לברור את הבורר

מוסד הבוררות במהותו מקנה למשתמשיו מספר יתרונות: ההליך מהיר ויעיל, ניהולו בידי בורר מומחה שבמיוחד בידי הצדדים, ולא פחות חשוב: קיומו הרחק מזרקורי התקשורת.

ולמרות זאת, הבוררות כאלטרנטיבה למשפט נחלה כישלון חרוץ. בהיעדר נתונים רשמיים ההערכה היא שרק כ־500–1,000 תיקים בשנה מועברים לבוררות מתוך כ־400 אלף תיקים אזרחיים המוגשים מדי שנה לבתי המשפט. מדוע, אם כן, אנשים מסרבים לבוררות?

המתדיינים, מתברר, עדיין נותנים אמון מלא בבתי המשפט ומעדיפים אותם על פני הבוררים. וצריך לזכור שהרצון לייעל הליכים אינו בהכרח אינטרס של נתבעים שמעדיפים בדרך כלל את הסחבת שמציעים בתי המשפט. סיבה נוספת היא שבורר טוב הוא בורר יקר, ואלה מתאימים לבוררויות הכלכליות הגדולות ולא ל"עמך". לכן מרבית הבוררויות הרציניות מנוהלות על ידי חברות גדולות או אנשים בעלי אמצעים.

הצתה מאוחרת

מחשבות על פנסיה כשהשופט נהפך בעצמו לבורר שופטים שיאפשרו ביטול פסקי בורר עלולים לספוג זאת בעתיד על בשרם משה גורלילכתבה המלאה

על המגבלות האלה יש להוסיף את הנטיה הגוברת והולכת בשנים האחרונות של מתדיינים לנסות ולבטל פסקי בוררות - לאחר שניתנו, או אף במהלך הבוררות עצמה.

"צדדים שניגשים היום לבוררות מחכים לראות במקרים רבים מה תהיה התוצאה - ודקה אחרי שניתן פסק הבוררות מתחילים לבדוק האם ניתן למצוא עילה לביטולה", כך מתאר עו"ד ברוך כצמן, שותף במשרד עוה"ד הרצוג, פוקס, נאמן, את ההתנהלות המאפיינת במקרים רבים צדדים הפונים לבוררות.

"ההצתה המאוחרת" של מי מהצדדים שנפגע כתוצאה מפסק הבוררות ומבקש לבטל אותה בדיעבד נהפכה אולי לנפוצה יותר ויותר; אולם בתי המשפט נוטים להתערב בהליכי בוררות רק במקרים בוטים, קיצוניים ונדירים ביותר: "רק כאשר מתקיימות אחת או יותר מעילות הביטול שבחוק והן זועקות לשמים", אומר כצמן, המייצג כיום את ההתאחדות לכדורגל בדיון בבקשת חברת צ'רלטון לבטל את פסק הבוררות ביניהן.

הסיבה לנטיית בתי המשפט שלא להתערב בפסקי בוררות היא פשוטה: לעודד הליכים אלטרנטיביים, כדי להקל על העומס על בתי המשפט.

עו"ד אסף ברם

על הרקע הזה, מעניין במיוחד לעקוב בימים אלה אחר תיקי הבוררות שהגיעו לשולחנו של השופט יהודה זפט מבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט זפט עוסק בבקשות לביטול שתיים מהבוררויות הגדולות שהגיעו למערכת המשפט בשנים האחרונות: האחת המתנהלת בין צ'רלטון לבין ההתאחדות לכדורגל; והאחרת לביטול ההליך שטרם הבשיל לפסק דין, שבמסגרתו הפנה מאיר אברג'יל את רציו לבוררות עם גלובוס אצל עו"ד אסף ברם.

הבעיה שבפני זפט

עד שנת 2008 לא ניתן היה לערער על פסק של בורר, ואולם בסוף אותה שנה התקבל תיקון לחוק הבוררות שיצר מהפכה רבתי בתחום - ואפשר לצדדים לבחור לערער באחת משתי דרכים: בפני בורר אחר או בפני בית המשפט.

צד שהפסיד בבוררות רשאי להגיש לבית המשפט בקשה לביטולו, אך זו לא יכולה להתייחס לתוכן הפסק, אפילו אם יש בו טעות משפטית או עובדתית ברורה. עילות הביטול של פסקי בוררות נוגעות יותר לצורה, ופחות לתוכן: כך למשל, בית משפט יכול לבטל פסק בורר ככל שהסכם הבוררות לא היה בתוקף או שהפסק ניתן על ידי בורר שלא מונה כדין. קיים גם חריג שלפיו יכול בית המשפט לבטל פסק בורר כאשר תוכנו מנוגד לתקנת הציבור.

"זה בדיוק המקרה בבוררות של רציו וזו הבעיה המרכזית שניצבת בפני בית המשפט", אומר שופט בדימוס. "העובדה שעצם הבוררות נתפרה בידי אברג'יל נוגדת את תקנת הציבור. מעורבותם של גורמים פליליים בבוררות מזהמת את ההליך. בעבר ביטלתי בוררות שביקשה להכשיר שוחד של גורם בחו"ל מטעם דומה של פגיעה בתקנת הציבור".

עו"ד אלי זהר, ב"כ רציו, סבור שאם היה משהו לא תקין בתחילת ההליך, הרי שהפגם תוקן: "היה מו"מ לכריתת הסכם בוררות בין עורכי דין שהייתי צד לו. לא הרגשתי שום לחצים. כל האפיזודה לא השפיעה על ההסכם. אם היה פגם בתחילת ההליך, הרי שהוא הוכשר והבוררות עברה לפסים נורמטיביים עם בורר נורמטיבי, ועל הפסים האלה היא מתנהלת כבר שנתיים, כך שאינני רואה כל בעיה ולבקשת הביטול אין על מה להישען".

המקרה הנדיר של ארוך

בעוד שהבוררות בין גלובוס לרציו נולדה מרצונה של גלובוס להשתמט מהגבלת הבוררות לשישה מיליון שקל לנוכח נסיקת ערכה של רציו בעקבות גילוי הגז, סיפורה של הבוררות בין צ'רלטון להתאחדות פשוט יותר. צד שהפסיד לכל אורך החזית, מבקש להפיל כעת את הבורר שפסק לרעתו.

צ'רלטון שכרה את עו"ד גדי טיכו - הליטיגטור הבכיר במשרד רם כספי - שהצליח בזמנו לבטל את פסק הבוררות נגד אלי ארוך. הבורר באותו מקרה, שופט ביהמ"ש העליון בדימוס יעקב מלץ המנוח, חייב את כלל פיננסים לשלם לארוך 95 מיליון שקל. הקרב העקוב מדם נגד פסק הבורר הסתיים בפשרה כספית, 5.7 מיליון שקל ששולמו לארוך, ובפתיחת הליך פלילי נגדו.

חיים רמון. טענה לניגוד עניינים | צילום: מיכאל קרמר

לטענת צ'רלטון התנהלה הבוררת, השופטת בדימוס גבריאלה דה־ליאו, בניגוד עניינים כפול. הראשון נוגע לבעלה עו"ד פרופ' יובל לוי. לטענת צ'רלטון, לוי ייצג את ראש הבקרה התקציבית של ההתאחדות רו"ח יאיר רבינוביץ'. ניגוד העניינים השני הנטען נוגע לשר לשעבר חיים רמון.

עו"ד טיכו מזכיר שאין צורך להוכיח שניגוד העניינים אכן השפיע בפועל על פסק הבוררות. די בעצם קיומו. די בפוטנציאל שמרחף ברקע: "כמו שבנדל"ן יש שלושה עיקרים: לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן, כך בבוררות יש שלושה: גילוי, גילוי, גילוי".

המדינה לא במשחק

וכשמדברים על מגבלות הליך הבוררות הפופולריות הלא גבוהה שלו, צריך לזכור סיבה סיבה נוספת: סירובה של מדינת ישראל להיות צד לבוררות. המדינה, שהיא צד לכ־15% מהתיקים האזרחיים, מעדיפה את בתי המשפט. היוע"מש לשעבר מני מזוז הוציא הנחיה לפני כשנה ובה הסיר את המחסום שמנע מהמדינה ללכת לבוררות. מזוז קבע שניתן לפנות לבוררות

בתיקים כלכליים רגילים שאינם בעלי משמעות ציבורית או תקדימית. "מזוז הרים את המחסום אבל השיירה אינה עוברת", אומר השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, נשיא המוסד הישראלי לבוררות עסקית של לשכת המסחר. "השופט, שסמל המדינה מאחוריו, מאיץ בבעלי הדין הפרטיים ללכת לבוררות. אם לאזרח זה טוב, למה לא למדינה?".

ולמה משתמטת המדינה מבוררויות? מנהל בתי המשפט לשעבר, השופט דן ארבל, בורר בעצמו: "אולי בגלל שבמרבית התיקים היא נתבעת, לכן היא מעדיפה את הקצב האיטי, את הדחיות והעיכובים שנוצרים בגלל העומס בבתי המשפט. גם הפרקליטות, בגלל העומס שמוטל עליה, מתקשה כנראה לעמוד בקצב של הבוררים, שהם מהירים וממוקדים יותר".

עו"ד יורם ראב"ד: "המדינה לא רואה בבוררים משהו מוחלט ומחייב כמו בית המשפט. מבחינה ציבורית, אם נגזר עליה לשלם, היא חושבת שנכון יותר שזה יהיה לפי פסק דין של בית משפט".