לא רואים ממטר

רחל ירקוני פגשה את ד' לראשונה לפני חמש שנים. "פגשה" זו מילה קצת מרחיבה, בהתחשב בכך שהיא מצאה אותו שוכב במיטה עם הפנים בתוך הכרית, מסרב להרים את הראש. הוא היה אז נער בוגר בן 18, וכבר עיוור לגמרי. תהליך שהחל כמה שנים קודם לכן עם מחלה שפגעה בראייה בעין אחת, המשיך בעקבות ניתוח שהסתבך לפגיעה גם בעין השנייה, ובסופו של דבר הפך לעיוורון מוחלט. כשד' לא הרים את הראש מהכרית כדי לומר שלום לאורחת שנשלחה לביתו זה היה אחרי שנתיים שבהן, בשל מצבו, סירב לקום מהמיטה גם כדי ללכת לבית הספר ונטש את הלימודים. ומכיוון שד' היה בן למשפחת עולים קשת יום, שהתגוררה בפרובינציה הישראלית והתמודדה עם קשיי שפה ותרבות, הרי שהוא בעצם כבר שכב, תרתי משמע, בסוף הדרך שלו. עיוור לגמרי, בלי השכלה, כסף והשתייכות חברתית. חושך.

לקח לרחל ירקוני כמעט שנה וחצי של ביקורים חוזרים ונשנים ללמד את ד' לצאת בכוחות עצמו מהאפילה. צעד אחר צעד, שבהם למד לקרוא ברייל, ללכת בעזרת מקל נחייה, להתמצא לפי קולות, ובסופו של תהליך שיקום מדהים - לעלות על אוטובוס ולרדת ממנו באוניברסיטה. היום ד' הוא בוגר תואר בהצטיינות, מאורס לחברה רואה, בדרך לחתונה.

זאת העבודה של רחל ירקוני, ושל כל יתר 34 המורות השיקומיות לעיוורים, שמכשירות אותם לחיים בחשיכה. מקצוע ייחודי, שרובנו כלל לא ידע שהוא קיים, אולי מפני ש־35 המורות הללו (יש מורה אחד זכר ביניהן) הן היחידות בארץ שעוסקות בו. הן מלמדות כיצד לצעוד עם מקל הליכה, הן צועדות עם כל עיוור ועיוור בימי גשם ובחמסין כדי להכיר לו מסלולים שיוכל ללכת לאורכם בסביבת ביתו, מלמדות כיצד להפעיל מכשירי חשמל, איך להבעיר אש בכיריים בלי להיכוות, איך לזהות מתי לרדת מהאוטובוס.

הן עושות דברים שמעולם לא העלינו על דעתנו שצריך לעשות, כמו להסביר להורים לתינוק עיוור כיצד לגשת אליו, מה הוא יכול לזהות ולהרגיש, איך לדבר אליו. הן מלמדות הורים עיוורים שנולד להם ילד רואה כיצד לטפל בו בעצמם - קודם כל להחזיק, ואחר כך לחתל, להלביש, להניק, להכין חלב בבקבוק מסומן בברייל, לעשות אמבטיה כשלא רואים את עומק המים. הן מלמדות כיצד, חרף העיוורון, להצליח להסתכל ישר אל פניו של התינוק כדי לתת לו פידבק ולקשור אותו אליהם, כך שלא יפנה את מבטו לגירויים אחרים.

זו עבודה סיזיפית, יומיומית, שסיפוק גדול בצדה. 35 המורות הללו מגיעות בסופו של דבר לכל עיוור בישראל, גם אלה שנולדו כך וגם אלה שהתעוורו בבגרותם. כולן בעלות תואר, שעברו קורס הסבה ארוך וסטאז' של חצי שנה, חלקו בכיסוי עיניים, לפני שהוסמכו לעבוד עם עיוורים. בתמורה הן משתכרות משכורות שאינן מגיעות לשכר הממוצע במשק, ובמקרים רבים נמוכות ממנו באופן משמעותי. אבל האמת, לא היו תלונות.

כל המורות הללו אינן עובדות מדינה, חס וחלילה. המדינה העבירה לפני שנים רבות את הטיפול בהכשרת עיוורים לעמותת מגדל אור. משרד הרווחה מעביר לעמותה את תקציבה, ומאותו רגע העמותה אחראית לכל פעילות ההדרכה והשיקום של העיוורים. במהלך השנים התבססה מגדל אור כספקית שירותי השיקום לעיוורים הגדולה בארץ, המסייעת לכ-3,500 עיוורים וכבדי ראייה. מרכז פעילותה בקריית חיים, והיא מפעילה עוד שני מרכזי שיקום בתל אביב ובירושלים וכן מפעלים מוגנים לעיוורים. כל זה כנראה לא היה מעסיק אותנו אלמלא צברה העמותה חוב של כ־9 מיליון שקל, ובפברואר השנה הוגשה בקשה לפירוקה.

זה ריטואל כמעט קבוע, שחוזר על עצמו אין ספור פעמים עם ארגונים המספקים שירותים חיוניים לנזקקים. עד כדי כך קבוע, שכתיבה עליו נחשבת לפופוליזם. נושא "קל" מדי, של "טובים" קלאסיים מול "קרי לב". ובכן, אצלול לי בנחת אל מחוזות הפופוליזם. אכן ברור מי הרעים ומי הטובים פה, ברור שמדובר בשירותים שפשוט לא ניתן לחדול מלספק אותם, וברור שלבסוף המדינה תיאלץ למצוא פתרון לעיוורים. אבל בקשת הפירוק, ובעיקר ההתנהלות מאז שנודע שמגדל אור בקשיים, חושפות כיצד המנגנון פועל. והוא פועל כך שבסופו של תהליך, אגב הכרסום בשירות לעיוורים, יכורסמו לנצח גם התנאים והזכויות של האנשים החרוצים שמספקים אותו.

הפגנה של חברי העמותה | צילום: תומי הרפז

בשלב ראשון התקציב שמוקצב לעמותה אינו מספיק באמת לעמידה במשימות שמוטלות עליה, מה שגורר בדיעבד טענות ל"ניהול כושל". בשלב השני, כדי להמשיך ולשרוד, מתחילה הפגיעה בעובדים: צמצום דמי הבראה וביגוד וקיצוץ ההפרשה לפנסיה. אחר כך זה מגיע למשכורות ממש. במהלך חמש השנים האחרונות שולמו משכורות באופן חלקי, ופעמים רבות באיחור. חלק מהזכויות הסוציאליות כלל לא שולמו, ובמשך כמה חודשים אף נוכו הפרשות משכר העובדים ולא הועברו לקרן הפנסיה. בשלב השלישי כבר עוברים ל"הצלת חירום", שגוררת פגיעה נוספת בעובדים, שכן המנהל המיוחד שמונה לעמותה דורש קיצוץ שכר כדי לאפשר את המשך פעילותה. בשלב הרביעי מדובר ב"הסדר הבראה", שבמסגרתו יוותרו העובדים על חלק מהחוב כלפיהם. בשלב האחרון העמותה עומדת למכירה. הקונה הפוטנציאלית, במקרה הזה קרן רש"י, לא מוכנה לשאת בחובות עבר - נחשו כלפי מי - וממילא דורשת כתנאי לכניסתה קיצוץ שכר וויתור על החוזה הקיבוצי לטובת חוזים אישיים.

כל זה נעשה כאשר בעצם מדובר בשירות חיוני לעיוורים, שהמדינה היא שאחראית לספק אותו. במקום זה היא בעצם אומרת לעובדים: ותרו, או שניאלץ להגיע למצב שבו לא יהיה מי שיטפל בעיוורים האלה שלכם.

מה שמרתיח הוא שמדובר בתהליך שבו כל חוליה בשרשרת "צודקת" בנקודת הזמן שבה נדרשת התערבותה. עמותה בגירעון לא יכולה להמשיך לפעול. המדינה אינה רשאית לכסות את חובותיה. מפרק חייב לצמצם הוצאות. רוכש חייב לקנות עסק שלא מפסיד. וכך הלאה. אלא שהצדק הנקודתי הזה הוא עיוות שנוצר רק משום שאף חוליה אינה מחוברת לחוליה

הקודמת, או לזו שאחריה. כך בדיוק נראית הפרטה של שירותים חיוניים. אין גורם אחד שהאחריות מוטלת לפתחו, ולכן כל האחריות נופלת על גבה של החוליה הראשונה, העובדים.

זה ציני משום שהעובדים הללו, ובוודאי העיוורים, אינם קבוצת לחץ. כפי שניסחה זאת נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, "זעקתם של (העיוורים) ביחד עם העובדים לא נשמעה, בוודאי שלא כמו זעקות אחרים שיש בכוחם לעצור המראת ונחיתת מטוסים". גם עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, עסוק מדי בטיפול בעובדים החזקים של נוחי דנקנר במכתשים אגן.

וזה מרתיח עוד יותר כשמגלים שבסך הכל מדובר היום בחוב של 2.5 מיליון שקל - אחרי שהביטוח הלאומי כיסה חלק ניכר מהחוב המקורי ויש התחייבויות לכיסוי חלק נוסף. "סכום זניח" כינה אותו בית המשפט. אבל בינתיים, לא משרד הרווחה, לא האוצר, ולא אף גורם ממשלתי אחר מוכן לשלם אותו. הם עסוקים בלדרוש התייעלות, ולרמוז שתמיד יש אפשרות, בלית ברירה כמובן, להסמיך עמותה אחרת לטפל בעיוורים האלה שלכם.

Amir.Ziv@calcalist.co.il