אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דו"ח טכנולוגי: חיפשתם בגוגל - קיבלתם עוד קצת גוגל צילום: בלומברג

דו"ח טכנולוגי: חיפשתם בגוגל - קיבלתם עוד קצת גוגל

חברות שונות כועסות על הקידום העצמי של ענקית החיפוש, ברוני המלחמות בקונגו מרוויחים מהגאדג'טים, ואיך הצליח מגזין כושל להציל את עצמו בעידן הרשת

13.12.2010, 12:57 | יוסי גורביץ

"האלגוריתם בוחר"? נו, באמת

בשנים הראשונות והזוהרות של גוגל, שבהן היא עדיין תפקדה כסטארט-אפ משודרג ולא כאחת החברות החשובות בעולם, קידמה החברה את הטענה שעל מנוע החיפוש שלה אפשר לסמוך. הבסיס לטענה הזאת היה אותו אלגוריתם מסתורי, שלכאורה נותן לנו את התשובות המדויקות ביותר שאפשר.

אריק שמידט ואנשיו ממעטים לאחרונה לחזור על הטענה הזו, משום שהיא כבר מזמן לא מדויקת. ככל שגוגל הופכת ליצרנית תוכן גדולה בעצמה, ככל ששירותיה מתרחבים הרבה מעבר לחיפוש, היא נוטה לקדם את התוצאות שלהם יותר ויותר. החלקים העליונים של עמוד תוצאות החיפוש הראשון מוקדשים לעיתים קרובות לשירותים שונים של גוגל.
את השירותים של החברה שלו דווקא קל למצוא בגוגל. אריק שמידט, צילום: בלומברג את השירותים של החברה שלו דווקא קל למצוא בגוגל. אריק שמידט | צילום: בלומברג את השירותים של החברה שלו דווקא קל למצוא בגוגל. אריק שמידט, צילום: בלומברג

גוגל טוענת שהקישורים הללו מועילים למחפש: הם מאפשרים לו לקבל מידע יותר מדויק על מה שעניין אותו מלכתחילה. מאוד יכול להיות שהיא צודקת: בחיפוש גוגל מבינה. אבל, טוענים יותר ויותר אתרי מכירות שמתבססים על מנוע החיפוש, המשמעות היא שגוגל דופקת אותם.

העמודים של גוגל הם נדל"ן. השטח היקר ביותר הוא העמוד הראשון, כי רוב המשתמשים לא טורחים לעלעל הלאה. כשגוגל מפרסמת את השירותים שלה בעמוד הראשון, חלק מהחברות שהיו אמורות להופיע בו נדחקות לעמוד השני. גוגל מתחרה עם החברות הנ"ל בשורה של תחומים, כמו שירותים מקומיים או שיתוף פעולה עם עסקים, ודוחקת אותן לאחור באמצעות מנוע החיפוש.

גוגל, כמובן, אומרת שהיא בנתה את מנוע החיפוש "לא עבור אתרים אלא עבור משתמשים", שזה ניסוח נהדר ל"כן, אנחנו דופקים את המתחרים שלנו". כמה חברות כבר פנו לאיחוד האירופי, שכבר חוקר את גוגל בנושא. אבל גם אם האיחוד יקנוס את גוגל באיזה מיליארד יורו, היא לא תמצמץ. זה לא מדגדג את הכסף שהיא מגלגלת. הפתרון היה ונשאר אחד: לפרק את גוגל. היא גדולה מדי. מה שעבד עם Ma Bell, יעבוד גם כאן.

דם על הטאבלט

 

אנחנו נמצאים בעיצומה של עונת הקניות בעולם הנוצרי, שכונתה פעם עונת החגים (סי.אס. לואיס כתב על זה היטב). שורה של מנגנונים עצומים מנסים לשכנע את האוכלוסיה שחייה אינם חיים אם היא לא קנתה את הגאדג'ט האחרון, שמתואר בשורה של מושגים שלאדם הממוצע אין מושג מה הם אומרים אבל הוא משתכנע שהם יבטיחו את אושרו.

ובתוך כל ההמולה הזאת של שוק הגובלינים, טובעת עובדה אחת עצובה: חלק ניכר מן הגאדג'טים, הסמארטפונים, המחשב הניידים וכל השאר לא יוכלו לתפקד ללא מתכות ועפרות שנכרו במזרח קונגו, אולי החלק המעונה ביותר בעולם כיום.

במשך כ-15 שנה, מתנהלת בקונגו מלחמת הכל בכל. נהוג לקרוא לה "מלחמת אזרחים", אבל הביטוי הזה מניח שלמילה "אזרח" יש משמעות בקונגו, הנחה חסרת בסיס לחלוטין. בין היתר, מתמקדת המלחמה בשליטה באזור המכרות. שליטה כזאת מסייעת לרכישת כלי נשק ותחמושת, שמאפשרת את המשך הזוועות שגבו עד כה את חייהם של יותר מחמישה מיליון בני אדם.

אבל הדברים משתנים. החל מ-2011, חברות ייאלצו לדווח על כל מתכת שהם קונים מקונגו, ולתת לציבור דין וחשבון על כך. החברות מתחילת להרגיש את הלחץ וחוששות מחרם ציבורי – ומנסות למצוא פתרונות. המטרה היא להפסיק את הסחר ב"מתכות דם", או לפחות ליצור מנגנון שיאפשר להבחין בין מתכות שנכרו בתנאים אנושיים לבין הסחורה של אדוני המלחמה. ממשלת קונגו כבר פתחה במגעים בניסיון להקים מנגנון כזה. אפשר רק לקוות שייצא מזה משהו.

מכרה בקונגו. המטרה: לא לממן את ברוני המלחמות, צילום: בלומברג מכרה בקונגו. המטרה: לא לממן את ברוני המלחמות | צילום: בלומברג מכרה בקונגו. המטרה: לא לממן את ברוני המלחמות, צילום: בלומברג

איך ברא האטלנטיק את עצמו מחדש

 

The Atlantic Monthly נחשב לאחד השמות המכובדים ביותר בתחום המגזינים. הוא יוצא ברציפות מאז 1857. סופרים וכותבי מאמרים התהדרו בעיקר במאמרים שפרסמו בו. הודפס בו לראשונה השיר שנחשב להמנון השני של ארה"ב, "המנון הקרב של הרפובליקה", שמוכר בעיקר בזכות השורה החוזרת "גלורי, גלורי הללויה".

וכל זה לא הספיק להציל אותו מכשלון כלכלי. מאז 2000 ועד השנים האחרונות, המגזין הפסיד כסף בעקביות. שום דבר לא עזר – עד שצוות העורכים שלו הגיע למסקנה שהגיע הזמן לטיפול רדיקלי. הם החליטו להפסיק להתייחס לעצמם כאל מערכת עיתון ולראות בעצם סטארט-אפ, שנמצא במשבר. הם שאלו את עצמם "מה נוכל להקריב כדי לשרוד?".
האטלנטיק. כך עובדים נכון עם הרשת, צילום מסך: theatlantic.com האטלנטיק. כך עובדים נכון עם הרשת | צילום מסך: theatlantic.com האטלנטיק. כך עובדים נכון עם הרשת, צילום מסך: theatlantic.com

כתוצאה מכך, הם הימרו בגדול על הרשת. ההפרדה בין המערכות של מהדורת הדפוס ומהדורת הרשת בוטלה. האחראים על המודעות במגזין התבקשו לעמוד ביעד פרסום אחד, ולא משנה אם הפרסום הוא ברשת או בדפוס.

כתוצאה מכך ההכנסות של האטלנטיק מפרסום ברשת מהוות 40% מסך ההכנסות שלו מפרסום – נתון ששאר המגזינים בארה"ב לא מתקרבים אליו. הכנסות אלה זינקו בשנה האחרונה ב-70%. זה לא בא על חשבון הדפוס - ההכנסות מפרסום שם עלו ב-25%, על רקע היחלשות בתחום במגזינים אחרים. כאקורד סיום, האטלנטיק משך אליו כותב-כוכב, הבלוגר אנדרו סאליבן, במה שהתברר כהצלחה פנומנלית: סאליבן, יחד עם צוות קטן של עוזרים, מביא כרבע מן הכניסות של המגזין ברשת.

אז עכשיו האטלנטיק רווחי, מה שמעורר סחרחורת מסוימת בקרב העורכים. לא בטוח שהלקח של האטלנטיק, עיתון קטן יחסית, ישים לגבי שאר התעשייה. מה שבטוח הוא שאם היא תישאר צמודה לנייר, היא לא תשרוד זמן רב.

קצרצרים

72% מהבריטים כל כך אובססיביים בכל הנוגע לרשתות חברתיות, שהם מעלים סטטוסים בפייסבוק ומצייצים בטוויטר מהמיטה. יותר מרבע מהנשאלים באותו סקר הודו שהם מבצעים את קניות הסופרמרקט שלהם מהמיטה, וכעשרה אחוזים אמרו שהם משלמים את חובותיהם מבין הסדינים. האובססיה לא פוסחת על שעות הבוקר: רבים מהנשאלים הודו שהדבר הראשון שהם עושים הוא לבדוק את הדואר האלקטרוני שלהם, באמצעות הסלולר, עוד לפני שהם בכלל עומדים על הרגליים. 10% אפילו טורחים לענות במצב הזה.

ערימה של ילדים חסרי חיים, שהכבוד של הכנופיה שלהם (האקרים, ספציפי) נפגע, תקפו הלילה את אתרי גוקר וגנבו משם כמות עצומה של מידע, כולל מאות אלפי סיסמאות של משתמשים. אנשי אתר החדשות Hacker News מיהרו לעדכן במייל את כל מי שהפרטים שלו נגנבו, כדי שיידע לאפס את הסיסמה.

לפייסבוק יש, מסתבר, עובדים שתפקידם הוא לטפל בהודעות שנאה והטרדה. הקבוצה הקטנה הזו מנסה לנווט כמיטב יכולתה בין הגנה על חופש הדיבור לבין האיסור על "Hate Speech", מה שמכונה במקומותינו הסתה. מטבע הדברים, האנשים שמבצעים את התפקיד כפוי הטובה הזה לא תמיד מצליחים במשימתם. לראיה, פייסבוק עדיין מאפשרת את קיומם של אתרי הכחשת שואה. כתב ה"ניו יורק טיימס" התלווה אליהם.

ממשלת אוסטרליה רוצה להגביל את ההימורים במדינה, ולאסור על משחקים סביב סכומי כסף גדולים. לצורך העניין, ניחשתם נכון, היא רוצה ליצור מערכת זיהוי ביומטרי שכל מהמר יידרש להשתמש בה בטרם יורשה לבזבז את כספו במכונת הימורים, ספציפית מכונות פוקר. המערכת תאפשר למהמר לבזבז סכום כסף מוגבל. ובכן, הנה הימור: אם השטות המסובכת להחריד הזו תעבור, ענף מכונות הפוקר החוקיות יגווע באוסטרליה, אבל המהמרים כבר ימצאו דרכים להוציא את כספם. למשל, באולמי הימורים שמפעיל הפושע המאורגן הקרוב למקום מגוריהם.

ג'וליאן אסאנג' אולי נמק בתא מעצר אנגלי, אבל בינתיים הוא הופך לכוכב משחק מחשב חדש: השחקן מתבקש להמתין עד שהנשיא אובמה יירדם, ואז לגנוב את הקבצים מהמחשב שלו. אם נכשלת, תראה כותרת עיתון שבה מתואר אסאנג' כמי שנתפס במהלך ביצוע פשעי מין בבית הלבן, על רקע קולו של אובמה המבטיח ששקיפות ושלטון החוק יהיו אבני היסוד של ממשלו.  

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות