בית ספר למוזיקה

כשקווינסי ג'ונס מדבר עליך בקנאה בלתי מוסתרת, אתה יודע שהגעת רחוק. המפיק האגדי בן ה־77 נשאל השבוע ב"רולינג סטון" על העובדה שקניה ווסט הפך למפיק שכל אחד עולם המוזיקה רוצה לעבוד איתו, והשיב בצדקנות: "מפיק? האם הוא יודע לכתוב עיבוד תזמורתי? האם הוא בילה כמוני 28 שנה בלימוד הפקה? הוא סתם ראפר, וראפרים יש הרבה".

סתם ראפר? אפילו ג'ונס קשישא יודע שווסט המריא מזמן לסטרטוספרה משל עצמו בעולם ההיפ־הופ, והאלבום הטרי והאמביציוזי שלו, "My Beautiful Dark Twisted Fantasy", מוכיח את זה ביתר שאת. ווסט, כמו תמיד, נהנה להפגין את הידע המוזיקלי הנרחב שלו, וזה ניכר כבר בשיר הפתיחה המצוין, "Dark Fantasy", שמסמפל שורה מתוך "In High Places" של מייק אולדפילד, שבו מזמר ג'ון אנדרסון מלהקת יס. בהמשך יש ציטוטים בשיר "Power" מתוך "21st Century Schizoid Man" המיתולוגי של קינג קרימזון וגם מאיפקס טווין ב"Blame Game". מה שנקרא: בית ספר למוזיקה.

כמו הביטלס

המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לווסט היא שאין כאן תחושה של אלבום ראפ מן המניין. הכל — התמלילים המתוחכמים (שלעתים שופעים לעג עצמי), ההפקה הרב־שכבתית ואפילו העטיפה האמנותית והשובבה־משהו — מצביע למשהו אחר. זו פשוט מוזיקה פופולרית מודרנית, שחומקת מהגדרה באמצעות הניסיון שלה לשדר לכולם: חובבי ההיפ־הופ, המוזיקה השחורה, הפופ ואפילו הרוק המתקדם. קניה ווסט עושה מסיבה, וכולם מוזמנים, לא רק ההומיז.

"I Don’t Believe in yesterday, What's a Black Beatle anyway?", שר ווסט, תוך השוואה ישירה בינו לבין ארבעת המופלאים מליברפול. זו אמת המידה. וכמו ההפקה ההיא של ג'ורג' מרטין, גם הכישרון האדיר של ווסט ניכר בנגיעות הקטנות, למשל באינטרו העדין ל"All of the Lights", ובמקומות אחרים. הוא משתמש בסאונד של צ'לו באופן שמזכיר את "Strawberry Fields Forever", לוקח את הפסנתר של אלטון ג'ון (שתרם מכישרונו), את הקול האגרסיבי של ג'יי זי - ומחבר את הכל. ווסט במיטבו בתנועה בין הפקה בומבסטית כמו בשיר "Power" לבין קטעים רכים יותר כמו הסינגל "Runaway", וברווח הזה טמונה יכולתו לייצר דרמה שמחזיקה את האלבום כמעט לכל אורכו (כמעט 70 דקות). נקודת התורפה שלו היא השירה, ומורגש המאמץ לחפות עליה באמצעים הפקתיים.

קניה ווסט. מייצר דרמה | צילום: אי פי אי

האם זה אלבום הקרוס־אובר הגדול של ההיפ־הופ, בדומה למה שעשו אאוטקאסט לפני שבע שנים ב"Speakerboxx/The Love Below"? יכול להיות, יש לא מעט בתים שבהם האלבום של ווסט ירגיש נוח. אבל למרות ההתפעלות של מבקרים, האלבום המצוין הזה - מוצלח כמו "Graduation", נניח - לוקה באספקט אחד: תחושת האמביציה שסביבו מקהה את הרגש שהוא מייצר. ווסט יכול להמריא לפסגות גבוהות עוד יותר אם ישכיל לשלב את המרכיב הקטן הזה, שנקרא רגש טהור. ואת זה קשה למצוא בקונסולה עמוסת פיידרים באולפן המשוכלל ביותר. (Def Jam, 69 דק').

אופרה גדולה של היפ־הופ

הביקורות במגזינים החשובים בעולם מהללות את האלבום.

וושינגטון פוסט: "מאסטרפיס... האלבום המלהיב ביותר של 2010. המוזיקה נפלאה מספיק כדי להעלות את החידה בת 40 השנים: האם יהיה מי שיאפיל על הביטלס? וחידה חדשה: למה להתחרות בעבר, כשהעתיד שייך לך?".

לוס אנג'לס טיימס: "החומר של ווסט מזכיר את פיקאסו... הוא לוקח את המנדט הקוביסטי לסדר מחדש צורה, מרקם וצבע ולהציע דרכים חדשות לראות דברים".

רולינג סטון: "האלבום מרחף בגבהים אמיצים של טירוף, שמגיעים עד לאולימפוס... ווסט הולך על העוצמה של רוק אצטדיונים, צלילי היפ־הופ וציפוי של דיסקו. אף אחד שפוי למחצה לא היה עושה את האלבום הזה".

בוסטון גלוב: "זה האלבום הטוב ביותר שלו... ווסט מותח את גבולות ההיפ־הופ... תאהבו או תשנאו אותו - אלו שתי התגובות היחידות שיכולות להיות לכם לאלבום הזה".

טיים: "זו גרסת ההיפ־הופ של אופרה גדולה... היצירה האקסטרווגנטית ביותר שלו".