השבוע: לימין שור

השבוע לפני 15 שנה הסתובבנו הלומי צער ונבוכים. לא ערבי רצח את ראש הממשלה ולא פסיכופת. צעיר, יהודי, הוא שטען את הפילוסופיה הרצחנית שלו באקדח הקטלני.

אחרי ההלם באו התחקירים וההכאה על חטא. השמאל דיבר ודיבר כמו קיבל ארכה לגיטימית להתבטא בחופשיות אחרי הדה־לגיטימציה שנעשתה לכל מי שהעז באותם ימים להגות אוסלו או שלום. כשנרות הזיכרון מילאו את הארץ כמו שדה כוכבים אבלים, ירדה על הימין שתיקה רועמת. ואלה שדיברו, דיברו אפולוגטיקה. הימין הפך למחנה מתגונן. מקרתיזם, לחשו אז בימין, והמתינו שהארץ תשקוט. הם לא נצרכו ל־40 שנה. 15 שנה הספיקו והימין התאושש פלאים. תרם לו קולו התועה של השמאל, שחיפש את דרכו אחרי הרצח. חיפש ולא מצא.

דבריה של ח"כ עינת וילף מהעבודה השבוע - "רבין הפך לסמל של פספוס והחמצה" - הם עוד דוגמה הזויה למצבה של מפלגת העבודה, וכך גם העיסוק האינטנסיבי בעוזרת הפיליפינית של ראש המפלגה ורעייתו. זה פחות או יותר מה שמייצרת היום המפלגה שהובילה את תהליך השלום.

בפתיחת מושב החורף של הכנסת, הימנית ביותר שהיתה למדינת ישראל, בנימין נתניהו, ראש הממשלה הנבחר של הימין, הותקף על ידי אנשי הקואליציה שלו ועל ידי הימין, שהפך למרכז. השמאל כבר מזמן איבד את קולו. 15 שנים אחרי הרצח אביגדור ליברמן, אביר הימין, הוא המסביר הלאומי של מדינת ישראל, ואחרי כל זה צאו ולמדו שסובלנות היא ערך לא פחות חשוב מכבוד לאומי.

נדמה לי שהרוב חושב אחרת ושותק, כי הרוב בדרך כלל שותק. רצח רבין הוכיח שהשתיקה לא פחות מסוכנת. להותיר את ליברמן ומיכאל בן ארי לבד על הבמה זאת לא רק בעיה של יחסי ציבור בעולם.

חיילים שמתגייסים היום והיו בני 3 ביום הרצח לא יודעים מה הביא לרצח רבין. תיאוריות קונספירציה שהושתלו באינטרנט, "האורים והתומים" של היום (כפי שהגדיר הסופר חיים באר את גוגל בספרו "לפני המקום") - הפכו מבחינתם לאמיתות מדעיות. אז זהו שלא. רבין נרצח על ידי יחיד שהוסת על ידי אנשים חדורי שטנה. המהות נשארה אותה מהות - מילים יכולות שוב להרוג.