אני רק שאלה...
במערכת המשפט הישראלית אין תור. הוא קיים רק עד העברת התיק מהמזכירות לשופט. מאותו רגע ואילך הוא מצטרף לערימת התיקים אותה מחזיק כל שופט, המטופלים רק לפי שיקול דעתו
לפני שנים חיכה אזרח ישראלי שנים לתורו להיות מנותח בבית חולים, אבל אחרי ציפייה ארוכה, הוא ידע, שכשיגיע היום המיוחל כל תשומת הלב של המנתח וצוותו יהיו נתונים רק לו וכי לא יניחו לו עד שהניתוח יסתיים. בעל דין שעניינו נדון בבית המשפט משול לחולה המחכה לניתוח. ההכנות למשפט נמשכות שנים. "אין דבר" הוא אומר לעצמו, "אחכה. טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל בסוף הן טוחנות והצדק יצא לאור". והוא ממתין.
כשמגיע סוף סוף תורו, הוא מצפה - ובצדק - שכל תשומת הלב תתמקד בו ובעניינו וש"הניתוח" יתחיל ויסתיים ולא ייפסק באמצע. למעשה, המציאות שונה מאוד. אחרי ציפייה מתמשכת, משפטו מתחיל אך מופסק בעיצומו, כדי לפנות את הזירה למשפט אחר, שגם הוא יופסק. גם אחרי שמסתיימת שמיעת העדויות, שמיעת הראיות והגשת הסיכומים, עלול לחלוף זמן ניכר, לעיתים חודשים ואף שנים, עד למתן פסק הדין, זאת למרות תקנת סדר הדין - שהיא הישראליות בהתגלמותה - הקובעת שפסק דין יינתן תוך 30 ימים ממועד שמיעת הסיכומים או הגשתם.
הבעיה פשוטה אך כואבת: במערכת המשפט הישראלית אין תור. הוא קיים רק עד העברת התיק מהמזכירות לשופט. מאותו רגע ואילך הוא מצטרף לערימת התיקים אותה מחזיק כל שופט, המטופלים לפי שיקול דעתו, אך לא לפי התור.
אדם פונה לבית המשפט כי הוא סבור שנעשה לו עוול. הוא סומך על המערכת המשפטית. הנתבע מנגד, סבור שהתביעה מופרכת וגם הוא סומך עלינו. הלקוח ממתין בהתרגשות ליום שבו יתייצב בבית המשפט. בדיוק כמו לפני ניתוח. והנה בעיצומו של הניתוח, כשחזהו פתוח לרווחה, המנתח מודיע שצריך להפסיק. "למה ? " - שואל הפציינט. "כי יש לי עוד מאות ניתוחים אחרים"- אומר המנתח וכבר תופרים מהר את הפצע הפתוח, ואומרים לו : "סליחה. עלינו להפסיק. תחזור בעוד חצי שנה. נפתח שוב ונתקדם עוד קצת מהמקום שבו הפסקנו..." "סליחה ???? " שואל המנותח כלא מאמין. "כך אנו נוהגים . מתחילים בניתוח ומפסיקים. מתחילים באחר מפסיקים גם אותו..", אומרים לו. אבל עכשיו תורי!!!" - זועק המנותח. "מה זה תור?", עונה - שואל השופט.
האם זו גזירת הגורל ? היש עוד מערכת האמונה על מתן שירות שפועלת בצורה כה בלתי צודקת? היש עוד מקום שבו ניתן שירות שאין בו בכלל תור? תופעת ה-"אני רק שאלה.." בחדר ההמתנה של הרופא כבר מאחורינו והמציאות ניתנת לשינוי. לצורך כך, צריכים התיקים הנפתחים לעבור לטיפול בהכנות למשפט למספר שופטים מועט. משם, ינועו במעין משפך עד שיבשילו ויהיו מוכנים לשמיעת העדים. אז יקבל התיק מספר ב"תור התיקים שהבשילו" , ותיקים אלה ינועו על-פי התור, לתחתית המשפך.
כעת יבוא שופט אחר, שזה תפקידו, וייקח את התיק מתחתית המשפך לטיפולו כ- "בן יחיד". השופט יטפל בו ויביאו לגמר ה"ניתוח" - היינו לפסק דין. השופט ישמע את הצדדים ברציפות. הסיכומים יישמעו בע"פ, בעוד העדויות "חמות", ורישומם חרוט היטב בזיכרונו, החומר לפניו והוא יכול לשאול שאלות הבהרה. בתום התהליך יינתן פסק הדין. עתה ילך השופט לקצה המשפך וייקח את התיק הבא בתור.
על בעיית הסחבת בבית המשפט נכתבו כבר מילים רבות. שביתת הפרקליטים המחריפה כבר הביאה להחמרה במצב התיקים התקועים בבתי המשפט, שמידתה תתבהר רק בסיומה. כדאי להקדים תרופה למכה ולהחיל שינוי במערכת בתי המשפט כבר עתה. כיום שופטים מטפלים במאות תיקים בעת ובעונה אחת. ללא סדר ובלי שום תור. מועד סיום המשפט מקרי לחלוטין ואינו קשור בכלל למועד סיום שלב הראיות והסיכומים, אמון הציבור במערכת המשפטית תלוי בגורמים רבים. אחד החשובים בהם הוא מתן שירות לפי התור. כך פועלת השיטה בארה"ב. איך בכלל אפשר לחשוב על אפשרות אחרת כשמשפטים מתנהלים בפני חבר מושבעים? הכותב הינו שותף בכיר במשרד עוה"ד אטיאס, פרוכטר ושות'
4 תגובות לכתיבת תגובה