אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
איציק שרם מבטיח: "יותר לא יהיו לי שותפים" צילום: דניאל דה אלבי

איציק שרם מבטיח: "יותר לא יהיו לי שותפים"

פעם שרם היה הדון הגדול של שוק ההון הישראלי: כלל ביטוח, נייס, בזק, פרטנר, yes, פיטנגו, מדינול - כולן עברו תחת ידיו. אחרי שאיבד את לידר, מאבני היסוד של האימפריה שבנה, הוא מוכן לחשבון נפש: "זה מחיר הכישלון, ואני משלם אותו". ראיון בלעדי ל"כלכליסט"

17.11.2010, 07:05 | גולן חזני

אתה היית אייקון.

"אני הייתי אייקון, כן".

לא היה מהלך במשק שלא היית קשור בו.

"תראה, הייתי פעם במקום ה־13 באיזו רשימת משפיעים. אז מה? לא תמיד זה דבר טוב להיות אייקון, וחוץ מזה התקופה האחרונה לא היטיבה איתי".

אהבת את הכוח? ניצלת אותו?

"ממש לא".

בשום תקופה?

"לא. אני גם לא כזה, לא ראו אותי בקוקטיילים, אני לא אוהב את זה. לא היה לי שום קשר עם שום פוליטיקאי בארץ, בזה השארתי לאחרים לטפל. ממש לא מעניין אותי".

בשוק ההון נחשבתם כוחניים, אפילו דורסניים.

"התחרות היתה גדולה מאוד, בייחוד מצד גורמים שהיו קרובים למוסדות פיננסיים. לידר היתה אגרסיבית בניסיון לקבל עבודה. אולי זו כוחניות, אבל היינו יתומים. היינו בלי אבא שיכול להזרים לנו עבודה, ולכן נלחמנו על כל תיק".

איציק שרם יושב במשרדיו בקומה ה־18 של מגדל המילניום בתל אביב. הוא בן 63, לבוש ג'ינס וחולצה מכופתרת קצרה, שערו האפור גזוז ומסורק. נוכחותו מורגשת היטב בחדר. הוא עונה על כל שאלה שהוא נשאל, אחת לאחת, גם אם חלקן מקוממות אותו ומביאות אותו להרמת קול.

איציק שרם. "כל החיים הייתי ווינר", צילום: דניאל דה אלבי איציק שרם. "כל החיים הייתי ווינר" | צילום: דניאל דה אלבי איציק שרם. "כל החיים הייתי ווינר", צילום: דניאל דה אלבי

בשנים האחרונות נקשר שמו של שרם עם הפסדי עתק, השמדת ערך, ואפילו שתי פרשיות שכללו חשד לפלילים, שנקשרו לשותפו לשעבר. הביקורת על שרם הלכה וגברה, וכפי שהוא עצמו מעיד, הוזנה לא מעט על ידי רגשות נקם ושמחה לאיד.

בעבר, יודעים כמעט כולם, זה היה אחרת לגמרי. שרם, תחילה בקונצרן כלל ואחר כך בדוברת־שרם, היה האיש שעל פיו יישק דבר בעולם העסקים הישראלי. אין כמעט עסקה שלא עברה תחת ידיו, בין אם כבנקאי השקעות, כמשקיע, כמוכר, כקונה, כחתם. "אני זוכר שהייתי צריך לחכות שבועות לפגישה איתו", מספר אחד הבכירים במשק, "הוא היה חזק כמו נוחי דנקנר היום".

בשנים האחרונות עברה על שרם תקופה לא טובה. גם הוא יודע שנפל, נפילה ששיאה אובדן השליטה בחברת לידר, אחת מאבני היסוד של האימפריה שבנה בשתי ידיו, ושאיש לא מבטיח לו שישוב לפסגה. מעתה יוטבע בו גם אות הקין של מי שלא עמד בהחזר התשלומים למחזיקי איגרות החוב של החברות שבשליטתו והלך במקום זה להסדר חוב. האמון בו לא נסדק, אלא התפורר לגורמים. ודווקא עכשיו, ואולי דווקא בגלל זה, הוא החליט לדבר לראשונה בראיון ל"כלכליסט", ולענות באומץ לכל מספידיו.

הסדר החוב בלידר: "לא היינו מסכנים אף פעם"

 

המשבר העולמי האחרון היה בבחינת הקש ששבר את גב האימפריה של שרם.בתחילת מאי 2009 הודיעה לידר שבשליטתו שהיא לא יכולה לעמוד בתשלומים למחזיקי איגרות החוב שלה, ומבקשת הסדר. שבוע לאחר מכן עמד שרם, אז יו"ר לידר, מול הפרצופים הזועמים באסיפת מחזיקי האג"ח, והבין שאיבד את החברה. זה היה תהליך ארוך: מחזיקי האג"ח בחרו להעביר את השליטה בחברה לידיו של דן דוד, בית המשפט ובנק לאומי אישרו את המהלך באוגוסט 2010, ובנובמבר התקבלו האישורים הרגולטוריים הסופיים וההסדר בוצע בפועל. שנה וחצי לקח כל התהליך, שרמס את כבודו של שרם עד עפר.

לקח לך זמן להשלים עם זה שאתה צריך ללכת להסדר חוב? יש אנשים שלוחצים מהר על ההדק והולכים להסדר, ויש אנשים כמו תשובה, למשל, שנראה שיעשו הכל בשביל לעמוד בהחזר החובות שלהם.

"תשובה, אלוהים חנן אותו בהרבה מזל וברכה, והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בעניין הנדל"ן. ברצותו יפיל, ברצותו ישלם, לא יקרה לו כלום. לי לא היתה אופציה כזאת. לא היה לי כסף לבוא ולעצור את זה, את הסכר שמתמוטט. אם היו לי אמצעים בלתי מוגבלים לא הייתי הולך להסדר. הסדר זה לא כבוד. זה מאוד לא כבוד".

מתי הבנת שלא תוכל לעמוד בתשלום החובות?

"כמה דקות לפני שחתמתי עם בנק לאומי על הסדר המימון שהיה אמור לפרוע את איגרות החוב. תפסנו את עצמנו והבנו שזו תהיה טעות גדולה. הגענו למסקנה שלא כדאי לקבל מהבנקים מימון בלי יכולת לשלם את התשלומים הבאים של האג"ח, וטוב יותר לעשות שילוב: הבנק נותן כסף, בעלי איגרות החוב מוחקים חלק מהחוב, ומשקיע חדש נכנס".

היה קשה?

"מאוד. אתה יכול להגיד: 'האשמה לא כולה שלי' או 'זה לא אני', אבל לא להחזיר כסף זו לא חגיגה. האסיפה שבה הופעתי מול מחזיקי האג"ח היתה יום מאוד לא טוב בחיי המקצועיים".

מימין: יאיר פודים ואיציק שרם , צילום: עמית שעל מימין: יאיר פודים ואיציק שרם | צילום: עמית שעל מימין: יאיר פודים ואיציק שרם , צילום: עמית שעל

רואים על שרם שקשה לו. חלק מהקושי הזה נובע מהפער, שהוא כנראה בלתי נתפס מבחינתו, בין העבר לבין ההווה. הוא מודה שטעה, ועדיין, נדמה שהוא לא מעכל את זה עד הסוף.

"אני לא רוצה יותר מדי להחמיא לעצמי, אבל אני הייתי ווינר", הוא אומר. "גמרתי MA בהצטיינות יתרה, הייתי חניך מצטיין בצבא, בכל מה שעשיתי בחיים היתה לי שאיפה למצוינות. לשבת מול אנשים שלקחתי מהם כסף ולא החזרתי זה לא נעים, אף על פי שצריך תמיד לזכור שמי שנתן את הכסף ידע שהוא נותן אותו לנדל"ן באירופה. אי אפשר לבוא ולהגיד היום: 'נתתי כסף לאיגרת חוב שמדורגת טריפל איי ולא החזרת'. היה ידוע מראש שהכסף הולך לסיכון. למרות זאת, זה לא נעים".

איך היו היחסים עם מחזיקי האג"ח?

"הרגשתי שהאמוציות השתלטו על התהליך, מין 'אנחנו נראה לו'. האמוציות והנקמה היו חשובות, לא הביזנס. בזמנו היתה הצעה של ראש רשות ניירות ערך זוהר גושן להוסיף להסדרי חוב גורם אובייקטיבי־מקצועי שההחלטה שלו תכריע. זו היתה הצעה נכונה מאוד וחבל שלא קיבלו אותה, כי לדעתי זה היה מביא להסדרים טובים יותר לבעלי איגרות החוב.

"נציגי הגופים המוסדיים כיום, בחלקם הגדול, אף פעם לא עסקו בהסדרי חוב. או שהם אנליסטים, או שהם היו טריידרים, או שהם משפטנים. זה לא מספיק, מפני שהתפתח בארץ תחום חדש. הרבה מאוד אנשים קונים את איגרות החוב לאחר המשבר, ואז מנסים להפריע להסדר החוב וככה לשפר את מעמדם.

"זה תהליך מאוד לא בריא. אני קורא לזה גרין מייל - יש בלקמייל (סחיטה - ג"ח) ויש גרין מייל, כלומר סחטנים חוקיים. זה מושג שהומצא בוול סטריט, אתה נתפס כמו עלוקה על חברה בשביל להוציא יותר. זה היה יכול להימנע אילו איש מקצוע היה מתנהל מול החברות ולא גורמים מוסדיים או משקיעים אחרים, שללא ידע מוקדם מנסים פתאום להתמודד עם מצב לא מוכר. בעולם נורמלי יש משבר ואז עושים הכל כדי למצוא לו פתרון. בעולם שלנו המוסדיים לא הסכימו שאני אהיה חלק מהפתרון".

מה זה חלק מהפתרון?

"אני רציתי להצטרף לדן דוד בקנייה של לידר, אבל המוסדיים לא הסכימו. הם אמרו: 'יש מחיר אחד למשקיע חיצוני ויש מחיר אחר לאלה שהפילו את החברה'. היו פה המון אמוציות בתוך התהליך. אני לא אומר שהם לא היו מקצוענים, אני לא אומר שלא קיבלו החלטות נכונות - אבל הרבה חודשים נחסכים אם כל מה שמי שעומד מולך רוצה זה לסגור מהר עסקה טובה.

"אני אומר לך, בוודאות, שלידר הפסידה כסף מזה שהתהליך לקח שנה וחצי. מזה צריך ללמוד לקח. אני מקווה שלא יהיו הסדרים רבים בעתיד, ושהמוסדיים יבינו שהם מקבלים ריבית גבוהה על השקעה באג"ח לא כי המנפיק טיפש - אלא מכיוון שההשקעה מסוכנת".

הקונים של לידר יצליחו במקום שבו אתה נכשלת?

"שמו של דן דוד הולך לפניו ואין צורך להרחיב, והנציג שלו צחי אפלויג עשה ועושה עבודה טובה ואחראית. אני חושב שהם יוכלו לקחת את החברה הזאת גבוה גבוה. יש לחברת שרפ"ג שבשליטתי עוד 30 מיליון מניות לידר, ואני מקווה שנרוויח על זה הרבה כסף".

זה לא צובט בלב שאפלויג, שעבד בפולאר ונחשב לבן טיפוחיך, הוא עכשיו נציג הבעלים בלידר?

"להפך. זה דווקא גרם לתהליך להיעשות בהרבה יותר ידידות. בכלל, אין לי אמוציות בעסקים. זה מחיר הכישלון ואני משלם אותו".

מי החברים שעזרו לך בתקופת ההסדר?

"קודם כל, כל החבורה שהצטרפה להנפקה הפרטית כשהיינו צריכים כסף. זה מורי ארקין ופרופ' מיכאל סלע, רעיה שטראוס, אודי אנג'ל, צביקה בארינבוים ועוד. כולם אנשים טובים שפניתי אליהם והתייצבו לצדי".

ומי לא?

"לא הייתי צריך כל כך הרבה. הייתי צריך שייתנו תמיכה, לתת כתף. תבין, לא היינו מסכנים אף פעם. היתה תחושה פנימית לא טובה אבל לא היינו מסכנים. אבל היו הרבה, היו אכזבות".

שרם ורעייתו יוכי. "אישתי אמרה לי - שרם ורעייתו יוכי. "אישתי אמרה לי - 'תיקח'" שרם ורעייתו יוכי. "אישתי אמרה לי -

 

"ספקולנט היתה מילה רעה"

 

פעם הדברים היו שונים, ושרם היה מלך העולם. סגנו של אהרן דוברת הכל יכול בקונצרן כלל, ואחר כך שותפו בדוברת־שרם, היה האיש שהביא ארצה - יחד עם פטרונו - עידן חדש בשוק ההון, לא פחות. "אני גדלתי בתקופה שלהרוויח משוק ההון נחשב פסול", הוא מספר, "מי שנחשבו היו אנשי תעשייה. תעשיינים מקימים בתי חרושת ויוצרים מקומות עבודה, ומזיזי ניירות ערך נחשבו לרמה השנייה של הפעילים במשק. אני הייתי החלוץ של המהפך בשוק ההון, ושם דבקה בי התדמית של 'מוח פיננסי' בלבד. היום הטייקונים מרוויחים גם מקנייה ומכירה, אבל בעת ההיא 'ספקולנט' היתה מילה מאוד רעה".

והתדמית הזאת הפריעה לך?

"אני אגיד לך משהו שאולי יפתיע אותך: אני לא מתרגש ממה שכותבים עליי, וכתבו הרבה דברים שליליים. לצערי, הארכיונים מלאים בסיפורים לא טובים, והעיתונאים הצעירים מסתמכים עליהם במקום לגבש דעה על סמך מה שהם מכירים באופן אישי. הם לא מבינים שהתדמית הזו שלי נבעה מכך שבתקופה ההיא אנשי ניירות ערך לא התקבלו באהדה".

ראו גם: האימפריה של שרם ב-2005, ומה שנותר ממנה ב-2010

את דרכו בשוק ההון החל שרם ב־1973, כשהצטרף לבנק דיסקונט, למחלקת המחקר בניירות ערך. "כמה שנים אחר כך ישבתי מטעם הבנק במועצת המנהלים של כלל, ויום בהיר אחד דני רקנאטי המנוח (אביו של ליאון רקנאטי, שניהל את דיסקונט - ג"ח) ביקש שאני אעזור לו לנתח את התקציב של כלל", משחזר שרם. "הישיבה היתה ביום שישי בבוקר. אשתי עד היום כועסת, כי בתי נולדה ביום חמישי בלילה, ולא נשארתי איתה כי הייתי חייב ללמוד לקראת ההזדמנות שניתנה לי. עשיתי שם כנראה עבודה טובה, כי שאלתי יותר מדי שאלות שדוברת לא אהב לשמוע והוא הציע לי הצעה שאני לא אוכל לסרב לה: לבוא להיות העוזר שלו.

שרם ואהרון דוברת. "כשאתה אוהב מישהו, אתה לא אוהב לפגוע בו" שרם ואהרון דוברת. "כשאתה אוהב מישהו, אתה לא אוהב לפגוע בו" שרם ואהרון דוברת. "כשאתה אוהב מישהו, אתה לא אוהב לפגוע בו"

"הגעתי לפגישה עם דוברת ושאלתי אותו מה כולל התפקיד שלי. הוא אמר לי: 'כשאני בחוץ לארץ, אתה תטפל בקונצרן'. הייתי בן 26. באתי הביתה ואמרתי: 'מי אני בכלל? פקיד מבנק דיסקונט, מה, אני יכול להחליף את דוברת?', אבל אשתי אמרה לי 'תיקח'. אחרי שלושה חודשים שם הבנתי שאם אין לך 'חנות' שאתה אחראי עליה בקונצרן - אתה יכול להיות שם חצי שנה ואחר כך להתעופף. אז הקמתי את פעילות שוק ההון".

מי לימד אותך על השוק?

"לבד".

איך?

"תראה, שוק ניירות הערך, מעבר לידע - זה אינסטינקט. לא רוכשים את זה. צריך שיהיו לך כמה תכונות מאוד מיוחדות. למשל, לדעת להפסיד בכבוד. כשאני קונה משהו, המחיר של אתמול זה המחיר הקובע. גם ביציאה וגם בכניסה, זה לא משנה אם הפסדתי או הרווחתי. הרבה מאוד אנשים עושים ממוצעים למטה, וזו טעות. אם קניתי ב־10 וזה ירד ל־8, אז אני קונה עוד ב־8. זו הדרך הבטוחה להפסיד את הכל.

"החוכמה היא לנתח גם את ההצלחות שלך. הרוב נופלים בזה שהם מייחסים 100% מההצלחה לעצמם, מעטים בודקים אם זה באמת הם או הנסיבות. זה כמו הקזינו שנותן לך להרוויח ברבע השעה הראשונה - אם אתה חושב שאתה הגאון, אתה מפסיד בסוף. אם אתה זוכר שזה מזל, אז אתה משתדל לא להפסיד, אם אתה יכול. בבסיס אסור שיהיה לך אגו, אגו זה דבר לא טוב בעסקים. כשאתה חושב דרך האגו אתה עושה הרבה מאוד שגיאות".

אז אין לך אגו.

"יש לי אגו, לא גדול. אם לא, אתה לא חי".

עזיבת כלל: "שקשקו לי הרגליים"

 

כשרוצים להבין מאיפה מגיע האגו הלא גדול של שרם, צריך להיעזר במעט פסיכולוגיה בגרוש ולחזור לעבר, לילד שגדל בדרום תל אביב במה שהיום היו בוודאי מכנים מצוקה. "עד גיל 18, עד הצבא, גרנו שלוש משפחות בדירה של 3 חדרים", הוא מספר. "הצבא שיפר מאוד מאוד את מעמדי, כי סוף סוף יכולתי לישון לבד. מאוד נהניתי לעשות שבתות, זה היה עדיף מלחזור הביתה. מצד שני, לא צריך לעשות מזה סרט, כל העולם בעת ההיא היה שונה. אבל כן, זה לימד אותי את ערך הכסף, מה הכסף יכול לתת לאנשים. מאוד מאוד לא רציתי להגיע בחזרה לאותם ימים".

מי שנתן לו את ההזדמנות, והעלה אותו על השביל שהבטיח שאותם ימים של חסרון כיס לא יחזרו, היה כאמור דוברת. "הוא נתן לי המון ומאוד אהבתי אותו", אומר שרם, "דוברת נתן לי חבל ארוך, הוא נתן לי לעבוד ואני חושב שלא אכזבתי אותו.

"הדבר הראשון שעשינו בקונצרן כלל, חברי הטוב יעקב ויינשטיין ואני, זה להקים את חברת הברוקרים בטוחה. עשינו את זה כמעט כמו חומה ומגדל, פתחנו בלילה אחד שישה סניפים. הבנקים מאוד פחדו שנפריע להם בעסקים, אז דוברת אמר לי: 'תפתח את כולם ביום אחד וזו תהיה עובדה קיימת'. זה מה שעשינו, וכבר אי אפשר היה לעצור את הסוס שיצא מהאורווה. אחרי שלוש שנים בקונצרן מוניתי לסמנכ"ל, ונדמה לי שבגיל 32 החלפתי את חזי שלח ונהייתי משנה למנכ"ל. דוברת באמת קידם אותי יפה מאוד, עד שב־1990 הוא פרש מהקונצרן ולקח אותי איתו".

למה החלטתם לעזוב את כלל? הייתם במרכז העשייה, מרכז העולם, כל הכוח בשוק היה בידיים שלכם.

"דוברת החליט לעזוב, ואני החלטתי ללכת איתו".

היית שלם עם ההחלטה?

"אני אהבתי את היציבות של לקבל משכורת, מאוד פחדתי לחזור למצב כלכלי קשה. פרשנו מכלל ב־1 בינואר 1991 כדי להקים את דוברת־שרם, אבל חודש אחר כך התחילה מלחמת המפרץ. זאת אומרת שמצאתי את עצמי מאבד את המשכורת הקבועה שהיתה לי והולך לגייס כסף בעולם בזמן שהטילים נופלים על תל אביב. זו לא היתה חגיגה גדולה. דוברת היה בן 60 וצבר יותר הון ממני בגילו, והוא גם היה שלם בנפשו, כי הוא סיים קריירה מאוד מפוארת ורצה ללכת לעוד אחת. הוא בא עם השלווה ועם הביטחון, אבל אצלי הרגליים שקשקו".

הכוח שלכם בדוברת־שרם היה אותו כוח כמו שהיה לכם בקונצרן כלל?

"במידה מסוימת הוא היה גדול יותר, כי אנחנו היינו המחליטים".

גם בכלל הייתם המחליטים.

"אבל בדוברת־שרם עוד יותר. בקונצרן כלל היה ערב רב של תחומים, תמיד סבלת מאיזשהו ממוצע. אם הצלחת פה, אז קיבלת שם. בדוברת־שרם התרכזנו בראשית הדרך בנושא הפיננסים, וזה אומר גם השקעה בחברות בתחילת הדרך. הקמנו למשל את הקרן הראשונה להון סיכון, פולאריס שהיום קוראים לה פיטנגו. זאת חדשנות, ואני מאוד אוהב חדשנות ויזמות. יכולנו לעשות את זה בלי שיפריעו לנו. יש לך כוח, ואתה מחליט לבד ומתקדם".

טלגרף, פולאר וקלדש: "זה לא מתאים לאופי שלי"

 

שרם במאקרו "בנק ישראל לא מטפל נכון בצד המוניטרי" איציק שרם: "לא הורסים את כל הגוף בשביל לטפל בפצע ברגל. יש בעיה נקודתית במשכנתאות בריבית משתנה ובה צריך לטפל" גולן חזנילכתבה המלאה

שלוש אבני דרך פחות טובות היו לדוברת ושרם בימים העליזים ההם, שבהם נחשבו לאנשי העסקים החזקים ביותר בישראל: הקמת העיתון הכלכלי "טלגרף" ב־1993, רכישת פועלים השקעות ב־1996, ומכירת עסקי הנדל"ן הפרטיים שלהם בחברת קלדש לחברה הבורסאית שבשליטתם ב־1997.

את דוברת ושרם הביא ל"טלגרף" אבי טיומקין, אותו הכירו כששימש יועץ לקונצרן כלל. פרט להם גויסו כמשקיעים גם איל הנדל"ן הבריטי פויו זבלדוביץ', חלוץ קרנות הגידור מוול סטריט ג'ק נאש ועוד. "טלגרף" גייס כ־10 מיליון דולר כשהונפק בבורסת ניו יורק, אבל שלוש שנים לאחר שהחל לצאת לאור הוא נסגר, וכספי המשקיעים ירדו לטמיון.

"'טלגרף' זה פרק בהיסטוריה שהייתי מוחק בהנאה", אומר היום שרם. "זו היתה יותר משיכה טבעית של טיומקין ודוברת, כי דוברת תמיד היה איש מדיה. היה לו רצון גדול מאוד להקים עיתון, ובראשית הדרך הוא היה הרוח החיה ב'טלגרף'. כשנמאס לו והוא הסתכסך עם טיומקין הוא השאיר לי לטפל בזה".

היום "טלגרף" היה מצליח?

"העיתון היחיד בעולם שהצליח בגדול הוא 'USA Today' בארצות הברית, אבל אני חושב שעד שהוא התחיל להתאזן הוא הפסיד 800 מיליון דולר. אז אפשר להצליח, אבל צריך שיעמוד מאחוריך גוף בלי בעיות כספיות. בכסף קטן אתה לא יכול להקים עיתון".

הסיפור של פועלים השקעות נראה בהתחלה שונה בתכלית. בנק הפועלים העמיד על המדף את חברת ההשקעות שלו, ודוברת ושרם רכשו אותה לפי שווי של 300 מיליון דולר - כמעט פי ארבעה משווייה של דוברת־שרם. פועלים השקעות, ששמה שונה מאוחר יותר לפולאר, היתה הכניסה הראשונה של דוברת־שרם לתחום ההשקעות הריאליות והתעשייה המסורתית - אך השניים לא הצליחו להוכיח את כישוריהם בתחום.

זו היתה אבן דרך משמעותית.

"פעולה נטו של דוברת. נטו שלו".

איך אתה רואה אותה היום?

"אם אני צריך לעשות ניתוח פילוסופי, אז אני באופן כללי צריך להישאר בדברים שאני טוב בהם, מבין בהם, מחליט בהם. קניית פועלים השקעות לא היתה חלק מהתלם הזה. אולי בזמנו התפתיתי לגדול, כל אחד בסוף חוטא בגידול העסקים שלו. הרי יכולתי להגיד לדוברת 'אני לא רוצה, השקעות זה לא משהו שמתאים לאופי שלי'".

למה?

"כי אני לא אוהב סיכונים ולא אוהב להיות בעסקים שאני לא קובע בהם. כשהיינו בכלל, הגדולה של דוברת היתה שהוא נתן לי את המושכות להחליט. הוא גיבה אותי ואני קמתי בבוקר ועשיתי. אז קניית פולאר היתה החלטה של דוברת שאני לא התנגדתי לה".

בקונצרן כלל הצלחתם עם השקעות ריאליות, ובדוברת־שרם לא.

"אני יזם יותר טוב ממנהל, אני זורם עם האנשים שהקימו את העסק. בפיטנגו זה הצליח, בפולאר הרבה פחות. אני לא רואה בזה טעות, וגם אז לא ראיתי בזה טעות, רק שאלת אותי אם אני אוהב כאלה דברים. אני, אין לי רצון לכבוש. אני אוהב להצליח לאט לאט. לעשות קצת, להתקדם, לעשות עוד קצת, להתקדם. לא להסתכן".

ואכן, השותפים בדוברת־שרם לא ממש לקחו סיכון כשמכרו לחברה הציבורית את חברת הנדל"ן המפסידה קלדש, שאותה החזיקו בבעלותם הפרטית, בעסקת בעלי עניין שעוררה הדים בשוק.

"אני רוצה לתת פה סטייטמנט", אומר שרם בכעס, "עסקת קלדש היתה העסקה היחידה מהסוג הזה בכל הקריירה שלי. היחידה. בכל פעם שואלים אותי 'מה עם כל עסקאות בעלי העניין שלך?', אז תראה לי אחת. אני חושב שהעסקה הזאת קטנה מאוד לעומת עסקאות אחרות של בעלי עניין שנעשות היום במשק, זו רק התדמית הזו שנדבקה בנו. אין לי מושג איך זה קרה, אבל זה קיים".

אהרן דוברת: "אני מאוד מאוד מצטער"

 

ואז הגיעה 1998, ואיתה זעזוע של ממש. שרם בחר לבעוט בדמות האב שאימץ לו, ונפרד מאהרן דוברת. מיכאל שטראוס ושרם רכשו את מרבית מניותיו של דוברת בחברה. יאיר פודים ואביגדור קלנר, שהיו גם הם שותפים זוטרים בדוברת־שרם, הגדילו את חלקם, ומאוחר יותר שונה שמה של דוברת־שרם לשרם־פודים־קלנר (שרפ"ק). דוברת לא דיבר עם שרם עד יום מותו, בדצמבר 2008.

"זה כמו חיי נישואים", אומר שרם. "זה לא שקמים בבוקר ונפרדים. זה מתחיל להיות לא נוח, כבר לא טוב לבוא הביתה, אחד מציק לשני. ואז יש מישהו שהוא הראשון שקם ואומר 'יהיה יותר טוב לשנינו אם ניפרד'".

וזה היה הוא?

"לא, זה הייתי אני. בגלל זה הוא כועס עליי. כי כאילו הייתי הבן שלו. ההחלטה להיפרד נבעה מהקצנה של הבדלי ההשקפות בינינו, מבחינת האסטרטגיה והגישה העסקית. הסיבה העיקרית לכך היתה הבדלי האופי, ואולי גם הקצב. אומרים ש'אין אדם מקנא בבנו ובתלמידו'. באיזשהו מקום הוא שכח שהייתי כבר בן 54 ולא הילד בן ה־27 שהצטרף לכלל.

"דוברת התווה אסטרטגיה עסקית מתוך הניסיון העשיר שלו בקונצרן כלל, השקעות יותר תעשייתיות, אבל בשלב מסוים זה לא התאים לחברה שהתבססה גם על שוק ההון. העולם התפתח לתחומים שדוברת היה פחות בקיא בהם ממני, וזה כנראה קצת הפריע לו כי זה הפנה את מרכז הכובד בשותפות אליי. הגענו למסקנה שצריך להיפרד, ואני באתי לשלמה, הבן שלו, ואמרתי לו: 'מה שאתה רוצה - אתה מקבל'. ככה זה היה".

אבל הוא קיבל משהו שנחשב לסכום לא גבוה.

"הוא קיבל הרבה מעבר לכל קריטריון כלכלי שהיה באותה עת. אני חושב שהתחושה הרעה שלו באה מהעובדה שפודים וקלנר בחרו לחבור אליי ולא אליו. הוא ראה בזה פוטש, אבל כל אחד מהשותפים עשה את השיקול שלו. מה שעוד הפריע לו זה ששטראוס קנה את החלק שלו. הפריע לו שמישהו מהמילייה שלו מצטרף אליי".

הוא אמר לך את זה?

"מכל השנים שהייתי איתו, כבר ידעתי איך דוברת נושם. היינו יחד 24 שנה, בשלב כזה לא צריך לדבר בשביל שיידעו מה אתה חושב.

"לפעמים אתה שואל את עצמך למה זוג נשאר בריב, אם כל צד הלך ועשה טוב ומצא בן זוג והחיים נהדרים. למה הריב נשאר? זו שאלה שלא תמיד יש עליה תשובה. אם הוא היה מסכן, אם הוא היה נופל - הייתי יכול להבין את הטינה. אבל הוא הצליח אחריי הרבה יותר מאשר כשהיינו יחד. תמיד תהיתי למה הוא לא עשה את זה כשהיינו ביחד. למה הוא היה צריך שניפרד בשביל לעשות את זה?".

יש גם תשובה?

"זה שייך לתחום הפסיכולוגיה, אני לא יודע לענות על זה. אני חייב לציין שתמיד הרגשתי הערכה והכרת תודה לדוברת, ואף על פי שעשיתי ניסיונות חוזרים ונשנים לפייס אותו, הוא לא הסכים לדבר איתי עד יום מותו".

אם היית יכול, מה היית אומר לדוברת היום?

"קודם כל שהוא נתן לי הרבה מאוד. ודבר שני, שאני מאוד מאוד מצטער אם הוא נפגע ממני. כשאתה אוהב מישהו, אתה לא אוהב לפגוע בו".

שרם־פודים־קלנר: "יש לנו ראייה שונה בעסקים"

 

המזל לא ממש האיר פנים לשלושת השותפים בדרכם החדשה: התוצאות העסקיות של החברות בקבוצה החלו להידרדר, ובעקבות כך גם שווייה בבורסה הלך והתכווץ. בשלב זה החלו שרם ושותפיו במסע מימוש נכסים, שבחלקו הצליח - ובחלקו הרבה פחות. "אני תמיד יודע מתי למכור, ולפעמים אני משאיר הרבה לאחרים", אומר שרם, "אתה אף פעם לא מת מלהרוויח פחות, אתה מת אם אתה מפסיד. אז נכון, מכרתי".

בדצמבר 2006, לאחר ששנתיים וחצי קודם לכן המגעים לא הבשילו לכדי עסקה, נמכרה פולאר השקעות לאיש הנדל"ן האמריקאי זיל פלדמן, שרכש כ־40% ממנה תמורת 207 מיליון שקל. היום המניות שלו שוות 23 מיליון שקל.

פלדמן עשה עסקה גרועה בפולאר.

"כשהוא עשה אותה היא היתה טובה. זיל פלדמן הוא איש נהדר, אבל לא מתאים לו לעבוד בחברות ציבוריות. הוא עשה את אותה טעות שאני עשיתי: הוא היה איש שעבד לבד, הכתיב לבד, קנה לבד, ופתאום מצא את עצמו במערכות שהוא לא מכיר. הוא עשה את זה מציונות".

שעלתה לו ביוקר.

"העסקה שלו היתה נכונה במחיר, והוא רצה שתהיה לו חברה בארץ הקודש. הוא רצה כמובן להרוויח, אבל הוא לא היה עושה את זה אם זה לא היה קשור גם במדינת ישראל. הוא לא פילנתרופ. הוא קנה חברה במחיר טוב מאוד, וקרה מה שקרה אחר כך".

מבחינת פולאר מה שקרה אחר כך היו הפסדים כבדים, מחיקות ענק ובעיקר הסתבכותו של אביגדור קלנר, שהיה יו"ר ומנכ"ל פולאר, בשתי פרשות, האחרונה שבהן היא פרשת הולילנד, שבה נחשד בעבירות שוחד. כשנשאל ב־2002 מדוע שסיפור דוברת לא יחזור על עצמו עם שותפיו החדשים, היה שרם בטוח בעצמו: "קודם כל, מפני שאנחנו שלושה חברים אמיתיים", ענה. כיום שרם לא שש לדבר על מי שהיה שותפו שנים ארוכות.

"נפרדנו מקלנר עקב העברת השליטה בפולאר השקעות שהיתה בניהולו", אומר היום שרם. "הוא הודיע שהוא פורש מתפקידיו בקבוצה ויצא לעסקים פרטיים. לקלנר ולי ראייה וסגנון שונים בעסקים".

מה עם מה שקרה לאביגדור?

"לא אגיד מילה".

למה לא נפרדתם עוד קודם?

"פעם אני אספר".

הטענה של שרם שהוא תמיד יודע מתי למכור לא תמיד הוכיחה את עצמה. פספוס אחד, שלא ממש מתאים לשרם, הוא מכירת בית ההשקעות דש, שכלל את עסקי הברוקרים של הקבוצה - תחום העיסוק הקרוב ביותר ללבו - ב־2003, שנתיים לפני כניסתן לתוקף של מסקנות ועדת בכר והפריחה הגדולה של בתי ההשקעות.

מכרתם את דש רגע לפני שבשוק התחילו לרוץ מחירים מטורפים.

"זה לא נכון. קיבלנו את המחיר הגבוה ביותר שהיה בהיסטוריה עד אז, כפול מההון העצמי של החברה. זה היה לפני שפורסמו ההמלצות של ועדת בכר, ששינו את התמונה. נאלצנו למכור בגלל ההפסדים הגדולים שהיו בפולאר. לא יכולנו לצפות שהשוק ישתנה כל כך".

חולשת העסקים של שרם ושותפיו קרצה לעופר נמרודי, שבינואר 2007 ניצל את מחירה הנמוך של הקבוצה בבורסה ואת העובדה שמיכאל שטראוס הסכים למכור לו את מניותיו בשרפ"ק כדי לנסות ולהשתלט על הקבוצה בהשתלטות עוינת. שרם הופתע.

ידעת שזה עומד לקרות?

"לא. קודם כל, ככה זה משקיעים: הבן אדם קונה, הבן אדם מוכר, אין לי שום טענה. אחרי שהכל נגמר מיכאל אמר לי שהוא היה מאוד לא מרוצה, הוא לא כל כך אהב את הסגנון שבו פולאר השקעות התנהלה. נמרודי ניצל את הפתח הזה ואת הבורסה כדי לנסות לבצע השתלטות עוינת. מבחינתו הוא לא עשה משהו לא נכון".

אמרת על שטראוס שככה לא מתנהגים חברים.

"היתה לי פליטת פה והתנצלתי בפניו אישית. גם כיום יש לנו עסקים משותפים".

להחזיר את המצב לאחור עלה לך הרבה כסף, שילמת 44 מיליון שקל על המניות של נמרודי.

"הפסדתי הרבה מאוד, אבל לא רציתי משקיע ממורמר. המהלך של נמרודי הרי לא הצליח. הוא לא בא את כל הדרך כדי לקנות 10%, נכון?".

יצא לכם לדבר על זה מאז?

"כן. הוא אמר שזכותו היתה לעשות את זה, ושאין רגשות שליליים מצדו. כעבור כמה זמן גם לי לא היו רגשות שליליים. אני, בקוד ההתנהגות שלי, לא הייתי עושה את זה. אני בחיים לא אעשה השתלטות עוינת. כסף זה לא הכול בחיים. זה חשוב אבל לא הכל בחיים".

עסקי הנדל"ן: "לא יהיו לי יותר שותפים"

 

מצבה הרעוע של שרפ"ק היה רק קצה קצהו של קרחון גדול מאוד שהתקרב לעסקיו של שרם במהירות שיא. ממש ערב המשבר העולמי נכנסה לידר לתחום הנדל"ן במזרח אירופה, ורכשה נכסים בגרמניה, קרואטיה, בולגריה, רומניה ולטביה. לרגע זה נראה כמו רעיון טוב, אבל אז החלה ההידרדרות. ב־2008 ו־2009 הפסידה לידר סכום עתק של 400 מיליון שקל, וההון העצמי של החברה־האם שרפ"ג, שעמד על 270 מיליון שקל ב־2006, נמחק כולו, והיא עברה לגירעון בהון של 72 מיליון שקל בסוף 2009.

"כשאנחנו נכנסנו לעסקי הנדל"ן המערכות הפיננסיות שהיו צריכות לגבות אותנו לא עמדו בזה", משחזר שרם.

מה זאת אומרת?

"לידר נכנסה לשוק הנדל"ן באירופה בעיתוי אומלל, וגופים פיננסיים שהבטיחו לנו מימון לא רצו או שלא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהם. ביצענו את העסקאות בכל זאת, ובהמשך התברר שזו היתה הטעות הגדולה. בסוף 2007 הייתי בארצות הברית והרגשתי איך זה להיות על הטיטאניק רגע לפני הקרחון. הרחתי את המשבר וכשחזרתי באתי לפודים ואמרתי לו: 'שמע, צריך למכור הכל, מה שתקבל תיקח הביתה כי הולך להיות אסון'. הוא הסכים איתי, אבל לא הצלחנו לעשות את זה.

"עשינו את עסקאות הנדל"ן רק עם שותפים מקומיים, מעשה זהיר כשלעצמו. הבעיה היתה שהשותפים המקומיים לא ראו את מה שאנחנו ראינו פה. אתה בא לשותף שלך בקרואטיה או בכל מקום אחר ואומר לו לקפוץ לים, והוא אומר לך: 'אתה משוגע? אוכלים פה קוויאר, שותים שמפניה, מה אתה מבלבל את המוח?'. זו היתה האווירה, ואתה לא יכול להכריח שותף למכור, זו הבעיה. ראינו את עצמנו הולכים לתהום ולא יכולנו לעשות כלום".

גם לא לפרק את השותפויות?

"זה לא היה עוזר, זה כבר היה עסק ביש. כשכולם חשים ברוח הרעה שמתקרבת פתחי המילוט נסתמים כהרף עין. הלקח מהכישלון הוא בראש ובראשונה לעסוק במה שמבינים. לידר היתה מספר אחת בשוק ההון והיתה צריכה להישאר שם. שנית, אל תעשה עסקה אם אתה לא יכול להכתיב את המהלכים בה. העסקים שאני אעשה מהיום הם כאלה שאני אקום בבוקר, ואם אני אחליט שאני רוצה לעשות משהו - אני אעשה את זה. אם נכשלתי זה אני, אם הצלחתי זה אני".

אתה הרי ידעת להגיד לדוברת 'בוא נפרק את השותפות', והנה פה הלכת אחרי הטרנד.

"זו שאלה מאוד מאוד קשה. תראה, טעיתי. את המציאות אי אפשר לשנות. כשהרציתי באוניברסיטה תמיד אמרתי לסטודנטים: אל תעשו אף פעם עסקה שאם אתם טועים בה אתם מתים. אז זה היה קרוב לזה.

"באיזשהו מקום, צריך גם לזכור שאני עובד עם שותף, כשהשותף מוביל ואני נותן לו לעשות. העבודה עם השותפים בשרפ"ק היתה מבוזרת לחלוטין. קלנר ופודים השקיעו בחברה הרבה כסף, וכל שותף היה אחראי למערכת שלו ובעיקרון גם החליט לגביה. החבל היה ארוך מאוד, הגישה כולה היתה לסמוך על השותף. פודים מנהל את לידר זה שנים רבות והצליח לבנות חברה רצינית, מהמובילות בשוק. זה אומר עליו הכל.

"לצערי, הסכמתי שלידר תיכנס לנדל"ן במזרח אירופה במלוא העוצמה. אני אף פעם לא כופה את דעתי על שותפים, אלא מנסה לשכנע ולהגיע להחלטה משותפת. גם כשאני לא מסכים עם השותף, אם הוא לא רוצה, אני לא יודע לכפות. אולי זו החולשה שלי, כי הגישה הזו לא תמיד עבדה כפי שציפיתי".

אז יוצא שרוב הזמן נתת לשותפים שלך להוביל.

"בתחומים שלהם. ולכן, בדרכי החדשה, לא יהיו לי שותפים".

כיום פודים עדיין מנכ"ל לידר, ואתה עזבת.

"בוא נאמר ככה: אל"ף, כרגע לא זקוקים לי בלידר. ובי"ת, המוסדיים לא אהבו את הרעיון שאני אהיה קרוב לחברה, ואסור היה להרגיז אותם. אתה אומר שעם מי שהיה אחראי לנפילה אין להם בעיה, ואיתי כן. אבל מה אני אעשה?".

יש גם יותר אנטי כלפיך.

"כי אני תמיד הייתי בפרונט".

השכר הגבוה: "קיבלתי את מה שאושר לי"

בשנים האחרונות, שנות הנפילה של שרם, נהנתה העיתונות הכלכלית להשוות בין השכר הגבוה שמשך מעסקיו - לבין ההפסדים הגבוהים שצברו משקיעיו. שרם אף הוכתר כשיאן השכר בשנת 2000, עם עלות שכר של 15 מיליון שקל, במקביל לשכר גבוה של פודים וקלנר.

גביתם דמי ניהול מופרזים. הרי בפועל לא נתתם את הסחורה.

"יש לי כמה הערות על הסוגיה הזו, של השכר. הבעיה הראשונה היא שתמיד משווים נטו לברוטו: כותבים כמה קיבלת ברוטו מול הרווח של החברה נטו, וזה לא נכון. צריך להשוות נטו לנטו, ואז כל המספרים משתנים.

"דבר שני, זה לא נכון להכניס לשכר את האופציות. אופציות הן תגמול שאתה נותן לאנשים שאתה חושב שיכולים להוביל את החברה קדימה. האופציות מקבלות ערך גבוה מאוד בחישובים כלכליים תיאורטיים כמו נוסחת בלק אנד שולס, רק ששוכחים ששולס פשט את הרגל כשהוא ניהל את קרן הגידור לונג טרם קפיטל, וכמעט גרם להתמוטטות המערכת הפיננסית העולמית. כשמכניסים מספרים לנוסחה שלו הם מתנפחים, והתוצאה היא עיוות של המציאות.

"אני קיבלתי את השכר שאושר לי, לפי נוסחה שהיתה מבוססת על רווחים, והרבה פעמים קיבלתי גם את הכותרת 'שרם קיבל שכר והמשקיעים הפסידו' וזה היה קרוב להוצאת דיבה. בדיעבד כמעט כל משכורתי, כולל מענקים, הושקעה בחזרה בחברה. לצורך ההגעה להסדר לידר נשארה חייבת לי ולשותפי רובי צימרמן כ־6 מיליון שקל כל אחד, ואותם נוכל לקבל רק לאחר שכל נושי החברה יקבלו את כספם בחזרה".

מי איש העסקים שאתה הכי מעריך בארץ?

"אני חושב שנוחי דנקנר מנהל את העסק שלו בדרך היחידה שאתה יכול לנהל קונצרן: אתה מחליט, מכתיב ומבצע. זה המוטו שלי, וזה מה שקורה באי.די.בי היום. אני לא נכנס לשאלה אם הוא מנהל טוב או לא, אבל הצורה שנוחי מנהל את הקבוצה שלו היא הכי נכונה לדעתי".

עם מי לא היית עושה עסקים בארץ?

"יש כאלה, אבל אני לא רוצה לפרט".

אתה יודע, אני עובר על ההיסטוריה שלך, ואין כמעט חברה גדולה במשק שלא היו לך בה מניות. נייס, בזק, פרטנר, yes, מדינול. אם לא היית מוכר, היית היום במקום אחר לגמרי.

"התחלתי את הקריירה בלי כסף ובלי נימוסים, וכדי להתקדם הייתי צריך לעשות אחד משני דברים: או לקנות ולמכור, או לעשות שרשרת של חברות ציבוריות, כדי שכל אחת תממן את הפעילות הבאה. לא היתה לי אפשרות להחזיק את כל הדברים האלה במקביל. למה למשל מכרתי את בזק? היתה לנו פוזיציה גדולה מאוד בחברה, אבל מכרתי כי רציתי לעשות עם הכסף משהו אחר. אז נכון שאם לא הייתי מוכר מצבי כיום היה טוב יותר, אבל לא היתה ברירה. חוץ מזה, תתפלא לשמוע שאני לא אוהב להיות ממונף. למרות מה שקרה בסוף".

העתיד ואני: "עייפתי מחברות ציבוריות"

הגאווה של שרם נותרה על מקומה, גם אם רמוסה מעט, ואם יש משהו שמדליק אותו כרגע זה העתיד. אף שחטף מכות, הוא קם על רגליו ומתכונן לסיבוב הבא. הוא, תהיו בטוחים, לא מסוג האנשים שיחטפו נוקאאוט.

אילו תכונות הפכו אותך למה שהיית בשוק?

"אני חושב שאני מחליט מהר, לטוב ולרע. החלטה מהירה, יכולת להוציא את העיקר מהטפל, אגו נמוך, הבנה פסיכולוגית של אנשים בתחום העסקי. כשאתה נכנס למשא ומתן, למשל, קודם כל עליך לחשוב כאילו היית הצד השני. חוזה מכיל הרבה מאוד סעיפים, אבל מעט מאוד נקודות, אולי ארבע־חמש, הן באמת מכריעות. החוכמה היא להתעקש על אותם מעט הסעיפים שחשובים לך, ולתת לצד השני תחושה שהוא ניצח אותך, כי ויתרת על הרבה מאוד נושאים - שלמעשה אין להם חשיבות עניינית. חוזה נהדר זה חוזה שבו הצד השני חושב שהוא ניצח אותך, ואתה קיבלת את שלך. אין יותר טוב מזה.

"הרבה פעמים טוב שאת החוזה לא מנהל הקונה עצמו אלא מישהו ניטרלי, וזה מה שאני רוצה לעשות בעתיד. יש לי המון ניסיון בפיננסים, בחשבונאות, במסים, בניהול משא ומתן. יכול להיות שאני אצטרף לאיזה דירקטוריון אחד או שניים (לאחרונה הוא מונה לדירקטוריון מי עדן - ג"ח), אבל אני לא מעוניין להיות עציץ עם משכורת, ברוך השם אני לא צריך את זה. אני רוצה לעזור לתפור עסקאות, להשתמש ביכולות שאני חושב שיש לי".

מה זה אומר בפועל?

"אם אל"ף צריך למכור משהו לבי"ת ורוצה שאני אעשה את זה בשבילו. לשבת, לקלוט את המערכת הפיננסית. לאחרונה פנתה אליי קבוצת גאונים, אנשים מוכשרים שעשו משהו מאוד מאוד חכם באינטרנט. הם לקחו אותי שאקים להם את החברה, אעשה להם את החשבונאות, אתווך להם בעסקה. אני נהנה מכל רגע".

אתה מאמין שתוכל לגייס שוב כספים מהציבור?

"אני לא רוצה".

לא רוצה לגייס?

"לא, אין לי שום רצון כיום להשתלט על חברה גדולה ולהיות דמות ציבורית. כרגע, ממש לא. היום להיות מנהל חברה ציבורית זה עונש גדול מאוד. יש את החוקים הקשים, הדיווחים הקשים, העולם הזה השתנה ואין לי שום רצון להיות חלק ממנו. אני רוצה ליהנות ממה שאני עושה, וזה בשבילי לטפח אנשים צעירים, לעזור להם. זה פשוט כיף".

מה שאני לא מבין זה למה אתה לא פותח חברת השקעות חדשה.

"לא אמרתי שלא אפתח. אני חושב על זה, אבל היא תהיה חברה שהיא רק שלי".

בלי שותפים.

"בלי שותפים או עם שותפים שהם חלק מהצוות. מה שברור זה שכבר אין לי שום כיף בלהשתלט על חברות ציבוריות ולעשות דברים לעיני הציבור. עייפתי מזה".

אתה מרוצה מהקריירה שלך?

"כן, עדיין. יש לי קריירה של עשייה בת 40 שנה, וזה נכון שאסור להגיע למצב שדווקא המשבר האחרון הוא קטלני עבורך, אבל אני עשיתי הרבה מאוד דברים טובים. אני שמח שגופים שהקמתי עדיין קיימים היום ונחשבים חזקים. אני מאוד מרוצה מכל מה שעשיתי עד העת האחרונה".

אתה איש עשיר היום?

"מאוד. אתה יודע למה? כי אני שמח בחלקי. זה מה שאני יכול להגיד לך. אני לא איש עשיר מאוד, גם ניזוקתי, אבל אני שמח בחלקי - ולכן אני עשיר".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

20 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

לכל התגובות