הצפה וביקוש

תשעה ציורים של מאיר פיצ'חדזה, שנפטר בפברואר השנה, נכללו במכירה הפומבית של מונטיפיורי שהתקיימה ביום שלישי בתל אביב. רק שניים מתוכם נמכרו: “אשה עם צעיף אדום" נמכר ב־5,290 דולר (הערכה מוקדמת 3–4 אלף דולר) ו“נוף" נמכר ב־3,220 דולר (הערכה מוקדמת 2–3 אלף דולר). שבע עבודות נוספות, היקרות יותר, לא נמכרו, בהן “ספרים ומזוודות", שהוערך ב־25–35 אלף דולר, “סוזנה והזקנים" מ־1983-84, שהוערך ב־9–12 אלף דולר, ו“אביר" מ־1994, שהוערך ב־8–12 אלף דולר.

היה צפוי שמיד לאחר מותו של פיצ'חדזה ייווצר ביקוש רב לעבודותיו, וכך אמנם קרה. מחיריהם של הציורים האמירו והיתה להם דרישה רבה. אך כדי לשמור על רמת מחירים גבוהה יש ליצור סוג של בקרה על כמות העבודות שמגיעה לשוק, כלומר למנוע הצפה, או במילים אחרות, לשמור שהביקוש יהיה גדול מההיצע. במקרה של פיצ'חדזה, השוק היום מוצף בעבודות שלו, והתוצאה היא ירידה בביקוש.

השינוי הורגש כבר במכירה האחרונה של מצארט, שהתקיימה לפני כחודש במלון דן בתל אביב. אמנם הציור “דמות עם מזוודה" נמכר במחיר שיא מפתיע, 41,400 דולר (כך על פי דיווחי בית המכירות), וציור נוסף, “נערה יושבת על אדן חלון", נמכר במחיר נאה של 13,800 דולר; אך בסך הכל נמכרו רק שתי עבודות מתוך שבע שהיו במכירה.

"מיד לאחר מותו של פיצ'חדזה המחירים שלו עלו”, מסכים יובל בן שלוש, מנהל בית המכירות. “אני זוכר שפרסמנו בקטלוג, זמן קצר לפני מותו, עבודה ב־5,000 דולר. שבועיים לאחר מכן היא נמכרה במכירה ב־13,500 דולר. אבל עם ישראל ראה שהמחירים עולים וכולם הציפו את השוק. יש היצע גדול מדי, ובסופו של דבר הדברים לא נמכרים”.

ולכם אין אפשרות לשלוט בזה? למשל לא לקבל מספר גדול של עבודות לאותה מכירה?

"יש לנו אפשרות, אבל במקרה קיבלנו למכירה כמה אוספים גדולים ועבודות הצטברו. אני חושב שיש עבודות שנמכרות יותר טוב ואחרות פחות. זה תלוי בטעמם של הקונים. שמתי לב שאנשים לא אוהבים את הצורות הגיאומטריות ואוהבים יותר את ציורי הנוף. היה צפוי שתהיה קפיצה גדולה לאחר מותו, והיום מחירי הציורים הם פחות או יותר כמו שהיו לפני שהוא נפטר. ציור כמו 'ספרים ומזוודות', שהיה במכירה, אפשר היום למכור בקלות ב־10–15 אלף דולר. הוא לא נמכר כי אנשים קפצו קצת מעל הפופיק".

הטובים תמיד נמכרים

עוד בלטה במכירה הצלחה ליצירות של משה קסטל. “יוסף וכתונת הפסים" משנות הארבעים נמכר ב־67,850 דולר (הערכה מוקדמת 50–70 אלף דולר), ו“מגילה אדומה" של קסטל מ־1966 נמכר ב־20,700 דולר (הערכה מוקדמת 18–24 אלף דולר). בן שלוש לא רואה בכך שינוי מהותי. “העבודה 'מגילה אדומה' נמכרה בזול", הוא אומר. “בדרך כלל עבודות של קסטל מבזלת נמכרות בכריסטיס ובסותביס ב־30 אלף דולר. זו לא היתה מציאה, אבל זה היה מחיר טוב יחסית. הציור השני, שהגיע מאוסף פרטי, נחשב ליצירת מופת של קסטל, וציורים טובים של קסטל תמיד נמכרים”.

המכירה הפומבית של מונטיפיורי הסתכמה בפדיון של 850 אלף דולר (רק כ־55% מהפריטים נמכרו).

"יוסף וכתונת הפסים" של משה קסטל, מתוך מכירת מונטיפיורי

במכירה הישראלית והבינלאומית של סותביס, שתתקיים ביום רביעי 15 בדצמבר בניו יורק, תהיה עבודה אחת חשובה של קסטל: “מחכים למשיח" מ־1947, המוערכת ב־50–70 אלף דולר. המכירה, שמתקיימת זו השנה השביעית בהצלחה, כוללת 116 יצירות בהערכה שנעה בין 2.6 ל־3.7 מיליון דולר.

על קטלוג המכירה מופיע פרט מתוך יצירה של יעקב אגם, שהעבודה שלו מ־1972, "צמיחה", מוערכת ב־150–250 אלף דולר. העבודה, שהוצגה במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, היא היקרה ביותר מבין היצירות הישראליות הנמצאות במכירה. סביר להניח שסותביס בחרו לשים את העבודה על הכריכה לא רק בזכות חשיבותה אלא גם בזכות המכירה האחרונה, שבה העבודה "ארבעה מוטיבים עם תזמור חזותי" של אגם השיגה מחיר שיא של 326,500 דולר. נדמה שהבחירה של סותביס מעידה גם על התעוררות סביב האמן, שנטה להישכח בשנים האחרונות.

המכירה כוללת גם 14 ציורים של ראובן רובין (כמות גדולה למדי ולא שכיחה למכירה אחת) שנוצרו בין שנות השלושים לשנות החמישים. המרכזית שבהן היא "השדה־פרחים", המוערכת ב־70–90 אלף דולר. עוד עבודות חשובות במכירה: “סתיו בחלוני" של יחזקאל שטרייכמן משנות השישים, שמוערכת ב־120–180 אלף דולר, "נוף של ירושלים" של ציונה תג'ר, המוערכת ב־30–40 אלף דולר, והפסלים "כבשי הנגב" של יצחק דנציגר, המוערך ב־30–50 אלף דולר, ו"שמונה עצים פוזיטיביים" של מנשה קדישמן, שמוערך ב־120–180 אלף דולר. תחום האמנות העכשווית הצטמצם השנה לעומת שנים קודמות. אחת העבודות המרכזיות שבו היא "ביריות" של עסאם אבו שקרה מ־1988, המוערכת ב־30–40 אלף דולר. עוד הוא כולל עבודות של מיכל רובנר, ציבי גבע, יהודית סספורטס, עדי נס, בויאן, נחום טבת, מיכל הלפמן וגל וינשטיין.