הפשע נהפך לסטטוס־קוו

1. בירושלים לא מזהים הזדמנויות היסטוריות

ההזדמנות שהניח בג"ץ ביוני האחרון על שולחנה של ממשלת ישראל היא לא פחות מהיסטורית. זה נכון, יש עוד הרבה שינויים לעשות בתחום, אבל לראשונה המדינה יכולה - בגיבוי מערכת המשפט - לקבוע אחת ולתמיד שהמגזר החרדי אינו סוג א', והמגזר היצרני בישראל הוא לא סוג ב'.

הממשלה יכולה לעשות זאת משום שבית המשפט קבע באופן מפורש: "לא מצאנו כי מתקיים יחס ראוי בין הפגיעה בזכות לשוויון ובין היתרון החברתי הצומח מקצבת הבטחת ההכנסה. הגם שאין חולק כי המחוקק יכול לקדם אוכלוסיות מיוחדות, תמיכה כזו חייבת להיעשות בשים לב לזכויותיהן של קבוצות אחרות שמצבן דומה".

אלא שההודעה שיצאה אתמול מלשכת ראש הממשלה מעידה כי בירושלים יושבים היום מנהיגים שאינם מזהים הזדמנויות היסטוריות: בהודעה נכתב במפורש כי "ההסדר לגבי הבטחת הכנסה לאברכים קיים כבר 30 שנה. אנו לא משנים שום דבר בסטטוס־קוו רב־השנים הזה". במילים אחרות - 30 שנה היה כאן סידור שבית המשפט קבע שאינו חוקי. בלשכת ראש הממשלה מתעקשים להגדיר את העבירה הסדרתית הזו על החוק כסטטוס־קוו. אכן, דוגמה אישית ראויה לחיקוי.

2. המגזר היצרני אינו אלקטורט מוגדר

למעשה, לאברכים יש דיל לא רע עם המדינה. זו תמציתו: על פי ראיית עולמנו, אנחנו מחליטים שתורתנו היא אמונתנו, ולכן אנו בוחרים שלא לעבוד. בתמורה תעניק לנו המדינה קצבה של 1,000 שקל בכל חודש לקיומנו הבסיסי, העלוב כמעט.

לחלק מהקוראים זה עשוי להיראות כדיל לא מוצלח במיוחד, אבל האמת אחרת. גם אני הייתי שמח לכרות עסקה דומה עם המדינה. בחפץ לב אצהיר שמשפחתי היא אמונתי, שברצוני להקדיש את כל מרצי ועתותיי לגידול ילדיי, וכפועל יוצא מכך לא אוכל להצטרף למעגל התעסוקה. בתמורה תעניק לי המדינה תשורה נאה של 1,000 שקל בכל חודש.

אלא שעל הדיל הזה המדינה לא תחתום. איש מחברי הכנסת לא ידפוק על שולחן ראש הממשלה ולא יאיים במשבר קואליציוני כדי לאפשר לי אורח חיים שנראה לי סביר לא פחות מזה של האברכים. הסיבה לכך היא שאנחנו - אני ורעיי למגזר היצרני - לא מהווים אלקטורט מוגדר מספיק. הקול הפוליטי שלנו חיוור, ביום הבוחר הוא אינו ממושמע ובמקרה הטוב מתפצל בין מפלגות, ולא מהווה שום מנוף לחץ ברור על פוליטיקאי כלשהו.

3. הפוליטיקה הישראלית מחייבת פשרה

באקלים הפוליטי העגום הזה, שבו הרוב היצרני והשפוי במדינת ישראל אינו מהווה שום משקל בקבלת ההחלטות המשמעותיות ביותר לעתיד הדורות הבאים, יש שתי אפשרויות בלבד. הראשונה אינה סבירה משום שהיא סותרת את המציאות: לצאת לרחובות ולפתוח במרי אזרחי עד שישונו סדרי עולם.

השנייה, הפרקטית, מחייבת את הפוליטיקאים למצוא נוסח פשרה כלשהו. בנקודת הזמן הזו יש לקוות כי לכל הפחות, הפשרה הזו לא תהיה סתם עלה תאנה, אלא תהווה בשורה של ממש למעגל התעסוקה.

אם הוועדה החדשה תעשה לילות כימים ותצליח לרבע את המעגל, קרי, גם לאפשר למקצת מן החרדים להמשיך לקבל קצבה מינימלית אבל גם לייצר מנגנונים חכמים של תמרוץ הצטרפות לעבודה על ידי צמצום הדרגתי של הקצבאות - דיינו. אבל אם בסופו של דבר ייצאו מן הוועדה רק סיסמאות ריקות, שלא יוכלו להימדד בשום נתון תעסוקתי ברור, כבר מוטב היה שלא לזרות חול בעיני הציבור. מוטב היה שראש הממשלה היה יוצא אל המרפסת כבר אתמול ואומר בריש גלי: "לכל כיסא יש מחיר, ועל אפכם ועל חמתכם אני אשלם אותו".