אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הייתי בת 5 כשעזבנו את לטביה, ואמא אמרה: "איך ידעת שאסור לספר על העלייה לארץ? יש לך מוח של זקנה"

הייתי בת 5 כשעזבנו את לטביה, ואמא אמרה: "איך ידעת שאסור לספר על העלייה לארץ? יש לך מוח של זקנה"

סבינה בירן, שותפה מנהלת בחברה לייעוץ כלכלי MVP, מספרת על בית שלא היתה בו סגידה לכסף: "אבא תמיד הדגיש ש'כסף זה לא העיקר בחיים'. בעיניו כסף הוא רק אמצעי לפרנסה בכבוד ולא יותר"

28.10.2010, 10:27 | דיאנה בחור ניר

נולדתי בריגה שבלטביה ללייב גאסוליס, מהנדס בניין, וחנה, שעסקה בביולוגיה. היינו מסורבי עלייה במשך כמה שנים עד שעלינו לארץ ב־1971, וכמה חודשים אחר כך נולד אחי, ישראל. אני זוכרת את הערב הכמעט אחרון לפני הנסיעה לארץ.

הייתי בת חמש, היה חורף, קור אימים, ואמא באה לאסוף אותי מהגן. היה לי כובע פרווה כבד, הלכנו בשלג, ואמרתי לאמא: 'אסור לספר בגן שאנחנו נוסעים, אסור להגיד לאף אחד שאנחנו נוסעים לישראל'. אמא הסתכלה עליי בפליאה, נדהמה שילדה בגילי חושבת ככה, ואמרה לי: 'איך את יודעת? יש לך מוח של זקנה'. אבל ילד מרגיש כשכל הבית על מזוודות, וזה היה עדיין תחת שלטון הקג"ב, באחת התקופות החשוכות יותר. הבנתי שאסור לדבר על זה. תמיד ידעתי שאנחנו אחרים וידעתי שאנחנו פשוט צריכים להיעלם.

1970. סבינה, בת 4, עם אמה חנה בפתח בית כנסת בריגה 1970. סבינה, בת 4, עם אמה חנה בפתח בית כנסת בריגה 1970. סבינה, בת 4, עם אמה חנה בפתח בית כנסת בריגה

"לפני כמה שנים נסעתי לשם עם הוריי ועם ילדיי וראיתי מדינה מדהימה. שאלתי את אבא למה הם החליטו לעזוב והוא ענה לי בקול ברור, כדי שהילדים ישמעו: 'כי שחטו אותנו פה'. אבא סיפר שבמבחנים בעל פה באוניברסיטה, כשהיה צריך לעמוד מול הבוחנים ולהגן על התיזה, 'קיבלתי ציון יותר נמוך בגלל הר' הגרונית שלי'. האנטישמיות לא היתה מפורשת, אבל הנוכחות שלה ברקע היתה מאוד חזקה.

"כשהגענו לארץ גרנו בקריית חיים, ובמשך 25 שנה אבא היה מהנדס העיר בקריית מוצקין, אבל גם עסק באמנות. הוא ניגן בגיטרה וגם צייר - כל הבית שלי מלא בציורים שלו.

"גדלנו בבית מאוד חם, שהעביר ערכים על איזונים בחיים, על חשיבות הזמן למשפחה, בית שאין בו סגידה לכסף. אבא תמיד הדגיש ש'כסף זה לא העיקר בחיים'. הוא לא בחר במסלול של עסקים, כי בעיניו כסף הוא רק אמצעי לפרנסה בכבוד ולא יותר. כשבחרתי במסלול עסקי הוא טרח להדגיש זאת באוזניי כמה פעמים, ובתקופות שעבדתי קשה מאוד הוא תמיד אמר לי: 'תקפידי לעצור מדי פעם, להיכנס לפרופורציה. תעבדי קשה, תעשי מה שאת טובה בו, אבל תמצאי זמן גם למה שעושה אותך מאושרת'. הכוונה היתה בעיקר לזמן עם המשפחה ולספורט, שעושה לי טוב. כששיניתי כיוון בשנים האחרונות - עדיין בעולם העסקי, אבל בקצב אחר - קיבלתי מהם הרבה עידוד.

"קשה לי לומר אם אעביר לילדיי את אותו מסר. הם חיים בעידן אחר, חומרני יותר. הם גדלים בבית פרטי בכפר סבא עם מטפלת - לא כמוני שגדלה בקריית חיים. מה שאני מקפידה לעשות בהשראת הוריי זה תמיד לחבק אותם, פיזית, שאם יהיה להם אחר כך רגע קשה במהלך היום הם יזכרו את זה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

9 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

8.
זה בדיוק השפיץ שיקבע את איכות חייך
העולם החומרני והתחרותי דוחף אותנו לשקוע בעבודה ולהצליח וכך לבסוף, נהיה אולי עם קצת יותר רכוש, אבל נביט לאחור ונגיד: פיספסנו. פיספסנו את הילדים שגדלו, את הבן זוג, את התחביבים, רגעי רוגע ושלווה. הלחץ הורג ומעביר את החיים בקצב מואץ ורייקני. בדוק
אביך חכם וצודק  |  30.10.10
7.
ולפני ישראיר - טאואר אייר - זוכרים ? בטיסה האחרונה נוסעים נשארו בלי כרטיסים
והעובדים בלי כסף לחזור הביתה !!! החברה, בניהולה האימתי של נשוא הכתבה סבינה בירן ידעו שהחברה פשטה רגל, מה שלא הפריע להם להמשיך לגבות כספים מנוסעים פוטנצייאלים . הדיילים והטייסים נשארו בלי מקום לינה כי חברת התעופה המהוללה לא שילמה עבור מלון... תנאי העבודה היו עבדות לשמה. במה זכתה למאמר?! לא עשתה שום דבר מועיל לבני אדם בחייה עשתה רק לביתה או יותר נכון לעצמה. לילדים יש מטפלת תחליף אם כי לגברת עצמה אין זמן אליהם
אחד העם1  |  30.10.10
לכל התגובות