הכלכלה הפלסטינית: השוקולד לא מספיק

יותר מארבעה חודשים חלפו מאז הודיעה ממשלת ישראל על הקלות במעבר סחורות לעזה. ההודעה הישראלית מיוני האחרון פורסמה בעקבות המשט הטורקי לעזה, ופירוש הדברים היה הסרת המצור הכלכלי מעל הרצועה. השינוי במדיניות הישראלית היה עקרוני: במקום לפרסם את רשימת המוצרים שמותר להכניס לעזה - פורסמה רשימה של המוצרים האסורים בכניסה. במילים אחרות, מותר להכניס לעזה כל דבר שלא מופיע ברשימה. אסור, כמובן, להכניס לרצועה פריטים בעלי אופי צבאי, וגם לא פריטים אזרחיים שאפשר לעשות בהם שימוש כפול (כמו דשנים לחקלאות שיכולים לשמש לייצור חומרי נפץ, או מחרטות וציוד אופטי). עוד אסור להכניס לעזה חומרי בניין, למעט חומרים לצורך פרויקטים מיוחדים של ארגונים בינלאומיים (בתי ספר של האו"ם למשל).

"זו אחיזת עיניים"

השינוי הכלכלי בעזה ניכר מיד. דיווחים של הבנק העולמי שפורסמו לפני כחודש הצביעו על עלייה דרמטית בתמ"ג, כ־16%, אכן צמיחה מרשימה. השיפור בעזה נובע מכניסתם של עשרות מוצרים חדשים לרצועה - אבל האם ניתן לראות בכך שיפור כלכלי? "זו אחיזת עיניים, המצור הכלכלי על עזה נמשך", אמר עומר שעבאן, תושב עזה, אחד הכלכלנים הפלסטינים הבולטים שביקר בשבוע שעבר במזרח ירושלים. דבריו נשמעים תמוהים לנוכח העלייה הבולטת בכניסת המטענים לעזה העוברים רובם ככולם במעבר כרם שלום שהורחב ושופץ. אם לפני תפיסת השלטון על ידי החמאס עברו לעזה כ־700 מטענים (משאיות) בכל יום - הרי בימי המצור עברו רק כ־70 משאיות. היום מאפשרת ישראל להכניס לעזה כ־250 משאיות בכל יום, אבל מתברר שהפלסטינים לא מנצלים את מלוא המכסה. הם מעבירים פחות, כ־200 משאיות ביום. מדוע הם לא צריכים יותר?

"צריכים אמנם יותר - אבל לא את מה שישראל מרשה לנו להעביר", אומר שעבאן. "כמה שוקולד אפשר כבר לאכול?".

הדברים ברורים: כדי שיהיה, ולו מעט, שיפור כלכלי בעזה צריך להכניס לרצועה חומרי בניין, מכונות וחלקי חילוף לבתי המלאכה ולתעשייה, וחומרי גלם. מעט מכל אלה אמנם נכנס לרצועה, אבל לא במידה שמאפשרת פעילות כלכלית של ממש. לפי בדיקה של משרד "מרכז הסחר הפלסטיני" פעלו בעזה לפני המצור קרוב ל־4,000 בתי מלאכה ותעשייה בתחומים כמו ההלבשה, הריהוט והמזון המעובד. בימי המצור נסגרו כמעט כולם (נותרו לעבוד כ־100). בשנה האחרונה חודשה העבודה ביותר מאלף בתי מלאכה ומפעלים - אולם רובם עובדים רק ברמות חלקיות של תפוקתם המלאה. לפי שעבאן, בעלי המפעלים מקבלים סיוע כספי ממוסדות בינלאומיים, אבל אין להם מה לעשות בכסף. הם לא יכולים לקנות ציוד ומכונות, אז הם סתם מבזבזים את הכסף.

פחות הפסקות חשמל

התמונה הכלכלית על מה שקורה בעזה אפוא ברורה: הסרת המצור הביאה לכך שאין כמעט מחסור במוצרי צריכה. יש גם שיפור מסוים במשק החשמל והאנרגיה. אם בעבר הקרוב היו כעשר שעות של הפסקות חשמל יזומות בכל יממה - הרי עכשיו הפסקות החשמל הן רק כחמש שעות בממוצע ליממה. לפני כמה ימים אישרה ישראל להכניס לעזה שני שנאי חשמל לתחנת הכוח של עזה שיגבירו את ייצור החשמל - אבל כל זה רחוק מלהחזיר את עזה לפעילות כלכלית נורמלית, לייצור ושיווק של מוצרים כבעבר. במילים אחרות, קשה לדבר על הסרת המצור הכלכלי מעזה, ונכון יותר להגדיר זאת כשינוי במדיניות המצור. יואב שטרן, ראש המחלקה הכלכלית במרכז פרס לשלום, חושב שהמשך המדיניות הישראלית הנוכחית הוא הזמנה למשט הבא.