עולם השעשועים של גרמזיאן

עד לפני כחודשיים הם היו אלמוניים כמעט לחלוטין בארץ. שמם לא אמר הרבה לקהיליית העסקים המקומית, אך הרקורד שלהם בארצות הברית ובקנדה דיבר בעד עצמו. ואז, הם פרצו לפתע לתודעה הישראלית, כשנאדר, הדומיננטי בין ארבעת האחים ממשפחת גרמזיאן, נפגש בארץ עם נוחי דנקנר ועם ג'קי בן זקן, גייס לשורותיו את יוסי לוי, מנכ"ל ישראמקו, ובדק חיבור עסקי כמפעיל סלולר וירטואלי עם חיים רומנו, לשעבר מנכ"ל אל על.

מנוחי דנקנר הוא ביקש לרכוש את כלל ביטוח, ולבן זקן הציע להיכנס כשותף בקידוח הנפט מד־אשדוד. עם עמוס לסקר, מנכ"ל חברת החשמל, ביקש לבחון הקמת מיזם אינטרנטי, ובין לבין רכש את השלד הבורסאי בנין.

מהיכן הוץ צץ, גרמזיאן? ואיך זה שמשפחתו זכתה לתואר כבוד בקנדה ונבחרה שם כ"משפחת המאה", אף שהיא שומרת באדיקות על פרופיל תקשורתי נמוך? ככה זה כשאתה מקים אימפרייה נדל"נית חובקת עולם המוערכת בכמה מיליארדי דולרים, ומגדיר מחדש את תרבות הפנאי עם עשרות קניוני על ומגה־קומפלקסים המשלבים בידור ושעשועים, שמושכים בכל שנה יותר מבקרים מפארקי השעשועים של דיסנילנד, גראנד קניון וגרייסלנד ביחד. ככה זה כשאתה בעל רשת בתי מלון, בתי קזינו, בנייני משרדים ומגורים, עוסק בחיפושי נפט בים הצפוני ובטקסס, מחזיק בבנק הפרטי הגדול בקנדה ושולח זרועות גם להון סיכון.

הקניון הגדול בבצפון אמריקה והחמישי בגודלו בעולם - West Edmonton mall - הוא בבעלות משפחת המשפחה, וארבע פעמים לפחות נרשמו עסקיה בספר השיאים של גינס. כל הפעילות הענפה הזו מאוגדת תחת החברה הפרטית (555) triple five - תאגיד שמחזיק קרוב ל־400 חברות־בנות עם משרדים ברחבי קנדה, ארה"ב, אנגליה, יפן, טיוואן והמזרח התיכון.

סוד הקסם הגרמזיאני הוא ככל הנראה שילוב מנצח של יזמות מופלאה וחשיבה מחוץ לקופסה, עם הפעלת מכבש לחצים על מקבלי ההחלטות. לצד מחמאות על המיזמים הגרנדיוזיים שהקימו, עלתה לא פעם ביקורת על כך שתמיכת הפוליטיקאים הושגה בזכות תרומות נאות. נאדר, שנטל את המושכות לאחר מות האב ומייסד האימפריה, יעקב גרמזיאן בשנת 2000, ונחשב לדובר המשפחה והלוביסט שלה מול הפוליטיקאים, הגיב: "כשיש לך השקעות, אתה לא יכול לחכות שמישהו אחר ידאג לך".

כעת בודק הגרמזיאנים כניסה לעסקים בישראל, באמצעות נציגם בארץ, יאיר פיליפ, איש נדל"ן מצפון הארץ, שהכיר את המשפחה בעסקת נפט שביצע באירופה, ומאוחר יותר ביקר באחד ממרכזי עסקיה ביוסטון.

נוחי דנקנר. שיחה על כלל ביטוח | צילום: צביקה שטישלר

אך זו אינו הניסיון הראשון של משפחת גרמזיאן בארץ: סבב פגישות ובדיקות שקיים כאן נאדר כבר לפני 15 שנה לא הוכתר בהצלחה. באמצע שנות התשעים התעניינה המשפחה ברכישת בנק הפועלים, שהיה אז בשליטת המדינה, ובאפשרות לרכוש קרקעות חקלאיות במרכז הארץ, כדי לשחזר כאן את מה שעשו בצפון אמריקה ולבנות את הקניון הגדול ביותר במזרח התיכון.

בשיחות שניהל נאדר לאחרונה עם אנשי עסקים ישראליים, הוא סיפר להם על הסיבוב הקודם. "הבנתי שזו הייתה התנסות לא מוצלחת", אומר בכיר שפגש בו. מקורב של נאדר מאשש את הרושם: "הוא אמר שזה בקושי אחוז מפעילותו, שגזל לו 60% מהזמן". יעקב נאמן, כיום שר המשפטים, שימש אז כעורך דינם (ומשרד עו"ד הרצוג־פוקס־נאמן ממשיך לייצג אותם בארץ גם היום).

הניסיון הקודם בישראל

עד כמה היו הגרמזיאנים רציניים בכוונתם לרכוש את בנק הפועלים? התשובה שנויה במחלוקת. "אלו היו גישושים ראשוניים. לא התרשמתי שהם רציניים", אומר גורם שהיה מעורב בהליך המכירה. "הם די בלבלו את המוח. לא היה משהו שהגיע לידי מסה קריטית".

בסביבת המשפחה טוענים כי הם רצו להתמודד על רכישת הבנק במכרז שיצא ב־1995 ואף אושרו על ידי הגופים הרלבנטיים, אלא "שהמדינה רצתה לפצל את הבנק מחברות הביטוח ואחזקות אחרות שהיו תחתיו (בהן כור, כלל, וקבוצת דלק - ה"ש), ולכן הם החליטו לסגת".

גם ניסיון הנדל"ניסטי לא צלח. גרמזיאן בחן בשעתו קרקעות באזור צומת מורשה, שהיו בבעלות חברת הפועלים החקלאיים בארץ ישראל ונקנו מאוחר יותר על ידי חברת דיזינגוף סחר, וכן קרקעות באזור צומת מסובים (היכן ששוכנים כיום משרדי חברת הזרע). "הם רצו לשנות את ייעוד הקרקע ולהקים קניון ענק, אבל לא ניתן היה לשנות את הייעוד, והם חיפשו עיסקה בטוחה", אומר גורם שעסק בתחום באותה תקופה. "הם הסתובבו בארץ כמו פריצים ואמרו שהם מוכנים להשקיע, אבל רוצים שיביאו להם את הקרקע הכי טובה".

בסופו של דבר, כשנאדר גרמזיאן ראה שהמטרה אינה מושגת, "הוא החליט לתת את המפתחות ולעזוב", אומר מקורב למשפחה. עכשיו הוא מנסה שוב - ממניעים ציוניים, טוען המקורב.

"הוא נותן תחושה מאוד נעימה, מגלה חמימות, לא מתנשא. אתה מרגיש שאתה מדבר עם בן אדם כמוך, בגובה העיניים. אם לא הייתי יודע, לא הייתי מנחש שהוא עומד בראש אימפריה", מספר איש עסקים שפגש בו לאחרונה. "הוא לא בא עם נהג או צבא של יועצים, כמו שמצופה מאדם במעמדו. הוא הגיע בסך הכל עם נציגו בארץ. ישב בבית קפה. אנשים לא מזהים אותו".

יאיר פיליפ, נציגה של משפחת גרמזיאן

גרמזיאן לא מדבר עברית בפגישות הללו - ספק אם הוא בכלל יודע. הוא מתלבש בפשטות ומצטייר כאדם תכליתי וממוקד מטרה. "הוא מאוד עסוק. הכל דופק כמו שעון. אי אפשר לשבת איתו בניחותא ולפתח שיחה בנושאים אחרים. הוא מאוד מפוקס וחותך כמו תער. מנהל את השיחה".

"הוא איש עסקים רציני מאוד", מעיד בכיר אחר בתעשייה המקומית, "הוא מבין עניין ובודק לפני שהוא נכנס למשהו. לא נראה לי שהם באים לכאן להרפתקאות. הם אמנם ציונים, אבל בעלי הבנה עסקית רבה, ורוצים בסופו של דבר לעשות עסקים ולא לעסוק בפילנתרופיה".

המקורבים לנאדר, מטבע הדברים, נשמעים אחרת. "הוא ציוני נלהב ורוצה לבוא לארץ ולהקים פה מרכז פעילות", הם אומרים, "מצחיק אותנו לקרוא בעיתונים שמדברים על משפחה ששווה 4 מיליארד דולר. הם שווים הרבה יותר, כמה עשרות מיליארדים, ונחשבים כבעלי הקרקעות השניים בגודלם בלוס אנג'לס. הם יכולים לעשות רק טוב למדינת ישראל. נשיאי מדינות מתקשרים אליהם כדי שהם יבואו לעשות אצלם עסקים".

יאיר פיליפ, נציגה של משפחת גרמזיאן בישראל, אמר ל"כלכליסט" ש"המשפחה הזו יכולה להביא תרומה אדירה לכלכלה הישראלית כפי שעשתה בקנדה, וליצור מקומות עבודה רבים".

האימפריה המשפחתית

שורשיה של חברת טריפל פייב, שמחזיקה את האימפריה המשפחתית, מגיעים לתחילת המאה שעברה. אבי המשפחה, יעקב גרמזיאן שנולד באזרבייג'ן ב־1902 ועקר בילדותו לאירן, הקים כבר בגיל 20 מה שיכול להיחשב כסנונית ראשונה למודל המגה־קניונים שהקימה המשפחה עשרות שנים מאוחר יותר באמריקה: היה זה קומפלקס של דירות להשכרה, משרדים ומתחם בילויים בטהרן. ההיסטוריה המשפחתית יודעת לספר שב־1943 נפגשו באותו מתחם פרנקלין רוזוולט, וינסטון צ'רצ'יל ויוסף סטאלין, לתיאום פעולה משותפת נגד הנאצים, לא פחות.

לקראת סוף שנות הארבעים עזב יעקב את אירן ביחד עם אשתו מרים וארבעת בניו: רפאל, אשנדר, נאדר ובהמן, והתיישב בניו יורק, שם החל בהקמת רשת חנויות של שטיחים פרסיים מיובאים. הבן הבכור עזב מאוחר יותר למונטריאול לצורך לימודים, והקים שם שלוחה עסקית. ב־1964 כבר היו למשפחה 16 חנויות בארה"ב ובקנדה, והעסק שנולד משטיחים החל לשנות צורה ולהתפתח לכיוון נדל"ני.

ב־1965 הקים יעקב גרמזיאן את חברת Germez Development, שלימים שינתה את שמה לטריפל פייב, כדי לרכוש קרקע ולמכור אותה מאוחר יותר לבנייה באזור אוטווה שבקנדה. שנתיים מאוחר יותר הוא עבר לאדמונטון, בירת חבל הארץ אלברטה שבמערב קנדה, ורכש שם קרקע ובית מלון.

בניגוד למזרח קנדה, אזור אדמונטון המערבי היה לפני כ־30 שנה שומם וכמעט שכוח אל. אלא שהמזל שיחק למשפחת גרמזיאן ובמקום התגלו מצבורי הנפט השניים בגודלם בעולם אחרי המזרח התיכון. כיום מרכזת אדמונטון את כל פעילות הממשל בתחום הנפט והגז.

יעקב נאמן. ייצג את גרמזיאן בשנות ה-90 | צילום: גלעד קוולרציק

הודות לבום הגדול של תגליות הנפט בשנות השבעים, שגשגו השקעות הנדל"ן של הגרמזיאנים, והמשפחה כולה הצטרפה לאב במקום מושבו באדמונטון. נוסף על בתי המלון וקניון מקומי בשם Northtown, הם פתחו עוד מספר בוטיקים בארה"ב ובקנדה ופיתחו נכסים: מרכזי קניות, בנייני משרדים ובתי דירות.

פיטר ניומן, עיתונאי וסופר יהודי־קנדי מוכר, כתב בספרו Titans (מ־1998) על "הכסף הקנדי החדש" והסביר את מקור השם טריפל פייב (555): לדבריו החברה הוקמה בתמיכתם של 551 שותפים אירנים שקטים, שחיפשו דרך להשקיע את כספם, במטרה לחמוק ממשטר המיסוי הידוע לשמצה באירן. הגרמזיאנים מעולם לא אישרו את הסיפור.

בשנת 1979 מכרה החברה לממשלת המחוז בקנדה קרקע ברווח של 18 מיליון דולר, והסכום שימש כהון הראשוני למימון הקמת ספינת הדגל הגרמזיאנית - הקניון הגדול בקנדה West Edmonton Mall. פעולות לובי מסיביות מול הפוליטיקאים המקומיים סייעו למשפחה להסיר חסמים ולקבל את האישורים לבניית השלב הראשון של הקניון שכלל 255 חנויות ונפתח ב־1981. עלות ההקמה הוערכה אז בכ־200 מיליון דולר.

ההצלחה לא איחרה לבוא: כבר בשנה הראשונה הגיעו ההכנסות ל־113 מיליון דולר. השלב השני, בהשקעה של כ־250 מיליון דולר נוספים,הושק ב־1983 וכלל משטחים להחלקה על הקרח, פארק שעשועים ועוד 240 חנויות. העתק של רחוב בורבון בניו אורלינס היה אטרקציה נוספת.

הגרמזיאנים לא עצרו שם. שנתיים מאוחר יותר נפתח החלק השלישי שכלל פארק מים, בריכת דולפינים, הפלגה בצוללות, מגרש גולף ובית מלון (Fantasyland luxury Hotel) שכלל 350 חדרי אירוח. לובי חזק ופיזור הבטחות עזר לגרמזיאנים להמשיך לקבל הקלות מס נרחבות.

הקניון הענק נפרש על שטח של 570 אלף מ"ר, ולמרות ההצלחה, ההשקעה בו, קרוב ל־700 מיליון דולר, מתחה את מצבה הכלכלי של החברה לקצה. הגרמזיאנים שקלו להנפיק איגרות חוב בהיקף 400 מיליון דולר - הסכום הגבוה ביותר בשוק הקנדי עד אז, אך הרעיון נגנז לאור מיתון ששרר באותה תקופה, והחברה קיבלה הלוואה בנקאית של 450 מיליון דולר. בשנת 1989 נפתח החלק הרביעי והאחרון של הקניון, שכלל קזינו, קומפלקס בתי קולנוע ותיאטרון.

ג'קי בן זקן. שותפות בקידוח מד-אשדוד | צילום: גדי קבלו

עוד לפני כן, באמצע שנות השמונים, פתחה המשפחה בנק - People's Trust Company. הסניף הראשון מוקם בקניון, ובהמשך נפתחו סניפים נוספים. כיום זהו הבנק הפרטי הגדול בקנדה.

כיבוש שוק הנדל"ן

במקביל, גיבשו הגרמזיאנים תוכניות לכיבוש שוק הנדל"ן בארה"ב, וב־1986 פתחו את Mall of America בבלומינג, פרבר של מיניאפוליס שבמדינת מינסוטה, עם שותפים, שהיו בעלי הרוב במיזם. גם כאן, הפעילו לובי עוצמתי ועיקש כדי לקבל תמיכה כלכלית והקלות מס. סכסוך עם השותפים לקניון התגלגל לבית המשפט.

שותפם, סיימון פרופרטי, ניסה לטענתם להשיג במרמה רוב בשליטה על mall of America ולנשל אותם מרווחים עתידיים, כאשר רכש משותף שלישי, TIAA, קרוב ל־30% בקניון ללא ידיעתם. נאדר אמר לסימון ש"יילחם בהם עד סוף הדרך". בסופו של יום, פסק השופט לטובתם הגרמזיאנים, ולפני חמש שנים הם השלימו את השתלטות על הקניון.

Mall of America הפך, כמו קודמו באדמונטון, קנדה, לאטרקציה תיירותית ונפרש על שטח ענק של 4.2 מילין SQ/FT) עם 525 חנויות, 49 מסעדות, 14 בתי קולנוע ו־8 מועדוני לילה, והדובדבן: אחד מפארקי השעשועים הגדולים בארה"ב - ניקולדיאון יוניברס. אטרקציה גדולה נוספת שמציע הקניון הוא צלילה ושנירקול באקווריום לצד 4,500 יצורים ימיים (או ביקור סולידי יותר, בתעלה מפותלת לצידיו).

שלב שני, שבנייתו אמורה היתה להתחיל ב־2007 ולהסתיים ב־2012 כלל תיאטרון, משטח החלקה על קרח, שלושה בתי מלון ופארק מים בעלות מוערכת של 2.1 מיליארד דולר, בנוסף להכפלת שטח הקניון. המשבר הכלכלי עצר בינתיים את התוכנית.

גם בשנים 1994-1996 נקלעה המשפחה לבעיות כלכליות: דיווחים מאז סיפרו על בעלי חנויות רבים בקניון באדמונטון, קנדה, שעזבו, ועל פיגור של 9 מיליון דולר בתשלומי המס על הנכס. הגרמזיאנים נאלצו למכור נדל"ן: בית מלון וקומפלקס בתים. מאוחר יותר, גם הקטינו את החלק הקמעונאי של הקניון מ־80% ל־60% ויצרו שימושים מסביב לשעון, דרך מקומות הבילוי, כשהוסיפו אולם כדורת וקזינו.

יעד נוסף שלהם למגה־קניון, בסילבר־ספרינג, מרילנד, נזנח בשל היעדר שותפים. משפחת גרמזיאן תיכננה שם קומפלקס בהשקעה של 600 מיליון דולר תחת השם היומרני The American Dream Mall.

בשנות התשעים רכשה המשפחה פרויקטים קטנים יותר, ממוקדי קמעונאות. זרוע החברה בנבאדה, שהיה באחריותו של נאדר גרמזיאן, הקימה מרכז קניות גדול בלאס וגאס עם 18 אולמות קולנוע, מלון, ספרייה ציבורית ומוזיאון אמנות.

הדור השלישי

גם הדור השלישי של המשפחה הולך באותה דרך. דון גרמזיאן, בנו של בהמן הוא נשיא קניון נוסף, WEM. מארק גרמזיאן, בנו של רפאל החל את דרכו כיזם כבר בגיל 17, כשרץ לנשיאות הכיתה בבית הספר התיכון באדמונטון, ותלה את שלטי הקמפיין שלו בחדרי השירותים.

הוא גילה שהמקום די יעיל לפרסום, וב־2003, כשהיה כבר תלמיד ישיבה בניו יורק, הקים את חברת flush media, שהציבה שלטי פרסום בשירותים במשתנות ובחדרי כושר. החברה צמחה במהירות, וקיבלה זכיון לפרסום גם נמל התעופה הבינלאומי קאלגרי שבקנדה. בנוסף, שימש מארק גם כמנכ"ל חברת הטלפוניה XE MOBILE, שהציעה שירות ווקי־טוקי בעיקר לשוק תלמידי הקולג'ים.

יחד עם ההצלחה, המשיכה המשפחה למשוך אש ודרך פעולתה השנויה במחלוקת הפכה מושא לתביעות. העיתונות המקומית בלאס וגאס סיפרה על חשדות הנוגעים להקמת קזינו Spring Valley: מספר חברי מועצה הצביעו, לפי הנטען, בעד בקשות ותוכניות הבניה שהגישה החברה המשפחתית, וקיבלו עשרות אלפי דולרים כתרומה לקמפיין הפוליטי שניהלו. הדיווחים הפכו לאישומים בדבר השפעה שאינה הולמת, "תרומות פוליטיות" ומתנות לפקידי ציבור בקנדה ובארה"ב.

במקרה אחר, בשנת 1998 הואשמו האחים דרמזיאן במתן שוחד לבכיר בבנק הממשלתי הקנדי Alberta Treasury Branches בתמורה להלוואה שביקשו לMall of America. התביעה האשימה את מפקח הבנק בקבלת שוחד לאחר שאישר לגרמזיאנים חבילת הלוואה שנויה במחלוקת בסך 300 מיליון דולר. המשפחה והבכיר הכחישו את העניין, והתיק נסגר בהסכם פשרה סודי מחוץ לכותלי בית המשפט לפני כשנה.