צילום: בלומברג

דו"ח טכנולוגי: דיקטטורה און-ליין - הוגו צ'אווז מצנזר את הרשת

חוק חדש בוונצואלה יאסור על פרסום באינטרנט של תוכן ש"עלול לגרום למתח בקרב האזרחים". וגם: איך אפשר לגרום ל"ניו יורק טיימס" לקדם את המוצר שלך, ומה עלה בגורלו של האיש שהפיץ ספר פדופילי באמזון?

21.12.2010, 13:03 | יוסי גורביץ

הדיקטטור הקטן

הוגו צ'אווז, הרודן לכל דבר ועניין של ונצואלה, כבש עוד עמדה בדרך לקבלת התפקיד נשיא לכל החיים. הבוחרים אמנם סירבו לתת לו את הג'וב הנכסף לפני כשנתיים, אבל יש לו פרלמנט צעצוע שמעניק לו סמכויות חירום מדי שנה, כך שכל מה שנשאר הוא לחסל את האופוזיציה ולטפח דור שלא יידע איך נראו החיים לפני הקולונל הפטפטן.

האסיפה הלאומית הכנועה של צ'אווז קיבלה לאחרונה את "הצעת החוק לאחריות חברתית", שמשמעותה צנזורה כבדה על הרשת. מעתה, כל אדם שיפרסם תוכן ברשת שעשוי "להביא לבוז כלפי הרשויות", "לגרום למתח בקרב האזרחים" או "להפריע לסדר הציבורי", ימצא שספק האינטרנט שלו מחויב למחוק את התוכן הפוגעני.

בנוסף, מאיים החוק בקנסות על אנשים שיפרסמו תוכן כזה. במסגרת אותו מהלך צ'אווז גם הכפיף סופית את שירותי הרדיו והטלוויזיה במדינה לממשלה, לא שזה שינוי גדול.

צ'אווז עצמו, משתמש טוויטר נלהב, הגן על החוק בכך שאמר ש"אנחנו לא מצנזרים את הרשת... אנחנו מגנים על עצמנו מפני פשיעה, פשיעת רשת". אז ביקורת היא פשיעת רשת עכשיו? מה שתגיד, הוגו, מה שתגיד. ממילא אף אחד אחר לא יכול לומר שום דבר אחר.

עם קצת עזרה מחברים

"הניו יורק טיימס" נחשב לעיתון הרציני והמוביל בארצות הברית, והסטנדרטים שלו נלמדים ברחבי העולם. בהתאם, כש"הניו יורק טיימס" מחליט שמשהו שווה קריאה, הרבה אנשים קוראים אותו. אחת השיטות של אתר העיתון לשפוך את חסדו על אייטמים היא רשימת הכתבות שהכי הרבה גולשים חלקו עם חבריהם. הרעיון הוא שאם הרבה אנשים החליטו להכנס לכתבה וללחוץ על "שלח ל...", כנראה שיש בזה משהו.

הרעיון הזה מתבסס על התפיסה המפוקפקת של חוכמת ההמונים, תפיסה בעייתית במיוחד בעיתון שגאוותו היא על העריכה הפנומנלית שלו (ולא, אל תזכירו להם את ג'ייסון בלייר). כעת מתברר שבכלל לא מסובך לשחק עם מערכת ההמלצות של ה"ניו יורק טיימס".

תומאס אי. וובר מה"דיילי ביסט" החליט לבדוק האם המערכת אכן עובדת כמו שצריך. לני"ט יש מספר מבקרים חודשי של כ-50 מיליון קוראים. הוא ביקש ממתנדבים להציף ידיעה ישנה במדור המדע של העיתון. מסתבר ש-48 אנשים ששולחים את הידיעה לחברים שלהם מספיקים כדי להעלות את הידיעה למקום השישי ברשימת ידיעות המדע המדוורות ביותר.

וובר ניסה שוב, והצליח באמצעות 35 מתנדבים להגיע גם למקום החמישי. בפעם השניה, וובר ביקש מהמתנדבים שלו לשלוח את הידיעה לאדם אחד בלבד, כדי לבחון האם מה שמשפיע על הדירוג הוא מספר השולחים או מספר המקבלים. התשובה העגומה היא מספר השולחים.

כדי להגיע למקום הראשון ברשימה הכללית של הני"ט, נדרש מאמץ רציני הרבה יותר: וובר נזקק לכ-1,270 אנשים שקידמו את הידיעה, ומשאזל מאגר אנשי הצוות של הביסט, הוא החל לשלם על כך. 1,270 איש נראים כמו מספר גבוה, אבל זה מעט מאוד: זכרו שלאתר הני"ט יש 50 מיליון מבקרים בחודש. במאמץ זניח, בהשקעה של 6,500 דולר בערך, אפשר להביא לכך שידיעה שאתה חפץ בה – נניח, ידיעה שמשבחת את המוצר שלך – תגיע הרחק-הרחק למעלה, אל המקום שאותו קוראים עורכי עיתונים לעיתים קרובות.

הפרסומאי בכה מאוד

קשים חייהם של אנשי הפרסום. לא מספיק קשים לטעמי, אבל קשים. פעם זה היה גן עדן: קהל שבוי שאמנם יכול היה לזפזפ בין ערוצים, אבל עם קצת מאמץ היה אפשר היה לוודא שהצרכן יוכל לבחור בין קולנוע עם פרסומות לבין קולנוע איראני מדובב לאזרבייג'נית.

הימים הטובים הללו חלפו: ל-40% מהבתים בארה"ב יש כעת DVR, שיכול לשמור את התוכנית שאתה רוצה לראות ולאפשר לך להתעלם לחלוטין מהפרסומות. במקביל, מכון המחקר נילסן מצא שאמנם הצפייה בפרסומות כנראה לא ירדה, אבל אנשים משתמשים יותר ויותר בזמן הפרסומות כדי לעשות דברים אחרים – לגלוש ברשת או לשלוח הודעות SMS.

אז מה עושים? גורמים לפרסומת להתחפש לסרט. אם, למשל, צפית בסדרה על זומבים, אז הפסקת הפרסומות עשויה לכלול הסתערות של זומבים על בני האדם המסכנים. בעוד אתה מנסה להבין אם מדובר בחלק מהתוכנית שראית או לא, מגיח רכב ומציל את המותקף מידי צופי האח הגדו... אה, הזומבים. טויוטה כבר עשו דבר כזה. פרסומות דומות בסגנון כבר נעשו לסדרות אחרות, כמו Mad Men.

הפרסומאים, בקצרה, צריכים יותר ויותר להעמיד פנים שהם מספקים תוכן, ולא פרסומות. הקו בין תוכן, פרסומת ותוכן פרסומי הולך להיות הרבה יותר מעורפל מכפי שהיה עד כה.

אל תאבדו את הילידים הדיגיטליים

האיחוד האירופי מודאג מהאיטיות שבה המדינות החברות בו מעבירות לאינטרנט את שירותי הממשל שלהן, והוא מנסה לדרבן אותן לפעול בתחום. בקשר לבריטניה, אין כל כך מה לדאוג – הממשלה שועטת בכיוון במהירות שמסכנת את יכולתם של קשישיה לקבל את השירותים המגיעים להם. אבל בריטניה נמצאת רק עם רגל אחת באיחוד: היא מעולם לא ויתרה על המטבע שלה, ויש את אותה אמירה מיתולוגית של שדר אנגלי על "ערפל כבד בתעלה האנגלית, אירופה מנותקת".

נציבת סדר היום הדיגיטלי של האיחוד – כן, יש דבר כזה – היא נילי קרויס, לוחמת ותיקה בתאגידים מרושעים וחביבת המדור. אחת הטענות שלה כלפי הממשלות העצלות של האיחוד היא שאם הן לא ימהרו להתאים את עצמן לעולם החדש, "הן מסתכנות בניכור הדורות הצעירים, הילידים הדיגיטליים. זה רע גם לדמוקרטיה וגם לחדשנות בממשלה". קרויס הזהירה עוד כי אם "ממשלים ציבוריים ייכשלו במירוץ, הם מסתכנים בכך שיהפכו ללא רלוונטיים, או גרוע מכך: הם מסתכנים בכך שיהפכו למכשול בפני תחרותיות ומעורבות אזרחית".

מטרת האיחוד היא להגיע ב-2015 למצב שבו 80% מהעסקים וכמחצית מהאזרחים יעשו שימוש בשירותי ממשל מקוונים. אחת המטרות היא לאפשר הקמה של עסק ביבשת על ידי אזרח אירופי, מבלי להתחשב במדינה שבה הוא פועל או במדינת-האם של בעל העסק. נראה. קודם כל, נראה אם בכלל תהיה אירופה מאוחדת ב-2015.

קצרצרים

דיווחנו כאן לפני כחודש על הבלאגן שפרץ כאשר אמזון החלה למכור מדריך לפדופיליה, ואז התקפלה והסירה את המדריך, לא לפני שהתברג לרשימת הפריטים הנמכרים ביותר שלה. עכשיו נעצר גם הברנש שכתב את הספר. שיטת המעצר: שוטרים מפלורידה פנו אליו באמצעות הדואר, וקנו ממנו עותק של הספר (עם הקדשה!). עכשיו הכותב, פיליפ ריי גריבס, חשוד בסחר בחומר תועבה, ומתחיל ההליך הבעייתי של הסגרתו לפלורידה. עוכרי דינו טוענים שהוא לא עבר על החוק בקולורדו, מדינת מגוריו. ראוי לתהות אם עצם העובדה שהאיש מכר את הספרים דרך אמזון לא הופכת אותו למבצע עבירה בכל מקום שבו נמכרו הספרים בארה"ב, אבל נראה שהשוטרים מפלורידה לא עד כדי כך יצירתיים.

צחוקים. האקרים בריטים חדרו לאתר של קבוצה גזענית מקומית, ה-English Defense League, ושתו את מאגר המידע שלה. בכלל, האקרים בריטים מפנים את התסכול שלהם לכיוונים מוצלחים יותר מהמקובל: לפני כשנתיים הם הדליפו את מאגר המידע של ה-BNP, מפלגה בריטית גזענית במיוחד, ועשו איתו משהו מוצלח במיוחד: סימנו את בתיהם של חבריה על מפות גוגל.

העתיד העגום של יוצרי התוכן משתקף בגרופאון, אתר הדילים שהפך להצלחה מסחררת ב-2010 ועושה את דרכו לישראל: הוא מעסיק 125 עובדים – כותבים, עורכים ועורכים גראפיים – שמטרתם לכתוב טקסטים על מגוון הבלים, מעוגיות ועד סלוני טיפוח. 40% מהכותבים הם עיתונאים לשעבר. לאתר יש אפילו אקדמיית כתיבה משלו, שמסבירה איך לקבל את הטון הסרקסטי הנדרש. אמאל'ה.

בצעד שמאיים על שלמות האנושות, הודיעה דיסני כי היא מבקשת להוציא פטנט על העוגה האינטראקטיבית. אישית, אני מעדיף את העוגות שלי פסיביות כמה שאפשר, רצוי עם אוכמניות וגבינה, אבל בדיסני מעדיפים לחשוב על עוגה כעל משהו שאפשר ואפילו רצוי להציב עליו מקרן. בקרוב במסיבת הילדים הקרובה לביתכם.