דו"ח טכנולוגי: המחשב מטפל בך

הפסיכיאטר הווירטואלי שלי

לא ברור לתהות מתי בדיוק הפכנו לתרבות מטופלת, עד כמה זה משפיע על היכולת שלנו לתפקד, ואיפה בדיוק עובר הגבול בין קווי אישיות קבילים לחלוטין (כמו סירוב להיכנע לשררה) להפרעה נפשית. אם, מסיבה כלשהי, אתם בכל זאת נכנסים לתחום הזה, שווה לכם אולי להתעניין ב-Cybertherapy.

מדובר בתחום חדש יחסית, שמתבסס על בנייה של עולמות וירטואליים שמותאמים ללקוח (או לפציינט, תלוי מאיזו גישה טיפולית אתם באים), כך שהם יתאימו ישירות לבעיה שהמטפל חושב שהוא סובל ממנה. השיטה היא עימות של המטופל, במקום מבוקר היטב, עם הפחדים שלו, כדי להראות לו שהוא יכול להתמודד איתם. ואם הוא עשה את זה מול דמויות וירטואליות, הוא יכול כנראה לעשות את זה גם בחיים האמיתיים.

למשל, אדם שסובל מפחד קהל נאלץ להתמודד עם קהל וירטואלי אדיש עד עוין. אם הוא מסוגל לעשות את זה מולם, בסיוע מטפל צמוד, אולי הוא יפנים את היכולת החדשה ואת האמון הנרכש, ויוכל לעשות את זה גם מול קהל אמיתי. כך, על כל פנים, חושבים בצבא האמריקאי והקנדי, שמשקיעים מחקר וכספים בתחום. מערכות אחרות מאפשרות למשתמש לנהל דיון מול אנשים שמדמים את הבוס שלו או את אמא שלו, בסביבה מבוקרת ובטוחה.

לתראפיסטים יש אימרה שלפיה FEAR, פחד, הוא בעצם ראשי תיבות של Face Everything and Recover. לסופר האימה סטיבן קינג היתה וריאציה משעשעת על זה: לעיתים, כתב, FEAR משמעו דווקא Fuck Everything and Run. סביבה וירטואלית אינה סביבה אמיתית, ואינה יכולה לחקות את כל מה שקורה בסביבה אנושית. מי שנשען עליה יכול לספוג כמה הפתעות מאוד לא נעימות.

 

הבריון הכי גדול בארגז החול

אפשר לומר הרבה דברים על מארק צוקרברג. למשל, שהוא לא רואה בעיה בפריצה לחשבונות דואר אלקטרוני, ושלא באמת אכפת לו מפרטיות הגולשים באתר שלו. ובכל זאת, הוא הצליח לחצות עוד קו.

יש אתר בשם ליימבוק (Lamebook), שההתמחות שלו היא בהוצאת קטעים מצחיקים ונלעגים מסטטוסים והתכתבויות בפייסבוק. הרשת החברתית לא אהבה את העובדה שיש עוד אתר עם "בוק" בשם, כפי שכבר דיווחנו, אז היא שלחה לה את מכתב האיום הסטנדרטי, כי צוקרברג כנראה חושב שהוא רכש את הזכויות על המילה "ספר". בתגובה, מיהרה ליימבוק והגישה תביעה נגד פייסבוק, שבה האשימה אותה בפגיעה בחופש הביטוי שלה. בהתחשב בכך שמדובר בפרודיה, סביר מאוד שליימבוק היתה מנצחת.

הכדור עבר למגרש של פייסבוק. זו, במקום לסגת או לנהל את המאבק המשפטי המקובל, החליטה להפעיל בריונות. פתאום, נעלם העמוד של ליימבוק מפייסבוק. פתאום, אי אפשר לעשות "לייק" לידיעות שמופיעות באתר. פתאום אי אפשר להעביר את התוכן של ליימבוק באמצעות זרם החדשות שלך או החומה של "חבריך", או אפילו לשלוח אותו בהודעה פרטית. מארק צוקרברג לא אוהב אותך. לך תמות.

בהתחלה פייסבוק הודיעה בגאווה שכן, בטח, היא חסמה את ליימבוק. שיתפגרו, השרצים. אחרי כמה שעות, כשהם קלטו שהם יורים לעצמם ברגל, מיהר איזה בכיר שם להודיע שזו היתה "תקלה טכנית", ושפייסבוק "בודקת מה קרה". תוך זמן קצר, פעולת ליימבוק חזרה לסדרה. אגב, האתר הפארודי מבקש עכשיו מגולשיו לעזור להם לממן את הגנתם המשפטית.

 

זכרו, ילדים: התוכן שלכם שייך למארק צוקרברג. אל תעצבנו אותו, או שהילד המגודל יזמבר אתכם. אבל זה בסדר: אם המשתמשים של פייסבוק לא עזבו אותה עד כה, הם לא יעזבו גם עכשיו. בין השאר, משום שהרשת החברתית עושה הכל כדי שלא יוכלו להוציא את המידע משם.

פרשת הריגול החדשה של גוגל?

אדם בשם קית' דונבר, תושב טקסס, הגיש תביעה נגד גוגל שהוא מקווה שתהפוך לייצוגית. הוא מצהיר, בפשטות, שנמאס לו שגוגל קוראת את הדואר שלו.

לא, דונבר לא משתמש בג'ימייל, וזו בדיוק הבעיה. משתמשי ג'ימייל נותנים את הסכמתם לכך שגוגל תסרוק את המיילים שלהם, ותציג להם פרסומות בהתאם לתוכנם. אבל, מציין דונבר, אף אחד לא ביקש את הסכמתו לקריאת וסריקת מכתבים שהוא שולח לאנשים שיש להם כתובות בג'ימייל.

הוא ציין שגוגל לא מזהירה אנשים ששולחים מייל לג'ימייל שהיא קוראת את המכתבים, ועל כן הוא דורש פיצויים מגוגל בסך 100 דולר לכל יום עבור כל הפרה, או 10,000 דולר – הגדול מבין השניים.

מגוגל נמסר שהיא עוד לא קיבלה את התביעה, אבל בכל מקרה תמיד פעלה ככה, והיא לא יודעת מה רוצים מהחיים שלה. יצוין שכאשר יצא ג'ימייל ב-2004, הסריקה של המיילים עוררה המון רעש, מה שלא הבשביל לכדי תביעה. במסמך תנאי הפרטיות של ג'ימייל החברה טוענת שפרטיותו של איש איננה נפגעת, משום שאף אחד פרט לנמען לא רואה את המיילים או את הפרסומות. השאלה היא למה, לעזאזל, גוגל חושבת שמותר לה לסרוק ולארכב מיילים של אנשים אחרים. התשובה? כי הם יכולים.

דרוש: עדכון

המערכת החוקית בבריטניה מתקשה להתמודד עם אתגרי עידן המידע. המותקפת העיקרית, כפי שכבר כתבנו, היא שיטת המושבעים, שלא בנויה להתמודד עם מושבעים בעלי סמארטפונים שמסוגלים לחפש מידע, או לשתף אותו ברשתות חברתיות. כולל, במקרה אומלל אחד, לשאול את החברים שלהם איך להצביע.

עכשיו עולה גם הדרישה לעדכן את חוקי הדיבה הבריטיים הוותיקים. במאה ה-18 – במשפט מפורסם, שד"ר בנג'מין פרנקלין היה הנתבע בו – עודכנו החוקים כך שאמירת אמת לא סימפטית לא תיחשב לדיבה. קודם לכן, היית אשם אוטומטית בהוצאת דיבה אם השמצת מישהו, בלי קשר לשאלה האם זה היה נכון או לא. החוק הזה לא עודכן מאז 1849.

מו"לים מקוונים וספקי רשת פונים כעת בדרישה לשינוי החוק, כך שהוא לא ייאלץ אותם להוריד חומר שנראה כהוצאת דיבה ברגע שמישהו מתלונן שהוא כזה, אלא רק לאחר החלטה מצד בית משפט. במצב הנוכחי, הם טוענים, כאשר הם מקבלים תלונה עליהם להחליט האם יש משום הוצאת דיבה במידע שפורסם בידי בלוגרים או טוקבקיסטים, והם לא שופטים. השיטה הנוכחית, טוענים המתנגדים לחוק, פוגעת משמעותית בחופש הביטוי.

טענה נוספת של העותרים היא שיש להתחשב באינטרס הציבורי בפרסום – טענה שגם בתי המשפט בישראל קיבלו בעבר, כשמנעו את חשיפתו של מגיב שחשף פרטים מביכים על מועמד לתפקיד פוליטי ברמה המקומית. המפלגה השמרנית והמפלגה הליברל-דמוקרטית, שמרכיבות יחדיו את הקואליציה הנוכחית, כבר הסכימו לערוך שינויים מתבקשים בחוק, והם צפויים להתרחש במהלך השנה הבאה

קצרצרים

הזעם בארצות הברית כלפי רשויות התעופה על "סורקי העירום" לא דועך, וצפוי להגיע לשיאו מחר, ערב חג ההודיה. יזמים זריזים ממהרים לנצל את המשבר, ויש כבר מי שמשווק תחתונים שמכילים חוסם-קרינה בצורת עלה תאנה בדיוק במקום האסטרטגי. לא ברור מה תהיה תגובת תיאטרון-האבטחה לתרגיל הזה. כנראה לא חיוביתבמיוחד.

האידיוט החביב על הטור, פול צ'יימברס מבריטניה, שדחיית הערעור שלו על העונש שקיבל בשל ציוץ אווילי גרמה לסופה של זעם ברשת הבריטית, לא מתכוון לוותר ויש בדעתו להשאר בכותרות עוד קצת. כעת הוא הצטייד בעורך דין במשקל כבד, ובכוונת הצמד לקחת את הנושא עד בית המשפט העליון של בריטניה, כאשר הם טוענים שצ'יימברס לא עבר על חוק התקשורת הבריטי. המקרה של צ'יימברס הוא הראשון בהיסטוריה החוקית של בריטניה שבו הופעל החוק כנגד אדם שכתב ברשת חברתית.

קווי המצוקה של ארה"ב, קווי ה-911 המפורסמים, עוברים את השדרוג הראשון מאז 2001, שאז הם איפשרו לטלפניות לזהות את המיקום המדויק שממנו יוצאת שיחת המצוקה. מעתה אפשר יהיה לשלוח הודעות טקסט ואפילו וידיאו, לא רק שיחות טלפון, אל מרכזי המצוקה. השינוי מגיע בעקבות הטבח במכללה בווירג'יניה, שם ניסו סטודנטים לשווא לשלוח הודעות SMS כדי שלא למשוך את תשומת ליבו של הרוצח. ההודעות, כמובן, מאפשרות עדכון שקט של כוחות ההצלה. שימושי במיוחד במקרים של חטיפה או פריצה. אזרחי ישראל מוזמנים להמשיך ולחייג 100, ולהמתין דקות ארוכות למענה.

לא נחים בוויקיליקס: במה שנראה כמו ניסיון להסיט את תשומת הלב מהעובדה שמנהיג הארגון, ג'וליאן אסאנג', הפך למבוקש, הודיע הארגון שתוך זמן לא ברור – כנראה כמה חודשים – הוא יציג לעולם הדלפה בהיקף גדול פי 7 מזו על עיראק, כלומר כ-2.8 מיליוני מסמכים. פרטים נוספים לא נמסרו. מעניין יהיה לראות אם הפעם יקח הארגון סיכון רציני ויסתבך עם מדינה חסרת מעצורים באמת כמו רוסיה הפוטיניסטית, שלדברי אסאנג' נמצאת על הכוונת שלו.

סטיבן טולוז מחזיק בג'וב הלא ראוי לקנאה של מנהל מדיניות ואכיפה בפלטפורמת המשחק xBox Live. לאחרונה הוא נאלץ להבהיר שמי שינסה להשתמש בצלב קרס בתור הסימן המזהה שלו במשחק Call of Duty יצטרך לחפש לעצמו פלטפורמה אחרת לשחק בה. בתגובה הוא הוצף בהודעות המוחות על כך וטוענות שיש שורה של סמלים פוגעניים אחרים, כמו מגן דוד וצלב. לזכותו ייאמר שהוא לא התרשם. "אם אתה רוצה לדרוש הערכה מחדש של מקומו של צלב הקרס בתרבותנו, נהדר, אבל לא זה המקום", כתב בסרקזם בתגובה.  

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
  
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
  
•  ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"