם של פוליטיקאים לרוב נבעה מסיבות שונות, אך מה שהפיל אותם בפועל היה אובדן תחושת הביטחון של הציבור. קסטי מדגים את התיאוריה שלו גם בניתוח של מדינות ספציפיות וגם בזירה הגלובלית, גם בטווח של עשרות שנים וגם לאורך מאות.

נטיית הלב הטבעית היא לחשוד מיד במי שקורא לעצמו "עתידן". ידידיי ההיסטוריונים לא קוראים לעצמם "עבריינים", אך גם הדיסציפלינה הוותיקה שלהם כבר התגלתה בכל מגרעותיה ובעיותיה באימות טענות. גם ההיסטוריה וגם הנבואה, על פניה השונות, פטורים מדי מחובת ההוכחה שמדענים אחרים מקבלים על עצמם, וקרובים מדי לאש הפופוליזם. אבל עדיין, צריך להחליט בבוקר אם לקחת מטרייה וצריך להחליט איפה לשים את החסכונות, והסוציונומיה מציעה תשובה סדורה ומאתגרת לכמה מהשאלות שאי אפשר לברוח מהן.