צילום: בועז אופנהיים
לפני שהתחלתי לעבוד בחנות האופטיקה שלו, אבא אמר: "הגשם את חלומותיך, שלא תיהפך למבוגר עם חלומות של ילד"
מאיר רסין, מנכ"ל ובעלים של רשת אופטיקנה, מספר על משפט של אימו שליווה אותו בשעות קושי: "כשהמצב שחור וחשוך, אתה חושב שזה הסוף, אבל זה דווקא סימן שהשחר מפציע"
נולדתי בשכונת ג'בליה ביפו לשושנה ויצחק רסין, שניהם ילידי בולגריה. כולם ביפו היו אז עולים חדשים ושמעתי בולגרית כל ילדותי, ומשם המבטא שלי. אנחנו הילדים למדנו בבית הספר בבוקר, ואחר הצהריים ההורים הלכו ללמוד עברית. יפו היתה כרך סואן, מסעיר, קיבוץ גלויות שאין כמוהו. ברחוב שלי היו בתי כנסת של כל העדות, בולגרים, רומנים, מרוקאים, והיו גם מסגדים וכנסיות. היו חיי שכונה תוססים. אני זוכר לדוגמה את ההלוויות הערביות הססגוניות, כיצד צעדו ושרו בהן. בית הקברות ביפו עמד על צוק שהגלים הכו בו, ומידי פעם קברים התפרקו וקרסו לחוף. לא פעם הגענו לבית הספר עם גולגלת לשיעורי טבע.גרנו שתי משפחות בדירה אחת, וחלקנו מקלחת, שירותים, מטבח ואפילו את הסלון. (הורי אני ואחותי, אחי נולד אחר כך).היתה פתילייה אחת, והיו ויכוחים בסגנון 'של מי הסיר על האש? אני צריכה את הפתילייה עכשיו!'. להורים זה היה קשה, היה מתח גדול בין המשפחות וכמעט הלכו שם מכות.
"אמי עבדה באותה העת כתופרת של משפחות ערביות עשירות, ואני זוכר איך תמיד התפעלתי מהבדים שתפרה עבורם, שהיו צבעוניים ביותר. לאבא היתה חנות אופטיקה ברחוב אילת ביפו, שאותה חלק עם שני בעלי מקצוע אחרים, שען ומוכר ספרים. לא סבלתי אז משקפיים, זה נראה לי נורא, כמו פרוטזה, אבל אהבתי מאוד לבוא לשם, לנסוע באוטובוס קו 10 שעבר ברחובות הצרים. זו היתה חוויה.
"כשאבי עבר תאונה והיה מרותק לבית, הוא נאלץ להתחיל להכין מסגרות בעבודת יד, מפיסות פלסטיק. זה נראה לי כמו משחק: עבודה עם פצירה, עם מסור קטן, כמו דברים שעשינו בשיעורי מלאכה. בשלב מסוים יצאה לשוק מכונה משוכללת להכנת משקפיים, אבל היא עלתה הון, משהו כמו דירה אז, ואמרתי לאבי שאני אכין כזאת בעצמי. שרטטתי תרשימים, חרטתי חלקים והלכתי לבעלי מקצוע. אבי הסכים להשבית את המכונה הישנה היחידה שלו כדי לנסות להריץ את זו שבניתי. הוא היה משוכנע לחלוטין שאצליח, אבל זה נכשל כי לא תכננתי כמו שצריך. למרות זאת, התמיכה המוחלטת שקיבלתי ממנו נתנה לי את ההרגשה שהמאמץ היה שווה.
"אבא תמיד אמר לי: 'הגשם את חלומותיך, אחרת תהיה מבוגר עם חלומות של ילד'. הוא הציע לי לבוא לעבוד איתו, אבל דחיתי אותו כל הזמן. לא יכולתי לחשוב על משקפיים כעל משהו שיש בו יופי. הוא ביקש : "לפחות תלמד מקצוע", ממני לפחות ללמוד מקצוע, ולמדתי מבלטנות בבית ספר מקצועי. אחר כך ניסיתי להתקבל לטכניון, ולמזלי לא התקבלתי. רק אז אמרתי: 'טוב, אני בא איתך לחנות'.
"לאמי היה משפט אחד, שליווה אותי בשעות קושי הרבה שנים: 'כשהמצב שחור וחשוך, אתה חושב שזה הסוף, אבל זה דווקא סימן שהשחר מפציע'. בגיל 21 המשפט הזה ליווה אותי כשנסעתי ללמוד בגרמניה - בלי כסף, עם געגועים קשים. הוא עזר לי למצוא נחמה בכל מצב".
7 תגובות לכתיבת תגובה