צילום: אוראל כהן
על שופטים ויחצנים
בדיוק כשוורדה אלשיך ויוסף שפירא לכלכו את הידיים בפוליטיקה, חזר הפרסומאי מושיק תאומים ליחצן את נציגות השופטים. וגם: למה פורסמו הקריטריונים לניהול גופים מפוקחים דווקא כשרועי ורמוס עזב את פסגות
1. בבוקר מגדפים, בערב חברים
השופטת אלשיך נגד השופט שפירא. ולהפך
"מערכת הבחירות ליו"ר נציגות השופטים היא על דמות השופט ולכן היא לא צריכה להתנהל כמו מפלגה בעיירה קטנה", אומרת יו"ר נציגות השופטים ורדה אלשיך. לדבריה, "השופטים שונים. אסור להם לעשות קמפיין. הבחירה של יו"ר הנציגות צריכה להיעשות בידי נציגים שנשלחים בידי השופטים. רק הנציגים מכירים את מי שמסוגל לפעול למענם, להבדיל מכלל השופטים שחיים מפי השמועה".
את הביקורת הזו הפנתה השבוע אלשיך כלפי המתחרה שלה על התפקיד - השופט יוסי שפירא מביהמ"ש המחוזי בירושלים. בסוף השבוע הבא צפוי להיבחר יו"ר חדש לנציגות השופטים. המאבק מתנהל כמאבק פוליטי לכל דבר: יצרים, מקורבים, אינטריגות, הדלפות, מחנות.
את היו"ר בוחרים 36 חברי הנציגות ולא כלל השופטים, כ־600 במספר. תסריט אבסורדי נחסך כששפירא החליט שלא לעתור לשינוי שיטת הבחירה. שופטים ממחנהו, מומחים למשפט מינהלי, טענו שיש קייס: לא ייתכן שיו"ר הנציגות לא ייבחר בידי כלל השופטים.
שפירא דחה את הרעיון לפנות לערכאות. ראשית, "זה לא מכובד", וחוץ מזה, הוא בטוח שינצח מפני ש"השטח" שלו. לאחר שאלשיך טרפדה את הצעתו להעביר את הבחירה מהנציגים לשופטים, נותר לו לקוות שהנציגים ייכבלו לרצון שולחיהם. באסיפות שופטים בירושלים, בבאר שבע ובאזור המרכז הוא זכה לתמיכה. בחיפה, נשיאת המחוזי בלהה גילאור נחשבת לחברה טובה של אלשיך. "בהגינותה", אומרים מקורביו, "היא לא העלתה את העניין להצבעה".
הקמפיין של שפירא מתמקד בעיקר בשופטי השלום. ב־1997 הורעו תנאי הפנסיה של השופטים. באופן טבעי שופטי השלום הם גם רוב השופטים וגם רוב אלה שנפגעו מהמעבר.
בצד של שפירא לא מחבבים את אלשיך: "האנטגוניזם שהיא יצרה יהיה בעוכריה. היא כוחנית, מחליטה בלי להתייעץ, בלי שקיפות". טענה אחרת נוגעת להצבעת חברי הנציגות מבתי משפט השלום בתל אביב והמרכז: "הם רוצים להתמנות למחוזי, ולכן יפחדו להצביע נגד אלשיך".
בצד של אלשיך דוחים בבוז את הדאגה של שפירא לפנסיה, למשוב ולשאר הנושאים. לטענתם, אלשיך מקדמת היטב את כל הנושאים. "אם זה היה חשוב לשפירא, איפה הוא היה עד היום?", אומרים שם, "הוא לא הופיע ליותר ממחצית ישיבות הנציגות - ולא השתתף בשום ועדה".
אין להוציא מכלל אפשרות, שהשניים ייפגשו לצורך הידברות בשבוע הבא, כדי להרגיע את הרוחות ואולי לסכם על שיתוף פעולה. אם כבר כמו פוליטיקאים, אז עד הסוף: בבוקר מגדפים זה את זה, בצהריים חברים טובים.
2. קצר בתקשורתהייעוץ שחזר לתת מושיק תאומים לשופטים מעורר בעיה אתית
אחת המחלוקות בקרבות בין השופטים נוגעת להעסקת מושיק תאומים כיועץ התדמית של נציגות השופטים. לטענת התומכים במהלך, דוברת בתי המשפט מייצגת את הנשיאה דורית ביניש בלבד, שנהנית גם משירותיו בהתנדבות של היחצן זמיר דחב"ש.
תאומים הציע להתנדב. אלשיך, שהודיעה בגילוי נאות שהם חברים, סירבה ותאומים תוגמל בסכום לא ידוע, ככל הנראה מעל 10,000 שקל בחודש. תאומים, שהיה חולה השבוע, לא הגיב ולא הסביר את האסטרטגיה שהגה לשיקום תדמית השופטים.
יש בעיה כשיחצן מייצג בו־זמנית שופטים ולקוחות מהשוק הפרטי. כבר נאמר שאין חומה סינית שלא נופלת בארוחת ערב. תאומים עצמו הוא דוגמה לבעיה נוספת. לפני כמה שנים, כשנבחר לתפקיד, התברר שמתנהל נגדו תיק בביהמ"ש. מינויו הושעה והתחדש לאחרונה כשהסתיים התיק. ומה יקרה מחר אם תאומים יתבע או ייתבע?
הנחיית היועמ"ש מגבילה את שרי הממשלה בקבלת שירות מיועצים חיצוניים - בחינם ובתשלום. "כשמדובר בייעוץ ממוסד ושיטתי", נכתב בהנחיה, "ישנם קשיים וסיכונים לשרים, לשירות המדינה וליועצים עצמם. נוסף לניגודי עניינים הקשורים בעיסוקיהם הפרטיים של היועצים מול עיסוקיהם במחיצת השר. ייתכנו סוגים נוספים של בעיות...כדי להימנע מכך, הכלל הוא כי יש להימנע מהעסקת יועצים חיצוניים".
ההנחיה מופנית לשרים "המושחתים". לשופטים מותר. מי יחשוד בהם בזוטות כמו ניגודי אינטרסים.
3. רגע עם ורמוסהקריטריונים לניהול כספי ציבור פורסמו בעיתוי מפתיע
בזמן שבו השופטים היו עסוקים בעניינים של מטה, אבי ליכט נשא את דגל המאבק בטייקונים. זה היה בשבוע שעבר בוועדת חוקה בדיון על תיקון החוק להגברת כוח המיעוט מול בעלי השליטה בחברות ציבוריות.
ליכט, המשנה הכלכלי ליועמ"ש, היה במצב רוח לוחמני: "המצב נוח לבעלי השליטה, ולכן הם קופצים ונלחצים. אם יעשו את מה שהם רוצים, זה יגרום לשוק הון חולה. אומרים שהתיקון בחוק יגרום למשקיעים לברוח מכאן - אז שלא יכניסו דרמות ושלא יאיימו. צריך לשים בלמים מול בעלי השליטה". למחרת, הצטער על הטון, אך לא על התוכן.
ליכט החליף בתפקיד את עו"ד דידי לחמן־מסר. לחמן־מסר היתה אחת הסיבות לרצון של הפוליטיקאים להצניח עורך דין מהשוק הפרטי לכס היועץ המשפטי לממשלה. היא נתפסה כמחמירה מדי, כמשביתת שמחות בסלונים של ההון־שלטון. "היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין נותן לה לנהל את הכלכלה", התלוננו בעבר הפוליטיקאים - ודרשו להביא במקומו עורך דין מהשוק הפרטי.
אלא שהדברים השתבשו פעמיים. בפעם הראשונה, כשעלתה ונפלה מועמדותם של יורם טורבוביץ' ואלי זהר, ולתפקיד נבחר מני מזוז. בפעם השנייה, כשמזוז החל בשיגור סיטונאי של פוליטיקאים לספסל הנאשמים. הפוליטיקאים נבהלו ושינו את סדר העדיפויות - עכשיו רצו עו"ד מהשוק הפרטי, אבל אחד שמבין בפלילים וירגיע את הפרקליטות. כך הגיע לתפקיד יהודה וינשטיין והכלכלה נותרה (שוב) בידיים של משרד המשפטים. וינשטיין, כמו רובינשטיין, מותיר את הבמה למשנה.
וליכט? אולי הוא קצת רגוע יותר מלחמן־מסר, אבל לצדו צמחה מפלצת רגולטורית פעלתנית בדמות רשות ניירות ערך בהנהגת זוהר גושן. ביחד הם מובילים יוזמות שנועדו להחמיר עם שוק ההון. הקמת בית המשפט הכלכלי; הצעת חוק שתסמיך את הרשות לחקור ולהעניש על עבירות שאינן מגיעות לחומרה פלילית; הצעת החוק לחיזוק הממשל התאגידי. וגם: בשבוע שעבר פורסמו 12 קריטריונים לבחינת הכשירות והמהימנות (Fit and Proper) של השולטים בכספי ציבור - תבחינים שבגינם עלולים להינקט סנקציות נגד נושאי משרה. הטיימינג של הפרסום מעניין מאוד: בסמוך לפרשה שבה נחשד ופוטר רועי ורמוס והוכתמו שמותיהם של שלמה אליהו וצדיק בינו, שעדיין לא ברור אם הם ייכנסו לגדרו של תבחין כלשהו.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה