חקר ביצועים: גיליון הערכה שבועי

גולדברג היא מילים, לא פנים

לאה גולדברג

"השנים פרכסו את פניי בזיכרון אהבות וענדו לראשי חוטי כסף קלים, עד יפיתי מאוד", כתבה לאה גולדברג, ולא העלתה על דעתה שיובל אחר כך פניה יפורכסו על שטרות כסף קלים. ההחלטה לעטר את השטרות החדשים בדיוקנותיהם של גולדברג, נתן אלתרמן, רחל ושאול טשרניחובסקי היא יפה מאוד, אפילו מרגשת. אפשר רק לחשוב על הצעה אחת לשדרוג: משוררים הם לא טאלנטים או אפילו מנהיגים, שהפנים שלהם הן המותג. המילים שלהם הן המותג. אז אולי במקום דיוקנאות של הארבעה יופיעו על השטרות רק שירים שלהם? זו כנראה תהיה ההנצחה הראויה ביותר, והדרך המקסימה ביותר להכניס קצת תרבות לעולם הכסף.

אדוה גופן קיזלשטיין

ורמוס והלקח של גבי רביד

רועי ורמוס | צילום: יובל חן

אחרי אינסוף תהפוכות, בית ההשקעות הגדול בישראל מחליף ידיים. זהבית כהן חתמה על הצ'ק בשמה של קרן אייפקס ומקווה לטוב, קרן יורק משלימה אקזיט נאה ונפרדת מהצרות שפקדו את פסגות, ובא לציון גואל. ורק ורמוס נשאר בצד. איש לא דיבר איתו, איש לא שמע את טיעוניו, אך דינו נחרץ מזמן. לא בבית המשפט, חלילה, כי אם בבית האינטרסים המשולבים של המוכרים, הקונים והפרקליטות. מוסר ההשכל? לא חשוב מה התרומה שלך לארגון, בסופו של יום, גם אם עוד לא ברור שפישלת - בעל הבית יזרוק אותך בדרך לעוד עסקה. מפתיע רק שגם ורמוס היה צריך ללמוד בדרך הקשה את מה שלמדה כבר קודם גבי רביד באותו בית השקעות ממש.

גולן פרידנפלד

פונטיאק מתה מוות סימבולי

היא היתה בת 84 במותה. בשיאה, בשנות השישים, היתה הפונטיאק סמל לעוצמה האמריקאית ומכרה מיליון מכוניות בשנה. סיבת המוות שנויה במחלוקת - מעריציה טוענים כי ג'נרל מוטורס הרגה את פונטיאק בשורה של החלטות ניהוליות שגויות. GM טוענת כי המיתון חיסל את המותג. למעשה, הוא גוסס כבר מאז משבר האנרגיה בשנות השבעים. האוניות הזללניות של פונטיאק כיכבו אז בכל מרדף הוליוודי, אבל אמריקה נבהלה ממחירי הבנזין וזנחה את המכוניות הגדולות לטובת היפניות החסכוניות. GM ניסתה להתאים את פונטיאק לטעם החדש כשהפכה אותה לסתם עוד שברולט משעממת, וזה היה רק עניין של זמן עד שלא תימכר עוד, כפי שהוכרז השבוע. כי כשאימפריות קורסות, גם הסמלים השריריים ביותר שלהן משלמים את המחיר.

גבי קסלר

פונטיאק. האמריקאים כבר לא קנו | צילום: בלומברג

סקרנטה מאמין בבני האדם

הדבר החם ברשת כרגע הוא צמצום: טוויט עדיף על פוסט, סטטוס בן שורה עדיף על אימייל קבוצתי, וכמה המלצות מדויקות עדיפות על כל השפע שיש לאינטרנט להציע. על בסיס הקונספט הזה קמו לאחרונה אתרים כמו whenitdrops.com ו־instapaper.com, שעושים לרשת מה שעושה העיתונות לעולם שבחוץ: מסננים באמצעות יד אנושית, מדללים בעין בוחנת ואורזים מחדש בחבילות קטנות המתעדכנות בקצב אנושי. עכשיו מגיע שירות חדש - האתר בלקו (Blekko) של היזם ריץ' סקרנטה מציע חזון דומה גם למנועי החיפוש: הרבה פחות תוצאות, אך כאלו שנבחרו בקפידה על ידי בני אנוש. בינתיים זה לא עובד מי יודע מה, אבל אין ספק שסקרנטה עלה על משהו - אולי הדבר היחיד שיכול לנצח את גוגל חייב להיות מתוחכם פחות, אבל חושב יותר. יוחזרו בני האדם.

אורן הוברמן

גבאי, השוטר הטוב

זה כבר חודש שני שהוועדה לשחרור חסמים בשוק הבנייה מצליחה להוציא לדרך פרויקטים של אלפי יחידות דיור ברחבי הארץ. אחרי שבמשך שנים ארוכות חוסר היכולת להתגמש ובעיקר חוסר האכפתיות של משרדי הממשלה ושאר הגופים הרלבנטיים תקעו את הבנייה - למשל, כשרבו במשך חמש שנים על קו ביוב - עכשיו הם עלו, אחד אחד, ללשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי, השפילו עיניים, ויתרו קצת והשיקו את האישור. כולם יודעים שאם הם לא יהנהנו לגבאי, השוטר הטוב, הם יישלחו לשוטר הרע. ואף אחד לא רוצה לחטוף מראש הממשלה. חבל רק שזו הנוסחה היחידה להתנעת ענף הנדל"ן.

שי פאוזנר

תשובה סובל מלבייבפוביה

יצחק תשובה | צילום: אוראל כהן

פעם ליצחק תשובה לא היה אכפת שישוו אותו ללב לבייב. שניהם בנו את הונם בעשר אצבעות, לא נמנו עם אצולת הממון אבל עקפו את הכסף הישן בסיבוב. ואולם בשנה האחרונה הפחד הגדול של תשובה הוא להיות לבייב. הכרזתו הדרמטית של האחרון שלא יוכל לעמוד בהחזר חובותיו והלינץ' הציבורי בעקבותיה מככבים בסיוטים המרים של הקולגה. לכן במקום לפתוח את הדברים בגלוי, להתמודד עם הצרות, להגיע להסדר - כן, להודות בכישלון - תשובה מתפתל, ממציא, מנצל, עושה כל מה שכשר (גם אם לעתים קרובות מסריח) כדי למנוע מדלק נדל"ן להגיע לחדלות פירעון. אולי הוא לא יגמור כמו לבייב, אבל בהחלט ייתכן שהוא ייסד ז'אנר פתטי חדש על שמו.

סופי שולמן

השביתה שלעולם לא תתרחש

לפנות בוקר הגיע איגוד המהנדסים להסכמות עם האוצר. האיום בשביתה שתשתק את כל חברות ההייטק עשה את שלו, וכך גם החבירה ליתר האיגודים הגדולים - עורכי הדין, רואי החשבון והטכנאים. מאות אלפים ממיליון וחצי עובדי המגזר הפרטי יקבלו בחודש הבא מענק של 2,000 שקל, תוספות שכר והטבות לאמהות. או שלא. הכותרות השבוע עסקו בתוספות השכר שקיבלו 350 מ־750 אלף עובדי המגזר הציבורי. למעסיק שלהם, המדינה, זה יעלה יותר מ־5 מיליארד שקל בשנה, הרבה מעבר לעלויות שבהן היה נושא כל מעסיק פרטי אם עובדיו היו משיגים הסדר כזה. רק שלהם, למעמד הביניים הענק של המגזר הפרטי, אין עופר עיני, אין מקל בדמות שביתה, אין איך להבטיח שקט תעשייתי. רובם הגדול לא משתכרים המון וגם סובלים משחיקת שכר, לא נהנים מאופציות ובונוסים, לא מתוגמלים על שעות נוספות, וחיים תחת חרב הפיטורים. אז די עם האגדות על נפלאות השוק הפרטי.

נעמה סיקולר

יחימוביץ', למי היא דואגת

למיליוני אזרחים היתה השבוע סיבה ממש טובה לחייך. עובדי המגזר הציבורי זכו לחבילה מפנקת של מענקים חד־פעמיים, תוספות שכר ופנסיה מוגדלת, וכל השאר התנחמו בכך שברגע האחרון הוסר איום השביתה. אפילו קולות המחאה שהשמיעו ראשי הרשויות המקומיות והעובדים הסוציאליים לא הצליחו לקלקל את החגיגה ונדחקו לשוליים. ובכל זאת, היתה באוויר איזו דממה מעיקה. הסכם השכר כולל את כל אותן מחלות כרוניות שמהן סובל המשק - הגדלת פערים בשכר, הענקת קצבאות לא דיפרנציאליות והטבות לעובדים בגופים שסובלים מגירעונות וחוסר התייעלות כרוני. לנוכח כל זאת, השתיקה של חברי הכנסת ה"חברתיים", שלי יחימוביץ' והאחרים שבימים כתיקונם יוצאים נגד שכר הבכירים בסקטור העסקי ונגד טייקונים מונופוליסטים שעושקים את הציבור התמים, מעוררת דאגה. למי באמת הם דואגים?

גלית חמי