עו"ד רם כספי רומז: תביעת הפיצויים בעניין התמלוגים כבר בדרך

"לצערי, לא אחת פוטרת המדינה את עצמה מקיום פסקי דין של בתי המשפט. מגמה זו מאיימת על מעמדו של בית המשפט וקוראת תיגר על שלטון החוק. אקלים זה של זלזול בבית המשפט ופסיקותיו מחלחל לאזרחים. אם המדינה לא מקיימת, למה שהם יקיימו?" - את הביקורת הקשה הזו השמיעה אתמול (שבת) שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל בכנס העמותה למשפט ציבורי בקיסריה, שהוקדש להיבטים כלכליים של משפט ציבורי.

שופט העליון אלייקים רובינשטיין | צילום: נמרוד גליקמן

החזית הכלכלית בין הממשלה לבית המשפט העליון, שנחשפה בכנס במלוא חריפותה, היא חדשה יחסית, ומתווספת לחזיתות המוכרות - החזית האידיאולוגית, החזית הביטחונית, פסילת מינויים מושחתים והוויכוח על גבולות האקטיביזם השיפוטי. עכשיו מדברים על אי־קיום פסקי דין. ארבל מנתה דוגמאות לכך, כשציינה פסקי דין שנוגעים לתוואי גדר הביטחון, לאכיפת אזורי עדיפות לאומית, למיגון בתי הספר בשדרות, להנגשת תלמידים חלשים למערכת החינוך ועוד. "בית המשפט הוא מגנם היחיד של החלשים", אמרה ארבל. "התעלמות מפסקי הדין היא פגיעה בהם".

פרופ' אריאל בנדור הציע סיבות להתעלמות זו: "בעיני רבים, פסקי הדין מבטאים מדיניות ודעות של שופטים ולא חוק, ולכן אין תודעה עבריינית למי שלא מקיים. 'זו דעתו של בית המשפט, ואני חושב אחרת'".

היועץ המשפטי לשעבר מני מזוז הציע כיוון תמים הרבה יותר: "לעתים ניתנים 'פסקי דין פתוחים': לא ברור בהם מי הכתובת, מה צריך לבצע ומי צריך לבצע. ואז, בממשלה מגלגלים את פסק הדין ממשרד אחד לשני - מהאוצר לביטחון, לחינוך ולכנסת. מתחילה התרוצצות. כל אחד חושב שהשני צריך לבצע".

שופטת העליון אסתר חיות | צילום: נמרוד גליקמן

מי אחראי לתיקון המכרזים הפגומים

הביקורת הכלכלית על בית המשפט הולידה יוזמות חקיקה להגבלת כוחו של בית המשפט בפסיקה שמשמעותה התקציבית מעל 5 מיליון שקל.

לשאלה מי "עולה לנו יותר" - הממשלה או בית המשפט - הציג שופט בית המשפט העליון חנן מלצר זווית מעניינת: "נתקלתי במקרים שבהם המדינה, כמזמין המכרז, לא עשתה שיעורי בית, וזה עלה למדינות בעלויות ברמות הזויות", אמר מלצר במושב שעסק במכרזים ציבוריים. "היו מקרים שאני, כשופט, תיקנתי נוסחאות ושגיאות בחישובים".

שופט העליון חנן מלצר ושופטת העליון עדנה ארבל | צילום: נמרוד גליקמן

בתגובה, טען עו"ד יהושע חורש ממשרד ש. הורוביץ כי אין זה תפקידו של בית המשפט להשגיח על המדינה: "בתי המשפט שומרים על האינטרסים של המדינה", אמר חורש, "ויש בכך חריגה מכללי המשחק".

לעמדה זו הצטרפה גם השופטת המחוזית רות רונן, שעתידה לשבת במחלקה הכלכלית החדשה שתיפתח בבית המשפט המחוזי בתל אביב. רונן אמרה שגישתו של מלצר אינה מקובלת עליה: "מזמין המכרז מתמחר מחירים לפי הבנתו, ואם הוא טועה, לגיטימי שהמציע ינצל זאת". רונן הודתה, כמובן, שעמדתו של העליון היא המחייבת, ולא עמדתה שלה.

שופטת העליון בדימוס דליה דורנר | צילום: נמרוד גליקמן

עו"ד חורש הציע מדיניות גמישה יותר בבחינת ובפסילת מכרזים מורכבים: "במכרז חלוקת הגז למשל, שבו המציע מורכב משלוש חברות שונות ומליווי פיננסי, הקואורדינטור לא צירף חלק מהמסמכים", הזכיר למאזינים. "בהכנת מכרז כזה משקיעים כ־10 מיליון שקל. בעבר היו פוסלים על כל חריגה קטנה מתנאי המכרז. במקרה הזה אפשרו להשלים את החסר, ואני מברך על פסיקה חדשנית זו של השופט מודריק".

חורש סיכם בדרישה להתייחס בהבנה לשגיאות שבהצעת מכרז, כל עוד הן נעשו בתום לב, אין בהן כל כוונה לרמות, ואין בהן הטיה של עקרון השוויון המקודש.

כספי, חיות, ושאלת תמלוגי הגז

המושב שעסק ב"התחייבויות שלטוניות" התרחק מהסוגיה האקטואלית של תמלוגי הגז בהוראה ישירה של המנחה, שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות. לצדה ישב עו"ד רם כספי; השניים הללו אולי עוד ייפגשו באולם בית המשפט העליון, אם וכאשר יוגש בג"ץ בנושא תמלוגי הגז.

חיות הציגה בדיון את ה"אני מאמין" שלה בתחום: "לרשות יש שיקול דעת מוחלט לשנות מדיניות, כמובן בתנאים המתאימים. אם לפנינו הבטחה מינהלית, הנטל הוא על הרשות להראות אם יש צידוק חוקי לסטות".

להתחייבות שלטונית יש פנים רבות ושונות: חקיקה, תקנות, הנחיות פנימיות, מדיניות, חוזה, רישיון, זיכיון או הבטחה מינהלית. ההתחייבות הזו יכולה להיות כללית או מסוימת. הרישיון שניתן לקודחי הגז הוא התחייבות שלטונית ברמה נמוכה יחסית. ועדת ששינסקי מבקשת לשנות מתנאי הרישיון הזה, והייעוץ המשפטי שלה, צופה פני בג"ץ, המליץ לה לבנות כבר בתוך ההמלצות מנגנון של פיצוי, בדמות הדרגתיות בתשלום התמלוגים ולאחר החזר של 150% מההשקעה.

עו"ד רם כספי, נאמן להנחייתה של השופטת חיות, לא התייחס למקרה הנוכחי - אבל הניח את הבסיס לתביעת הפיצויים הגדולה שבדרך: "דין המדינה כדין כל אדם. עליה לעמוד במילתה, אחרת ייווצרו חוסר אמון, חוסר בהירות וחוסר ודאות, שהם האויבים הגדולים של הכלכלה. המדינה יכולה לשנות כללים, בתנאים מסוימים, אבל עליה לפצות על כך ולשלם את מלוא הערך שהפסיד הצד השני שהסתמך על ההבטחה השלטונית".