צילום: עמית מגל
בוכים על חלב שנשפך
הקיבוצניקים של עסקת תנובה מתוסכלים. פחות משלוש שנים אחרי שמכרו את החברה ב־4 מיליארד שקל, מוכרת מבטח שמיר את אחזקותיה בה לפי שווי של 6 מיליארד, ומגדלי יוקרה נבנים בשוק הסיטונאי בת"א, שהיה בבעלותם. עכשיו הם מאשימים את אריק רייכמן בפזיזות, את הנהלת תנובה בחוסר מקצועיות, את זהבית כהן בקפיטליזם דורסני - ואת עצמם בנאיביות קיבוצניקית. החמצה של פעם במאה שנה
"המנטליות הקיבוצית היתה האויב שלנו, הקיבוצניקים בעסקת תנובה. חינכו אותנו להאמין למנהלים שלנו. לסמוך עליהם. להניח שהמנהלים שמסתובבים מחוץ לקיבוץ, בתל אביב, יודעים מה קורה בשוק ומה כדאי לעשות ברמה העסקית. היה מיעוט שפקפק, שהתנגד, אבל כשהמנטליות המקובלת היא שהמנהיגים מביאים לך את הדברים גמורים אחרי המשא ומתן ואומרים לך שזה הצעד הנכון - קשה מאוד להצביע אחרת. התוצאה היתה שברוב הקיבוצים, כולל הקיבוץ שלי, העבירו את ההחלטה למכור את המניות בתנובה במהירות ובלי שום בעיה".
דב צפרוני מקיבוץ איילת השחר מתוסכל וכועס. הוא כועס על הנהלת תנובה, בראשות אריק רייכמן, שהובילה את הקיבוצים למכירת השליטה ב"מחיר אפסי"; על מנהיגי התנועה, "שהלכו אחרי ההנהלה ולא שאלו את עצמם כמה שווה הנדל"ן של תנובה"; על הקיבוצניקים עצמם "שהסתכלו על העסקה דרך החור של הגרוש והסתנוורו מכמה מיליוני שקלים"; וגם על זהבית כהן, מנכ"לית אייפקס, שבעיניו היא הסמל לעולם הקפיטליסטי החזירי.
וצפרוני לא לבד. בחודשים האחרונים גוברים בקרב חברי הקיבוצים והמושבים קולות הכפירה, של אלה שמתחילים לפקפק בתבונת הצעד שעשו לפני כשלוש שנים כאשר מכרו לקרן אייפקס את השליטה ביצרנית החלב תנובה - "הנכס האסטרטגי האחרון של ההתיישבות", כדברי צפרוני. התסכול גבר מאוד לפני כשבועיים, כאשר בתום מחלוקת ארוכה בנוגע לפרסום תוצאות תנובה הודיעו אייפקס, המחזיקה 56% מהמניות, ומבטח שמיר (20.7%) על פרידה. מכירת חלקה של מבטח שמיר, חברה ציבורית שהיתה חייבת בפרסום תוצאות תנובה, תמורת 1.23 מיליארד שקל, גזרה לתנובה שווי של כ־6 מיליארד שקל - כמעט 2 מיליארד יותר מהשווי שלפיו מכרו אותה הקיבוצים ב־2008. וזה, מתברר, מספיק כסף כדי לעורר הרבה כעסים ויצרים גם בקרב קיבוצניקים.
התשואה הכמעט חלומית שהם פספסו - 50% בפחות משלוש שנים - אינה נותנת לרבים מהקיבוצניקים מנוח, ומעוררת בדיעבד ביקורת רבה לא רק על תג המחיר אלא גם על ההליך כולו. עכשיו גם צצים הפקפוקים על עצם ההחלטה למכור, שנשמעו בזמנו רק בשוליים. "גנבו לנו את החברה", אומר בפשטות מאיר בראון, לשעבר מזכיר התאחדות מגדלי הבקר בישראל וחבר קיבוץ גן שמואל, בין הקיבוצים היחידים שלא מכרו את אחזקותיהם בתנובה. וחבר קיבוץ אחר, שביקש להישאר בעילום שם, מסכם בעצב: "חשבתי שאנחנו עושים את עסקת חיינו. טעיתי".
"ככה לא מוכרים חברה"
ראובן טנא, לשעבר חבר מועצת תנובה, היה אחד המתנגדים הבולטים למכירת השליטה בתנובה בכלל, ולעסקה עם אייפקס בפרט, אך לא הצליח לשכנע את חבריו. כמנהל העסקי של קיבוץ גשור, יו"ר קיבוץ דן וחבר קיבוץ מבוא חמה נאלץ לראות את כל שלושת הקיבוצים שבהם הוא קשור מצביעים בעד העסקה ומוכרים את מניותיהם בתנובה, בעוד ידו קצרה מלעצור בעדם.
שורש הרע בעסקה, הוא אומר היום ל"מוסף כלכליסט", היה טמון בעובדה שכל החלטות הנהלת תנובה אושרו בדיעבד. הדרך הלקויה היא שגם הביאה, לדבריו, לתוצאה הלקויה - מכירת תנובה מתחת לשווייה.
"מניות תנובה חולקו בין 620 הקיבוצים והמושבים השונים רק ב־1999, ואז גם החליטה ועידת תנובה לנסות להנפיק את החברה", הוא מסביר. "כמה שנים לאחר מכן ירד נושא ההנפקה מהפרק, ובדצמבר 2003 הביא המנכ"ל רייכמן לוועידת החברה (המקבילה לאסיפת בעלי המניות), שהתכנסה בקיבוץ יגור, החלטה להתחיל במשא ומתן להכנסת שותף. אלא שבאותה עת דיבר רייכמן על הכנסת שותף פיננסי שירכוש 20%-30% מהחברה ולזה הוא קיבל אישור - לא לניהול משא ומתן על מכירת השליטה. אחר כך במהלך מפתיע, על גבול החשאי, רייכמן החליט לסטות מהמנדט שקיבל, ורק אחרי שהתחיל בניהול מגעים על מכירת השליטה הוא חזר למוסדות תנובה וביקש אישור בדיעבד. כך נראו מרבית המהלכים בזמנו - הביאו למועצה את המחיר סגור ואמרו לנו: 'תאשרו'. ככה לא מוכרים חברה".
"היו כמה כשלים חמורים בעסקת תנובה", אומר גם בראון. "גם המחיר שבו היא נמכרה, אבל לא פחות מכך עצם העובדה שמכרנו את השליטה בה. אני כנציג הרפתנים אמרתי לאורך כל הדרך שבכל העולם יצרני החלב הם אלה ששולטים בחברות החלב, ולא הבנתי למה הרווחים צריכים ללכת למישהו אחר. אלא שהנהלת תנובה החליטה אחרת, והיא היתה כל כך דומיננטית שלא הצלחנו לשכנע את הקיבוצים. היה קרב גדול מאוד בתוך המערכת ההתיישבותית, והפסדנו".
"אני הייתי אחד המתנגדים הגדולים לעסקה בזמנו", מספר ל"מוסף כלכליסט" גם יוסי מלול, המתגורר היום בקיבוץ עין חרוד איחוד, לשעבר בכיר בארגון מגדלי הבקר. "לא התנגדתי בגלל השווי. ההתנגדות הגדולה שלנו לעסקה היתה כי בכלל לא רצינו למכור את השליטה בתנובה. המחיר לא היה אז במרכז השיח, אלא עתיד משק החלב. היתה התנגדות בשוליים לשווי, ואנחנו שהתנגדנו בגלל סיבות אחרות חברנו להתנגדות הזאת כדי לנסות לייצר מסה קריטית של התנגדות. אבל המהלך נכשל, לא מעט בגלל האישיות והקסם האישי של זהבית. בניגוד ללב לבייב, למשל, שנתן הצעה וזהו, זהבית חרשה את השטח וממש התמסרה לעניין. היא עברה בקיבוצים, שכנעה אנשים ופשוט הצליחה לכבוש אותם".
אז למה לא מעט קיבוצניקים כועסים היום?
"אנשים רואים היום כמה תנובה שווה ואיך השווי קופץ, והלב נחמץ. אבל ההנהלה דאז החליטה ללכת עם מי שהיה אמין בעיניה, והאמת היא שלא היו הצעות הרבה יותר גבוהות. לי יש צביטה גדולה בלב, אבל על כל ההליך ולא על המחיר. בעיקר חבל לי שלא נשארנו בשליטה ושאין זיקה אסטרטגית ליצרני החלב".
"רייכמן זרק מספרים באוויר"
מלול ובראון אולי מוטרדים פחות ממחיר העסקה ויותר מעצם קיומה, אבל אין ספק שמה שמקפיץ באמת את רוב הקיבוצניקים הוא התחושה שהנכס המשמעותי האחרון שהיה בידיהם נמכר לקפיטליסטים העירוניים במחיר זול מדי. בזמנו, כמו קיבוצניקים טובים, הם סמכו על ההנהלה שהיא יודעת מה היא עושה, אבל עתה גובר המרמור ככל שמתרבים הפרסומים בדבר עסקת השוק הסיטונאי בתל אביב - ש־60% ממנו היו שייכים לתנובה ונמכר באפריל השנה לאחים גינדי תמורת 1.5 מיליארד שקל - ובדבר שווייה הנוכחי של תנובה.
"אחרי שהנהלת תנובה קיבלה את המנדט לקיים משא ומתן להכנסת שותף, היא החלה במגעים עם שורה של גופים", מספר טנא. "במקביל עברו מרבית הדיונים בין ההנהלה לבעלי המניות למועצת תנובה - מוסד מצומצם שבו היו חברים 60 נציגים בלבד של בעלי המניות. במועצה אמר רייכמן כמה פעמים שהוא מעריך את השווי של תנובה ב־3.5–5.5 מיליארד שקל, והתהדר בשמו של פרופ' יצחק סוארי כמי שיודע את שווייה של תנובה. חשבנו שכחברי מועצה מגיע לנו לראות הערכת שווי מסודרת, וביקשנו כזאת מרייכמן באחד המפגשים ביוני 2006. אפילו אמרנו לו שלמועצה יש אחריות שילוחית לתנובה ולכן אנחנו חייבים מהבחינה המשפטית לראות הערכת שווי, אבל אריק (רייכמן) רק אמר כמה פעמים שיש הערכה או עבודה כלכלית כלשהי של סוארי שתובא בפנינו. מעולם לא ראינו אותה. אריק המשיך לזרוק לחלל האוויר כל מיני מספרים ויצר ציפייה שהנה תכף יבוא סוארי ויוכיח את זה. זה מעולם לא קרה. ויתרו לו".
אתה יודע איך בכל זאת נקבע השווי?
"לא ממש. כנראה זה סכום שנבנה בסביבה של אריק על ידי הצוות שלו, או בסוג של התמחרות בין המעוניינים. אריק כל הזמן אמר שתנובה לא שווה יותר ממה שאייפקס מציעה. לפעמים הוא אפילו דיבר על שווי נמוך יותר של 600 מיליון דולר בלבד, ואמר שהיה לו הישג גדול בכך שהביא הצעה של יותר ממיליארד דולר. זה נחשב בעיניו הצלחה שלו, אלא שכבר אז הבנתי שתנובה שווה הרבה יותר".
מה גרם לך לחשוב כך?
"לאורך שנים הייתי בתחושה שמסתירים מאיתנו נתונים שקשורים בתנובה. לא היתה שקיפות מלאה בנוגע לכל מה שקורה בחברה, חברי המועצה לא ידעו מה בדיוק התוצאות. אמרו לנו אז שיש בעיות עם מותג הבשר 'אדום אדום' ועם מחלבת תנובה ברומניה, וזה באיזשהו מקום גרם לאנשים לחשוב שתנובה לא שווה הרבה, שצריך להיפטר ממנה. אלא שלפחות על נכסי המקרקעין המהותיים של החברה ידענו. לא ידעתי כמה שווה השוק הסיטונאי, למשל, אבל ידעתי שיש לא מעט קרקעות בתל אביב, ברחובות, בירושלים וגם בצפון הארץ, ואפילו לי, שאני לא מומחה לנדל"ן, היתה תחושה שצריך לבדוק כמה הקרקעות האלה שוות ולשקלל את זה במחיר של החברה. באופן אינטואיטיבי אמרתי אז במועצה שיש לתנובה נדל"ן שלא הוערך אפילו במחצית שוויו, והערכתי אותו בלפחות 500 מיליון דולר, חצי ממחיר העסקה כולה. בסוף התברר שהנדל"ן שווה הרבה יותר מהתחזיות האופטימיות ביותר שלי. היום כולם אוכלים את הכובע, אבל אז אף אחד לא התייחס לנדל"ן בצורה רצינית. אף אחד לא ממש רצה להקשיב". אגב, מקורבים להנהלת אייפקס אמרו ל"מוסף כלכליסט" שגם הערכות השווי שהיו בידיהם העריכו את הנדל"ן בהרבה פחות מערכו היום.
למה לא הקשיבו לך? זה לא היה אינטרס של הקיבוצים ללחוץ בשאלת השווי כדי לקבל יותר?
"הקיבוצים ראו כסף, כמה מיליונים לכל קיבוץ. לקיבוצים העניים, אלה שהיו בחובות ולחברים בהם לא היתה פנסיה, כמה מיליונים הם הרבה מאוד כסף, והם רצו להיפגש עם הכסף כמה שיותר מהר. ראשי התנועה והנהלת תנובה אמרו להם שזו הצעה חד־פעמית ולא יוכלו לקבל יותר - והם מכרו. הקיבוץ שלי, גן שמואל, לא מכר, ולמרות זאת אותי ברמה האישית, כנציג הרפתנים בעבר, זה פשוט מקומם.
"כל המהלך של מכירת תנובה נוהל ביהירות וברשלנות. לדוגמה, מכרנו בדולרים, ומרגע הסיכום על העסקה ועד השלמתה הדולר נחלש בכ־5% אז איבדנו 140 מיליון דולר, כי אף אחד בהנהלת תנובה לא הסביר לקיבוצניקים שצריך לעשות ביטוח נגד ירידת שער. אריק רייכמן חשב שמיליארד דולר זה הישג, וכולם הלכו אחריו. אני אמרתי בזמנו שרבים ישאלו אחר כך למה עשינו זאת, והנה זה באמת מה שקורה היום. אני מנסה לא לעסוק בזה היום כדי לא להיות מתוסכל, אבל יש לי כ־150 מכתבים של קיבוצניקים שאומרים לי, בדיעבד צדקת. אנחנו טעינו".
את צפרוני מרתיחה במיוחד מכירת מתחם השוק הסיטונאי בתל אביב. "אייפקס וגינדי מחככים ידיים בהנאה על הטיפשות וחוסר היכולת של הנהגת התנועה למנוע את מכירת תנובה", הוא אומר בכעס בלתי מוסתר. "היום אנחנו מבינים שזהבית קיבלה זהב בחינם. היא רכשה חברה שיש לה ענף תעשייתי וענף נדל"ני, ולמעשה היא שילמה כמעט רק על הנדל"ן ואת כל התעשייה קיבלה בחינם".
את מי אתה מאשים?
"מנהיגי התנועה והנהלת תנובה היו צריכים לעצור את המהלך, אלא שהם מסיבה שלא ברורה לי היו משוכנעים שצריך למכור את תנובה ומהר, כמעט להיפטר ממנה. הקיבוצניקים קיבלו את הרושם שצריך להיות לחוצים למכור מהר, לממש את ליטרת הבשר שלהם. הקיבוץ שלי, איילת השחר, הוא דוגמה לגודל הטעות. היה קשה מאוד ללכת נגד הזרם ונגד ההנהגה שהלכה שולל אחרי זהבית ולהצביע נגד המכירה, וההחלטה למכור עברה אצלנו צ'יק צ'ק. קיבלנו כ־7 מיליון שקל שבזמנו נראו לחברים כמו המון כסף, אבל בקושי הספיקו להוריד מהגב שלנו את השעבודים של הבנקים".
ואיך אתה הצבעת?
"אני נמנעתי".
"כל תהליך המכירה היה פגום"
במרץ 2007 התכנסה ועידת תנובה בקיבוץ כפר מנחם כדי להצביע בעד או נגד אישור המכירה לקרן אייפקס. אבל המכירה היתה למעשה כבר עובדה מוגמרת, והמתנגדים יצאו מהוועידה בתחושה קשה.
"הגעתי לוועידה בתחושה שאני חייב לעשות הכל כדי לסכל את המכירה", אומר בראון. "עליתי לנאום וסיפרתי לנוכחים שאליעזר פישמן הוא ידיד שלי, וכמומחה נדל"ן הוא טוען שאנחנו מוכרים את הנכס הענק של תנובה במחיר נמוך בהרבה ממחירו האמיתי בשוק. אמרתי שלא ברור לי למה בגלל משא ומתן כושל ורווי אינטרסים נפסיד מיליונים. אף אחד לא הקשיב".
"כל תהליך המכירה היה פגום. למעשה יצרנו מראש מצב של 100% הסכמה למכירה בוועידת תנובה", מספר בכיר בהנהגה הכלכלית של הקיבוצים. "הנהלת החברה סיכמה שאייפקס תקבל 51%-100%, ואז הקיבוצים התבקשו להודיע בתוך שלושה שבועות מי מוכר וכמה. מי שהתחרט יכול היה להודיע שהוא מוכר גם שלושה חודשים אחר כך, אבל בהפחתה של 10% מהמחיר. המנגנון הזה, שעליו סיכמה הנהלת תנובה, יצר לחץ גדול על בעלי המניות של החברה. שידרו לחברים שיקרה אסון אם לא ימכרו".
הלחץ פעל. חברי הוועידה שהתכנסו בכפר מנחם הצביעו ברוב של יותר מ־90% בעד מכירת השליטה בתנובה לאייפקס. אחד מהם, שביקש להישאר בעילום שם, מכה היום על חטא תמיכתו בעסקה. "האירוע היה חגיגי. היתה תחושה של טקסיות, הביאו את הגבעטרון לשיר", הוא נזכר באירוע שבו אושרה סופית המכירה. "שאלו אותי מה אני חושב, ואמרתי שנראה לי שצריך למכור. היו מעטים שניסו לשכנע אותי שזו טעות, אבל הרכבת כבר יצאה לדרך. קיבלתי כל כך הרבה שלווה מהביטחון שהפגינו הנהלת תנובה ומזכירי התנועה הקיבוצית, רק היום אני מתחיל להבין עד כמה טעינו. גם בהנהגת התנועה מתחילים להבין את זה היום".
"נתנו לנו תחושה שאייפקס עושה לנו טובה שהיא מסכימה לשלם לנו כזה מחיר גבוה", מספר אחד המושבניקים שמכר את אחזקותיו בתנובה. "הסכימו אפילו לתת לה 'הנחה' ולוותר על משיכת דיבידנדים בשנת 2006. הנהלת תנובה, ובראשה רייכמן, חשבו על הנדל"ן במושגים של מחלבות, לא במושגים של דירות יוקרה. ופתאום באה אייפקס, מחלקת דיבידנדים של מאות מיליוני שקלים, מממשת קרקעות במאות מיליוני שקלים, מקפיצה את השווי. אז מה הפלא שאנחנו מרגישים מרומים?".
בשלושת השבועות שחלפו מיום הוועידה הודיעו מרבית הקיבוצים על מכירת חלקם בתנובה. אחדים העבירו את מניותיהם לארגוני הקניות האזוריים של הקיבוצים, שרצו להמשיך ולהחזיק בתנובה. אלה רכשו 23.4% ממניותיה והם מחזיקים בהן עד היום.
איציק בדר, ארגון הקניות "גרנות" שאתה מנהל קנה אז מניות, והוא הגדול ביותר בתנובה היום. מה ידעתם אתם ששאר הקיבוצניקים לא ראו?
"אנחנו הערכנו שיש כדאיות לאחזקה בתנובה ושנכון לנו להיכנס לחברה. חשבנו שיש לזה חשיבות אסטרטגית וכלכלית, והתוצאות האחרונות של תנובה והשווי הנוכחי מדברים בעד עצמם. אבל אני רוצה גם להגיד מילה טובה על אריק רייכמן. הוא גילה מנהיגות בכך שהצליח לעשות שינוי ארגוני פנימי בתנובה, להפוך את הקיבוצניקים לבעלי מניות ולהביא את העסקה לסיום. יכול להיות שהיה אפשר לעשות את המכירה טוב יותר או באופן אחר, אבל לבוא היום ולבקר את האתמול זה תמיד קל ולא תמיד רציני או אחראי. אני חושב שברמת הידע והנתונים שהיו ידועים לחברים ערב המכירה, המחיר היה הוגן".
46 תגובות לכתיבת תגובה