האנשים ששיחקו באש

ביום חמישי, כשהשריפה החלה להשתולל, אמר הנשיא שמעון פרס כי יש להתפלל לנס. הרשו לי לחלוק עליו: אין טעם להתפלל ואין צורך בנסים. יותר מכל, השריפה הזו היא פרי רשלנות: לא רק אישית, כי אם גם רשלנות ציבורית וממשלתית. השריפה הזו היא מעשה ידי אדם בכל רבדיה. אבל בזמן שהישראלים — כוחות ההצלה והשיטור, המתנדבים והמשפחות שנרתמו לסייע לנפגעי השריפה — הוכיחו פעם נוספת כי אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, הרי שמוסדות המדינה הישראלית כשלו כישלון גדול ומהדהד. זהו כישלון מתמשך וידוע, כשהיום, אחרי שהכרמל נשרף, אין מנוס מלקחת עליו אחריות.

קיבעון מחשבתי וסדר עדיפויות לקוי

מאז 1999 נערכו בכנסת יותר מ־20 דיונים בנושא מצבם הרעוע של שירותי הכבאות בישראל. רובם נפתחו במשפט "חבל שאנחנו מדברים על זה רק אחרי שקורה אסון". למרות הדיונים הללו, למרות קריאות חוזרות של אנשי מערך הכיבוי בישראל שריססו את הכתובת באותיות קידוש לבנה על כל קיר, במשרדי הממשלה לדורותיהם לא נמצא ולו מקבל החלטות אחד שיטה את אוזנו. מבקר המדינה כתב דו"חות. המילים שלו קשות ומפורשות. הדו"חות שלו התקבלו בצקצוק לשון ובסבר פנים חמורות, ואז אוחסנו לאחר כבוד במדפים. המלצות ועדת גינוסר — ועדת בדיקה ממשלתית שנכנסה לעובי הקורה לאחר השריפה הגדולה בהרי ירושלים בשנת 1995 — הפכו לאות מתה ולא יושמו. הכל היה ידוע, דבר לא נעשה.

וזו כמובן לא הפעם הראשונה. ב־2006, כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, היא תפסה אותנו עם מחסני חירום ריקים ועם כוחות מילואים שהתלוננו על כך ש"לא היו אפילו מים לשתות". מדינת ישראל הסיקה מסקנות, ומילאה את מחסניה בדיעבד. בסוף השבוע התברר שרק המחסנים הצבאיים מולאו. מחסני החומרים מעכבי הבעירה נותרו ריקים. אולי אנחנו יודעים להיות חכמים רק בדיעבד.

לטעמי, יש לכך שתי סיבות מרכזיות: קיבעון מחשבתי וסדר עדיפויות לקוי. על הקיבעון המחשבתי אחראים בעיקר, אבל לא רק, אנשי אגף התקציבים באוצר. בנושאים האזרחיים, כמעט ללא מפריע, אנשי אגף התקציבים משמשים למעשה כמערך ניהול הסיכונים של המדינה. בהסתמכם על מודלים כלכליים ועל תפיסתם הכלכלית הם חורצים גורלות תקציביים. הם החליטו כי לא משתלם למדינה להשקיע כספים בהתאמת מערך הכיבוי לסיכון הכרוך בשריפת ענק. הם שיחקו באש ולקחו הימור. ההימור הזה חסך מאות מיליוני שקלים בשנה. עכשיו ההימור כשל, ומחירו הפך להיות אחר: אבידות בנפש שלא ניתן לכמת בכסף. אחרי שהאש תכובה, הפיצוי יינתן והתקציבים יוגדלו בכפייה, אולי יחליטו באוצר לפרוש לאיזה יומיים של חשבון נפש בגליל, ולחשוב מחדש על כישלון הקונספציה הכלכלית שלהם. הרי הקטסטרופה הבאה לא חייבת להתרחש בדמות שריפה. מערכת הבריאות עלולה לקרוס, מערכת החינוך יכולה להידרדר אל מעבר לנקודת האל־חזור. לא חסרים תרחישים, חסר הלך חשיבה חדש.

להתחיל מחדש בלי להתחמק מאחריות

אבל אי אפשר לתלות את האחריות והאשמה רק בפקידים. נבחרי הציבור קיבלו את המנדט לנהל את המציאות ולשנותה במידת הצורך. הם אלה שצריכים לתת את הדין. הם אלה שצריכים לבחון מחדש את סדרי העדיפויות של המדינה ולהגדירם מחדש. להבין שצריך לחשוב כיצד לחלק מחדש את העוגה התקציבית, הפעם לטובת הציבור. באופן כזה שהמדינה תוכל לענות על היעדים שבשמם היא קיימת: לספק לאזרחיה ולתושביה את השירותים הבסיסיים שמגיעים להם. תשתיות ראויות, שירותי ביטחון נאותים, מערך בריאות מודרני ומערכת חינוך נאורה. כל היתר חשובים פחות. על אף האובדן, אסון הכרמל יכול להצמיח ניצנים של התחלה חדשה. בלי ועדות חקירה, בלי התחמקות מאחריות על ידי גלגול האשמה. זה תלוי בהם, ובנו.