צילום: איי אף פי
מקריחים בגיל צעיר
שלושת הכוכבים הנוצצים ביותר בליגת ההוקי הצפון אמריקאית מציגים ממוצע גיל של פחות מ־23 שנה. השינויים בחוקי המשחק ובתקנות הנוגעות למעמד "השחקן החופשי" מורידים משנה לשנה את ממוצע גיל השחקנים. ונחשו מה? זה נהדר לביזנס
אלכס אובצ'קין, קפטן הוושינגטון קפיטלס, חגג לא מכבר 25 אביבים; לסידני קרוסבי, קפטן פיטסבורג פינגווינס, מלאו בשעה טובה 23; וסטיבן סטמקוס, האקדוחן של טמפה ביי לייטנינג, כיבה בתחילת השנה 20 נרות בעוגת יום ההולדת שלו. סטמקוס, שנכנס לליגה לפני שתי עונות, כשהיה בן פחות מ־18, נבחר לשחקן חודש אוקטובר בליגה והוא סוחב את הלייטנינג על גבו הצעיר. שלושת הכוכבים הנ"ל הם היהלום שבכתר הליגה ואמורים להוביל אותה בשנים הקרובות גם בטבלאות ההישגים וגם כמקדמי המכירות שלה. מה כל זה אומר? פשוט מאוד - זה אומר שגם על הקרח ההווה ובעיקר העתיד שייכים לצעירים. רק לפני שלוש עונות היה ממוצע הגיל של שחקני ה־NHL 29.3. מאז הוא יורד בהתמדה וכיום הוא עומד על 26.8, וממשיך לרדת. בקרוב יעלו על הקרח היישר מהפגייה.
צעיר = עשיר
בסוף עונת 2003/2004 הגיעה ליגת ה־NHL לפרשת דרכים קריטית. הסכם השכר הקיבוצי בין השחקנים לבין הקבוצות הסתיים, והסכם חדש לא נחתם עקב חילוקי דעות מהותיים. הנתק בין הצדדים הוביל לשביתה שכתוצאה ממנה עונת 2004/2005 בוטלה כליל. אחרי גרירת רגליים והטחת האשמות הדדית הושג ההסכם החדש שאפשר את פתיחת עונת 2005/2006 והגדיר מחדש את מעמד השחקן החופשי בכל הקשור למספר השנים שבהן שחקן כבול לקבוצה. חוקי "השחקן החופשי" סבוכים ומורכבים, אך בבסיסם עומד העיקרון לפיו בכל שנה שחולפת מיום חתימת ההסכם הקיבוצי יורד מספר השנים לעיל ויורד גם הגיל שבו שחקן יכול להשתחרר מהקבוצה שבה הוא משחק.
טבלאות הסטטיסטיקה מלמדות כי שחקן הוקי ממוצע מגיע לשיא הקריירה במחצית השנייה של שנות ה־20 שלו. אם הוא מצליח להשאר בחתיכה אחת בליגה הקשה בעולם, הוא מגיע בשלב זה בקריירה לבשלות מקצועית, מציג את הביצועים הטובים ביותר על הקרח ובמקביל הוא גם זוכה לחוזים השמנים באמת. השחקנים, שאינם טיפשים כלל ועיקר, עשו חשבון פשוט והבינו שכדאי להם להיכנס לליגה כמה שיותר מוקדם כדי יוכלו להשתחרר מהחוזה הראשוני בהקדם האפשרי ולזכות לחוזה משופר כשחקנים חופשיים.
צעיר = מהיר
על משטחי הקרח בליגה מככבים כיום 14 סייחים צעירים ורעננים שגילם פחות מ־20. לפני עשור שחקנים שנכנסו בשערי הליגה לפני גיל זה היו נדירים ביותר. סגלי הקבוצות היו מורכבים ברובם מלוחמים קשוחים וותיקים. ההנחה המקצועית הרווחת היתה ששחקן "מבשיל" אחרי גיל 30. המשחק אז היה מבוסס בעיקר על טקטיקה של הגנות וכתוצאה מכך היה אטי ומסורבל בהרבה ממה שאנו רואים כיום. צורת המשחק הכתיבה גם את הדרישות מהשחקנים בכל הקשור למהירות ומיומנות ההחלקה על הקרח. שחקנים באמצע העשור השלישי לחייהם הרגישו בנוח במשחק שלא דרש מהם הרבה מעבר לקטטה פה ושם.
ואולם הכל השתנה עם השינויים בחוקי המשחק. הליגה הבינה שאם היא חפצת חיים, עליה לספק בידור ברמה גבוהה יותר, ואם היא מבקשת למשוך קהלים חדשים ולהתרחב, עליה לשנות את פניה. אוהדי הדור החדש כבר לא הסתפקו במכות. בניגוד לענפי ספורט רבים אחרים, ב־NHL לא פוחדים משינויים והמוטו החדש הוא: משחק יפה, מהיר ומבדר. השינויים בחוקה התבטאו בעיקר בהעדפה ברורה של ההתקפה על ההגנה ובהכנסה תחת הכותרת "עבירות", פעולות שעד אז היו חוקיות לחלוטין. הכל לטובת משחק מהיר ואטרקטיבי יותר.
כמו הדינוזאורים שלא השכילו להסתגל לשינויי הסביבה, גם הבריונים של הדור הישן נכחדים אט אט ומפנים מקומם לסילונים הצעירים. הצורך ברגליים צעירות ומהירות רק הולך וגובר, ואם פעם שלחו המנג'רים את הסקאוטים לליגות הילדים והנערים עם הוראה ברורה - "תביאו לנו את הגבוה שיודע להרביץ", הרי שכיום הם תרים אחרי המהירים, הזריזים ובעלי כישורי ראיית המשחק.
מי שלא עומד בקצב פשוט לא משחק ושחקנים רבים שלא הצליחו להסתגל לסגנון החדש והמהיר מצאו את עצמם ללא פרנסה, גם אם גילם לא היה מתקדם ביותר.
צעיר = מסעיר
טורניר ההוקי באולימפיאדת החורף בוונקובר הציג לעולם את ההוקי החדש, וב־NHL מיישמים אותו מדי לילה. גם בעלי הקבוצות קלטו שאם אתה לא מהיר, אתה אבוד וסיכוייך להתמודד בהצלחה נמוכים ביותר. כך החתימו הקפיטלס בשנת 2008 את מר אובצ'קין על חוזה ל־13 שנה תמורת 114 מיליון דולר כדי שיסיים את הקריירה בוושינגטון. כך גם ניסו לעשות בקיץ האחרון הניו ג'רזי דווילס כשהחתימו את איליה קובלצ'וק בן ה־27 על חוזה (שנפסל על ידי הליגה עקב חריגה מתקרת השכר) ארוך טווח המבטיח את הישארותו בדווילס בערך עד ההתחברות לקטטר.
בשורה התחתונה, הניתוח להגברת המהירות הצליח והחולה למרבית הפלא חי ואפילו חי טוב. אף שפה ושם, בעיקר בערי השווקים הקטנים כמו נשוויל או פיניקס, האולם לא תמיד מלא, הליגה ככלל יכולה להציג נתוני תפוסה באולמות שרק הולכים ועולים. והשחקנים? די ברור. יותר קהל = יותר חשיפה = יותר כסף שחלק ממנו זורם לארנקיהם התופחים.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה