האם הפיראטים טובים לנו?

עד לאחרונה היה קשה להעתיק דברים. שכפול תקליטים דרש מכשור מסורבל. כאשר הכניסו למכונת כתיבה דף מקור ושני ניירות קופי, העותק השלישי כבר "הלשין על עצמו" וכל מראהו זעק נחיתות. גם מכונות הצילום היו יקרות, נדירות ולא מוצלחות.

מי זוכר. באמצע שנות השבעים הופיעו מכשירי הרדיו־טייפ החדשים שכונו "בום בוקס" ו"טייפ דאבל קאסט". ואחריהם הגיעו מכשירי הווידיאו והקלטות הריקות. הטכנולוגיה הכריזה בבוטות כי היא נועדה להעתקה. כעת, בעידן הדיגיטלי, כל שיר, תוכנה, סרט ותרגיל לאוניברסיטה משוכפלים לצורכי עבודה והנאה, וכל העותקים זולים וזהים למקור. הטכנולוגיה דוחקת בנו להעתיק ומתגמלת אותנו על כך. מחשב שאינו מגובה במלואו על דיסק און קי, מסמכים שאינם מגובים ב"ענן" האינטרנט, אימייל שלא נשלח בתפוצה בינלאומית, שיר שלא שותף – כולם עדות מביכה לחוסר עדכניות. כיום השכפול הוא העיקר, והשאלה למי שייך מה שהועתק ומי יוצרו היא שולית בחשיבותה. אך האם זה טוב או רע?

"קוף אחרי בן אדם" הוא מהעלבונות הצורבים יותר שילדים יכולים להטיח; "חיקוי עלוב" הוא ביקורת ארסית. מתי שמעתם את התואר "חיקוי מפואר"?; "זיוף" הוא עבירה פלילית; וככלל, מחוקקי העולם ושופטיו מחמירים עם מי שפוגעים בקניין רוחני, ומקדשים את הבעלות הייחודית על רעיונות ומידע. תרבותנו מהללת את המקוריות ורואה בהעתקה את היפוכה השפל והמזיק.

כל התהליך האבולוציוני מושתת על העתקה | צילום: shutterstock

יש הטוענים שהעתקה אינה רק תופעה נפוצה, אלא כזאת שחיונית להתפתחותנו וקיומנו. ביולוגים, למשל, יכולים להראות איך כל התהליך האבולוציוני מושתת על העתקה. שכפול גנים הוא לבה של המשכיות החיים. מולקולות בנויות מעותקים של עצמן. הביולוג הנודע ריצ'רד דוקינס ותלמידתו סוזן בלקמור אף הרחיקו לכת וטענו שכל בעלי החיים עוסקים בחיקוי, וכי מותר האדם מהבהמה בהצטיינותו בחיקוי הדברים שהוא רואה סביבו ובכך שמוחו הענקי מאומן בלמידה תוך כדי העתקה – שמשרתת את מה שנלמד בדורות הקודמים ובאלה שקדמו להם.

מרקוס בון, עיתונאי ומרצה לאנגלית באוניברסיטת טורונטו בקנדה, מרחיק לכת אף יותר. בתחילת אוקטובר פרסם את הספר "In Praise of Copying" (בתרגום לעברית: "בשבחי ההעתקה") שמלווה בבלוג בעל שם זהה (בכתובת: http://bit.ly/ccGyAu). בון טוען שאנו הרבה פחות מקוריים ממה שחשבנו, ושהאנושות התקדמה בעיקר בזכות העתקות של דברים טובים, והעתקות בכלל. העתקה וחיקוי אינם סטייה התנהגותית. זהו דחף קמאי כמו הדחף להשיג יותר, והוא קשור בו.

בון מראה איך אסטרטגיות צבאיות, ייצור ההמונים, הישגי הננוטכנולוגיה, אמנות התיאטרון – כולם התקדמו באמצעות חיקוי, העתקה ושכפול, ומה שאפשר להם להתפתח היה קלות ההעתקה, שלאורך זמן שימרה את הטוב ושיפרה את הרע, כמו באבולוציה שמתקדמת כהלכה. בון מפציר בנו לא להיבהל מקלות ההעתקה שבעידן הדיגיטלי, אלא לראות את הפוטנציאל שהיא טומנת בחובה לזינוק.

אף על פי שהספר מתפרסם בהוצאה האקדמית המכובדת של אוניברסיטת הרווארד ונמכר במחיר יפה, בון מקפיד לשים את קניינו הרוחני היכן שפיו נמצא: הוא מאפשר להוריד את הספר בחינם מהאתר של הרווארד, ומפיץ אותו תחת רשיון ה־cc, ה"קריאייטיב קומונס", שמאפשר לאנשים להמשיך להעתיקו ולהפיצו. הוא יודע שמה שטוב ומועיל בספר יועתק, ומה שעודף ומבלבל לא ישרוד, ורוצה להקל על התהליך.

מאחורי אוטופיית ההעתקה הפשטנית והתמימה הזאת יש קריאה משמעותית לחשוב מחדש על התפיסה של זכויות יוצרים וגישה מוסרית ותרבותית לקניין רוחני והעתקה, על סוגיה השונים. עלינו להחליט, אומר בון, אם הפיראטיות היא מחלה שיש לרפא או נקודת פתיחה לעתיד טוב יותר. ואם נבחר להעתיק את התשובה, הרי היא מובנת מאליה.