בנק ישראל: "רמת המינוף של חברות נדל"ן - גבוהה משמעותית מהממוצע"

רמת המינוף הממוצעת של החברות הבורסאיות בישראל גדלה מכ-55% ב-1995 לכ-65% ב-2006, כשבחברות נדל"ן רמת המינוף גבוהה משמעותית מהממוצע - אלו שני הממצאים המרכזיים המופיעים במחקר של בנק ישראל שבחן את התפתחות רמת המינוף של חברות בורסאיות. את המחקא חיברו אדי אזולאי ורן שהרבני.

רמת המינוף של חברות במגזר הפרטי, כלומר היקף פעילותן הממומן בהתחייבויות שאינן ממקורות עצמאיים, נחשבת למדד מקובל ליציבות מאקרו-כלכלית ופיננסית. במחקר של בנק ישראל נכתב כי "לרמת מינוף מדודה יש יתרונות וברמת מינוף גבוהה טמונים סיכונים. המינוף מגדיל את המקורות הפיננסיים של הפירמה ותורם להאצת פעילותה וצמיחתה לאורך זמן. לעומת זאת, מינוף גבוה מגדיל את הפגיעות של חברות במגזר העסקי לזעזועים ועלול לפגוע ביכולתן להחזיר את החוב. מינוף גבוה עלול גם להחריף האטה כלכלית ולהעצים זעזועים שליליים במשק".

במהלך העשור שהחל באמצע שנות ה-90 גדלה בעקביות ההעדפה של חברות בורסאיות לממן את פעילותן בעיקר באמצעות הנפקת איגרות חוב קונצרניות. הרפורמות הפיננסיות, ובראשן רפורמת בכר מ-2005, הקימו את תחום האשראי החוץ-בנקאי ותמכו בהגדלתן של הנפקות האג"ח.

רמת המינוף שנמצאה במחקר של בנק ישראל התאפיינה בשונות משמעותית בין החברות לפי תחום עיסוקן. רמת המינוף הגבוהה ביותר נמצאה בחברות נדל"ן. רמת מינוף גבוהה נמצאה גם בחברות מתחום המסחר, ההשקעות, המתכת, המלונאות והשירותים.

המחקר בדק, בין השאר, כיצד משפיעים פרמטרים שונים על רמת המינוף של החברות. על פי התוצאות, חברות רווחיות נוטות לשמור את הרווחים ולהקטין את רמת המינוף שלהן. חברות גדולות וותיקות, שבדרך כלל נהנות מנגישות קלה יותר למקורות חוב זולים, נוטות להגדיל את רמת המינוף שלהן. חברות שנמצאות בתקופה של צמיחה מאופיינות בהיקף השקעות גדול ונוטות לממן את תוכניות ההשקעה שלהן במקורות חוב ולהגדיל את רמת המינוף.

המחקר מצא עוד כי בגורמים המשפיעים על ההחלטות לגבי רמת המינוף יש דמיון בין החברות הישראליות לבין חברות בארה"ב. חלק מהתוצאות התאימו לתיאוריה הגורסת כי חברות מעדיפות לממן את פעילותן באמצעות הנפקת מניות רק כמוצא אחרון - לאחר שיכולתן לגייס חוב מוצתה עד תום.