אווירה במועדון - עד כמה היא חשובה?

"קרלו אנ'צלוטי הוא חבר", סיפר פאולו מאלדיני, שהתאמן אצל המאמן השמנמן במילאן. "אני זוכר שהיינו יושבים לפני משחק חשוב בחדר ההלבשה ומתפקעים מצחוק מהבדיחות שלו. בחדר ההלבשה השני היו שומעים שקט מתוח. ככה הוא היה עובד. הוא האדם הטוב ביותר שיצא לי לעבוד איתו בכדורגל. מאמן משובח ואדם נפלא".

אנצ'לוטי הצליח להחזיק 8 שנים בתפקיד הקשה ביותר באיטליה - מאמן מילאן תחת סילביו ברלוסקוני. זאת בעיקר בגלל האווירה המשפחתית שייצר בחדר ההלבשה. מול ראש ממשלת איטליה, שהיה רגיל להחליף מאמנים כמו תחתונים, התנהל אנצ'לוטי כדיפלומט חביב וזכה לתמיכתו. בשנתו הראשונה כמאמן צ'לסי הביא את אותה היכולת ליצור הרמוניה בחדר ההלבשה והוביל את הקבוצה לעונה הטובה ביותר שלה מאז תקופתו של ז'וזה מוריניו.

אתמול במהלך כנס של התאחדות המאמנים (LMA) האנגלית החלה לדלוף שמועה לפיה אנ'צלוטי פנה אל ה-LMA כדי לדון בעתידו בקבוצה. ולכן העיתונים יצאו היום בידיעות לפיהן אנצ'לוטי בדרך החוצה. הידיעות הללו מגיעות שבוע לאחר שבמועדון הלונדוני פיטרו את ריי ווילקינס, עוזר המאמן האהוב וידידו של אנצ'לוטי, ומינו במקומו את מייקל אמנאלו – בניגוד לרצונו של האיטלקי. במקביל, החלו בכירים בצ'לסי לדרוש מהשחקנים לומר שווילקינס אהב את הטיפה המרה יותר מדי – הכל לגיטימי במאבק משפטי מתוכנן. ממש כמו משפחה חמה ואוהבת.

אנצ'לוטי, שלא כהרגלו, מתח ביקורת מרומזת על ההתנהלות המועדון וציין כי יריבו, אלכס פרגוסון, מקבל "שליטה מלאה בקבוצה". היום ניסה אנצ'לוטי לצנן את השמועות על עזיבתו, וציין כי הוא "אוהב את המועדון והשחקנים" וכי יש לו חוזה עד 2012. עם זאת, קשה להאמין שאנצ'לוטי, מוצלח ככל שיהיה, יכול להרגיש בטוח באווירה השוררת בצ'לסי. אווירה שלא נתנה למאמן גדול כמו ז'וזה מוריניו לעבוד בדרכו שלו. אווירה שהנחיתה על הקבוצה את אברם גרנט הלא מוכר והביאה לפיטוריו של פליפה סקולארי אחרי מספר חודשים בודדים.

האווירה הזאת נובעת מכך שהבעלים רומן אברמוביץ' מקבל עצות רבות מאנשים רבים עם אינטרסים רבים: יוג'ין שווידלר, חברו ושותפו העסקי; יוג'ין טננבאום – מנהל ויד ימינו של צ'לסי, שפיטר את קלאודיו ראניירי בטלפון ; פיט דה פיסר, הסקאוטר האישי של אברמובץ'; פיני זהבי, הסופר סוכן; בובי קמפבל, לשעבר מנג'ר צ'לסי' שהתחבר עם הבעלים הרוסי באחד מהמשחקים בסטמפורד ברידג'. לרשימה מצטרפים גם ברוס באק, יו"ר ובעל מניה אחת בקבוצה, ופרנק אראנסן, האחראי לסקאוטרים בצ'לסי. אברם גרנט, עדיין חבר של אברמוביץ', ממשיך להשפיע על המיליארדר היתום גם כן.

האווירה הזאת היא כמו ערפיח. לא מרגישים שהיא פוגעת בנשימה עד שאי אפשר לנשום יותר - או עד שמביטים בסטטיסטיקה ומגלים שיש הרבה יותר חולי אסתמה. באופן די ברור הערפיח שיוצרים היועצים של אברמוביץ' פוגע במועדון כיוון שהסמכות המקצועית כל הזמן ננגסת על ידי אנשים שאינם אנשי מקצוע המכירים את השחקנים ועובדים איתם על בסיס קבוע.

אווירת אבי נמני

ואם כבר מדברים על אווירה – מה תאמרו על האווירה במכבי תל אביב? מגדירים אותה כ"אווירה מלחיצה" אבל למעשה היא "אווירת אבי נמני". כבר שנים שכולם מצביעים על האשם בחוסר ההצלחה של מכבי תל אביב, כפי שכולם מצביעים על כוורת האינטרסים מסביב לראשו של רומן אברמוביץ' כאשמה בחוסר היציבות של אלופת אנגליה. ובכל זאת – אבי "53% הצלחה כמאמן" נמני - הוא בעל המילה האחרונה במועדון.

  

אבל אבי נמני לא אשם. מה כבר לימד אותו להתמודד עם מצבים כאלה? הוא מעולם לא היה מאמן והקורס מאמנים שעבר היה בדיחה. הוא גם מעולם לא יצא להשתלמות רצינית. הוא היה  שחקן מוכשר ודמות פוליטית סופר פעילה לאורך שנותיו בקבוצה. את הכוח שלו צבר מהאוהדים, שכופפו – לעיתים באלימות מילולית ופיזית – את יריביו.

בגלל שלל סיבות פוליטיות כאלו ואחרות – החליטו במועדון המכניס ביותר בישראל ללכת עם נמני עד הסוף. לתת לו את המפתחות לרכב המקרטע שהוא בעצמו בנה. וככה זה נראה. קבוצה שנבנתה על ידי מאמן שאין לו מושג איך נוהגים בה.  

מצדדיו של נמני והמאמן עצמו אומרים שהעונה עדיין לא הסתיימה, ויהיה עוד קיזוז, ומכבי עוד יכולה לקחת אליפות. הכל נכון. אבל האם נמני הוא האיש שיכול לקחת את מכבי תל אביב ולהפוך אותה למועדון האימתני שהוא אמור להיות? שהוא היה? כנראה שלא. לא בגלל שנמני לא רוצה, סביר להניח שהוא מאוד רוצה, אבל בגלל שאין לו את הכישורים המתאימים לכך.

אם מיצ'ל גולדהאר רוצה את נמני בקבוצה אבל לא קרוב לקבוצה – שישלח אותו לכמה שנים של השתלמויות ברחבי העולם. אולי הוא יקבל חזרה סמל עם מושג ולא סתם סמל.

לפעמיים האווירה טובה מדי

ועכשיו לאווירה יותר מדי טובה. ארסנל היא מועדון כדורגל מדהים שעובד היטב מחוץ למגרש – רווחים של 60 מיליון ליש"ט ב-2009/10 למשל, ומעניק יציבות אדירה לצוות המקצועי – ארסן ונגר מאמן את הקבוצה מ-1996. עוזר המאמן פט רייס משחק ועובד במועדון מאז 1964 – לא כולל תקופה של ארבע שנים בווטפורד.

ארסנל מתגאה ביציבות שלה, שטמונה ב-DNA של המועדון. אבל לפעמים בארגון צריך להזיז דברים בדרמטיות. בצד המסחרי הביאו מנכ"ל חדש, איבן גאזידיס, שבנה וממשיך לבנות צוות מרשים של מנהלים כדי להגדיל את הכנסות של המועדון. בצד המקצועי נראה כי הקבוצה תקועה חמש שנים בבינוניות התקפית בגלל נאמנות של ארסן ונגר לצוות השחקנים שלא מצליח להוכיח את עצמו.

כבר שנים שאוהדי ארסנל טוענים שצריך בלם אימתני, עדיף אנגלי. הם טוענים שצריך דמות מנהיג כמו פטריק ויירה. וונגר מתעלם מתבונת ההמונים הזאת ומביא עוד בלמים ושחקנים שמתאימים לתבנית שבנה – מוכשרים, מהירים, זריזים, בעלי טכניקה גבוהה אבל גם נטייה ליפול לאדישות, שאננות ותבוסתנות. וכך 13 מ-22 השחקנים שפתחו בדרבי בין ארסנל לטוטנהאם בשבת (משחק בו חזרה טוטנהאם מפיגור 2-0 וניצחה 3-2) שיחקו גם בדרבי לפני שנתיים, בו ארסנל איבדה יתרון וטוטנהאם השיגה בדקות האחרונות והשוותה ל-4-4. "שאננות זה כמו מחלה – אי אפשר לזכות באליפות ככה", כתב מרטין קיאון, בלמה הקשוחה של הקבוצה לשעבר, שהיה שותף לקבוצה הגדולה שלא הפסידה ב-49 משחקים רצופים.

"כל קבוצה צריכה 'מניאק' אמיתי, שידע מתי לבעוט בשחקנים היריבים ומתי לבעוט בשחקנים שאיתו", אמר מארק ואן בומל, שמגלם את תפקיד המניאק בהצלחה מרובה בבאיירן מינכן ונבחרת הולנד. ונגר, איש של סטטיסטיקות, גם צריך להבחין בכך שאף קבוצה, כולל ארסנל שלו, לא זכתה באליפות אנגליה ללא בלם בריטי.

הסיסמה של המועדון היא "מן ההרמוניה יבוא הניצחון" (Victoria Concordia Crescit). כעת ארסנל צריכה "מניאק" שיוסיף תופים למנגינה ההרמונית שיצר ונגר באצטדיון האמירייטס.