צילום: חיים צח
כנס ה־OECD בנושא הפרטיות ברשת: הזכות להישכח
סטודנט שהתאבד, מורה שפוטרה ואדם שלא הוכנס לארה"ב בגלל מאמר מלפני 30 שנה. כנס ה־OECD שנערך שלשום עסק בהשלכות המשפטיות הנובעות מה"זיכרון" של הרשת, ובדרכים הקיימות להגן על פרטיותנו
ענקית המחשבים מיקרוסופט מצאה במחקר שערכה כי קרוב ל־75% מהמעסיקים בארה"ב נוהגים לעקוב אחר עובדים שלהם ואחר עובדים פוטנציאליים ברשת האינטרנט. את הנתון המטריד הזה גילה שלשום, במהלך כנס שערך ארגון ה־OECD בירושלים, פרופ' ג'פרי רוזן, משפטן בכיר מאוניברסיטת וושינגטון.
מושב הפתיחה של הכנס, שנערך לציון 30 שנה לגיבוש עקרונות הפרטיות של הארגון, עסק ב"זכות להישכח" - כלומר, בשאלה האם קיימת לאדם הזכות למחוק מהרשת מידע עליו. מדובר בשאלה משפטית חדשה יחסית, שנהפכה לרלבנטית בשנים האחרונות, לאור ההתפתחות המהירה של רשת האינטרנט.
ברקע הדיון ריחף ספרו של מאיר שנברגר, "Delete", העוסק בחוסר האונים והיעדר האפשרות למחוק את המידע שאנו מעלים על עצמנו ברשת: המידע הזה ימשיך כנראה לרדוף אחרינו לנצח.
כל העולם בגוגל
"המהפכה הגדולה נוצרה לאחר שנהפכנו מצרכני מידע ברשת לכאלה שגם יוצרים מידע", אמר בתחילת המושב סגן מזכיר ה־OECD ריצ'רד בוצ'ר. "חשוב לדעת מי משתמש במידע ואיך משתמשים בו, ולא רק אם אפשר למחוק את המידע".
רוזן סיפר בהרצאתו על כמה דוגמאות חריגות למקרים שהתרחשו בארה"ב ובהם מילא הזיכרון הבלתי נדלה של הרשת תפקיד דרמטי. כך למשל, סיפר על מורה קתולית שפוטרה מעבודתה לאחר שתמונה שלה - שצולמה כשהיתה מחופשת ובגילופין במסיבה - מצאה את דרכה אל הרשת. באותו מקרה קבע בית המשפט שאישר את הפיטורים כי מדובר בהתנהגות בלתי נאותה של עובדת ציבור.
במקרה אחר התאבד סטודנט אמריקאי לאחר שתמונתו בעת שקיים יחסי מין עם חברו הועלתה לרשת. רוזן נזכר גם בדוגמה קיצונית נוספת שבמסגרתה לא הורשה פסיכותרפיסט קנדי להיכנס לארה"ב - בגלל מאמר שחיבר על סם האל.אס.די 30 שנה קודם לכן.
"בשל עוצמתו של חופש הביטוי בחוקה האמריקאית, קשה להיאבק על הזכות להישכח במסלול המשפטי", אמר רוזן שניסה למפות את הפתרונות הקיימים לתופעה המטרידה. "היתה יוזמה לאסור על מעסיקים לעשות חיפוש בגוגל, אבל
היא כשלה. אם כל העולם יכול לעשות חיפוש כזה, איך אפשר לאסור על המעביד לעשותו?".
במקום תרופות משפטיות, ניסה רוזן להציע פתרונות יצירתיים אחרים: כך למשל, הציע לשכור את שירותיה של חברה שמציפה את הרשת במידע חיובי על הגולש (Reputation Defense). "פתרון כזה טוב לסלבריטאים, כוכבי קולנוע ודומיהם", אמר רוזן. לדבריו, פתרון נוסף, טכנולוגי, יכול להיות כזה המבוסס על אפליקציה שפותחה בארה"ב: "לייצר מידע עם תאריך תפוגה שלאחר זמן מסוים מוחק מידע והודעות SMS. טייגר וודס היה שמח אם היתה לו אפשרות כזו, שאולי היתה מונעת את הסקנדל בעניינו".
לדברי רוזן, השילוב בין משפט לטכנולוגיה עשוי לפתור את הבעיה. כיוון שלחברות מסחריות אין תמריץ אמיתי להילחם בהצפת המידע הפוגעני ברשת, ראוי לכפות זאת עליהם על ידי חקיקה, רגולציה או לחץ של הצרכנים. "אני קורא לרגולטורים לבחון איך אפשר לפתח טכנולוגיות כאלה", אמר.
ינקי מרגלית, מייסד חברת אלאדין, שהרצה במושב, בא מתחום העסקים והטכנולוגיה ולכן אולי הצהיר כי הוא אינו תולה בה תקווה: "אני לא מאמין שהטכנולוגיה תציל אותנו", אמר. במקום לספק פתרונות, סיפר מרגלית מהי תפיסת הפרטיות בעיניו: "פרטיות היא לא דבר מובן מאליו. זה משהו כמעט חדש. לפני אלפי שנים, כשחיינו בשבטים, לא היתה פרטיות כלל. ברחנו לערים הגדולות כדי שנזכה למעט פרטיות, והנה מגיעה הטכנולוגיה שמאירה עלינו בזרקור".
מרגלית סיפר שבמידה רבה, הקרב על הפרטיות אבוד מראש, בגללנו: "ילדיי ויתרו מזמן על הפרטיות. לא אכפת להם. פייסבוק שינה לחלוטין את החברה שלנו. זו הפעם הראשונה שבה כולנו חשופים ב'ספר טלפונים' גלוי ופתוח לכולם".
משחקים בנדמה לי
רוזן ומרגלית חלקו בכל זאת פתרון משותף - וקראו למשתמשים ברשת לחזור לשמור על אנונימיות במסגרתה. מרגלית: "אם נרצה לזכות בפרטיות - נצטרך להמציא את עצמנו בכל פעם מחדש ולהשתמש בכמה זהויות". רוזן: "כולנו מחליפים מסכות. אני אדם שונה מול הסטודנטים שלי ומול החברים שלי. זו אינה צביעות, אלא הדרך היחידה שמאפשרת לנו להתקיים".
2 תגובות לכתיבת תגובה