אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ביום השני למלחמת ששת הימים אבא הודיע: "אמכור את האוטו החדש ואעביר את הכסף למדינת ישראל" צילום: גדי קבלו

ביום השני למלחמת ששת הימים אבא הודיע: "אמכור את האוטו החדש ואעביר את הכסף למדינת ישראל"

דיוויד פרנקלין, מנכ"ל סוגת: "האופי האופטימי שירשתי מאבי עזר לי להתמודד עם הטרגדיה של חיי, מותו של בני מסרטן בגיל 27. אני עדיין אופטימי, צוחק, אבל זה כבר לא 100%"

02.12.2010, 10:37 | דיאנה בחור ניר

אני ואחותי התאומה רות נולדנו בלונדון לפני 62 שנה לאלפרד ואדה פרנקלין, יהודים לא דתיים אבל ציוניים מאוד. אבא היה יו"ר ארגון ציוני מרכזי של הג'וינט הבריטי, אבא היה שמח תמיד, כמו ילד נצחי, וכשהגיע לביקורים בישראל היה בכלל בהיי בלתי פוסק. מלחמת ששת הימים פרצה ב־1967 בדיוק אחרי שהוא קנה אוטו חדש, וביום השני של המלחמה, כשהיה נדמה שהמצב לא טוב, הוא מיהר להודיע: "אני עומד למכור את האוטו ולהעביר את הכסף לישראל". הוא לא היה מאוד עשיר, וחסך הרבה זמן לקניית האוטו הזה, אבל בשבילו ובשביל אמא שלי זה בכלל לא היה נושא לדיון והיה מובן מאליו שאם המדינה בצרות צריך לעשות הכל. אבל בזכות העובדה שהמלחמה נמשכה רק שישה ימים, נשאר לנו אוטו. סביב אבא שלי תמיד היו הרבה רעש וצלצולים. באחת הפעמים שנסענו עם המשפחה לחופשה בלונדון, הייתי בן 9, האח של אבי ומשפחתו כבר המתין לנו בלובי של המלון, ב'קנטרי סייד' של לונדון, אנשי צוות המלון התלוננו שמאז שהדוד שלי שם יש בלובי רעש נוראי. הוא אמר: זה עוד כלום, חכו שאחי יגיע. הגענו עם האוטו , עם מזודה מאוד גדולה על הגג, והמזוודה השתחררה ושברה את הזכוכית של בית המלון ונפלה ליד רגלי הדוד. הוא לא התרגש בכלל ואמר בצורה ענינית: 'או, אלפרד הגיע'.

דיוויד ורות פרנקלין, בני ארבע, עם הוריהם אלפרד ואדה. לונדון דיוויד ורות פרנקלין, בני ארבע, עם הוריהם אלפרד ואדה. לונדון דיוויד ורות פרנקלין, בני ארבע, עם הוריהם אלפרד ואדה. לונדון

"אמא היתה מפוכחת יותר ושימשה קונטרסט לאבי. היא היתה מאוד משכילה והגיונית, פחות רגשנית, ותמיד היתה עסוקה בקריאת ספרים. טלוויזיה לא עניינה אותה. בדבר אחד שהיא נהגה לומר לי אני נזכר שוב ושוב: 'תנהג יפה עם אנשים בדרכך למעלה, כי תפגוש אותם שוב כשאתה בדרך למטה". את אמי מאוד הרשימו אינטליגנציה והשכלה. כסף מעולם לא עשה עליה שום רושם. מטבע העיסוק בכספים ובתרומות, היו בלונדון אנשים שהתנהגו כאילו אם יש להם כסף הם שווים משהו, ולאמי היתה יכולת חדה מאוד להבחין מתי האדם הוא בעצם בור עם כסף. היא תמיד אמרה לי: 'אם תרוויח כסף, זה לא הופך אותך לטוב יותר'. אני זוכר את זה עד היום.

"חופשות משפחתיות היו דבר שבשגרה. אני זוכר פעם שהיינו בבלגיה על חוף הים, הייתי בן חמש או שש, ואבא שלי ארגן את כל הילדים בחוף והנחה שכל אחד יקבור בחול נעל אחת ואז כולם ירוצו ויחפשו. אני זוכר את הכעס של הבלגים שלא מצאו את הנעליים של הילדים ואת הצחוק ההיסטרי של הילדים ושל אבא שלי. הוא תמיד היה חייב לארגן דברים מצחיקים כשהיו הרבה ילדים.

"אבא גם לא היה מסוגל לחשוב דבר רע על אף אחד. היתה בו נאיביות נעימה. היה לנו בלונדון שכן אנטישמי, אבל אבי תמיד אמר עליו: 'בטח היו לו חיים עצובים, בטח אין לו שום דבר שמשמח אותו'. האופי האופטימי שירשתי מאבי עזר לי להתמודד עם הטרגדיה של חיי, מותו של בני מסרטן בגיל 27, אבל אין ספק שאני לא אותו אדם מאז. הרגעים הכי טובים - חגים, החתונה של בתי - הם גם הכי עצובים. אני עדיין אופטימי, צוחק, אוהב את החיים ובולע אותם, אבל זה כבר לא יהיה 100%. ה- 100% הזה הלך לי לצערי הרב.

"כשמוניתי ליו"ר המגבית של יהדות בריטניה בארץ, תפקיד בו שימשתי במשך שבע־שמונה שנים, הרגשתי שאני עושה את זה למען אבי. הוא כבר לא היה בחיים, אבל ברור לי שאם הוא היה יודע הוא היה מאוד גאה בי. אני מאמין שאנחנו עושים דברים שההורים היו רוצים, גם אם הם לא פה כדי לראות. זה חלק מהאישיות של כל אדם".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות