ברוני המים ישרטטו מחדש את מפת העולם

סיטקה באלסקה היא מקום מושבו של אחד האגמים המרהיבים בעולם. מאגר המים בלו־לייק, על שם גוני הכחול העמוק שלו, שוכן בעמק עתיר יערות המוזן בקרחונים ובשלג. טריליוני הליטרים של המים הממלאים את המאגר הם כה טהורים, עד כי אינם זקוקים לטיפול נלווה. האוכלוסייה הדלילה של העיר - פחות מ־10,000 תושבים הפרוסים על פני כ־4,000 קמ"ר - הופכת את האזור לעשיר עד כדי מבוכה.

מדי שנה, בעוד שמדינות ברחבי העולם נאבקות לספק את צורכי המים של אזרחיהן, 23.5 מיליארד ליטרים מעתודות המים של סיטקה נשארים ללא שימוש. אך נתון זה עשוי להשתנות בקרוב. בעוד כמה חודשים, אם הכל ילך כמתוכנן, 300 מיליון ליטרים ממימי בלו־לייק יישאבו לתוך מכליות אשר על פי רוב שמורות למשלוחי נפט, ויישלחו לבקבוקים במפעל סמוך למומבאי. משם הם יופצו בערים נפגעות בצורת במזרח התיכון.

• למפת המים העולמית - לחץ כאן
  

הפרויקט הוא פרי מאמציהן של שתי חברות אמריקאיות: הראשונה, טרו אלסקה בוטלינג (True Alaska Bottling), רכשה את הזכויות להעברת 11.5 מיליארד ליטרים של מים בשנה מהעתודות השופעות של סיטקה. החברה השנייה, S2C גלובל, בונה את מתקן עיבוד המים בהודו. אם מאמצי החברות הללו יעלו יפה, הן ירכשו תעשייה אשר בסיטקה מקווים שתעשיר את קופת העיר ב־90 מיליון דולר - שלא לדבר על מציאת פתרון לאחת הבעיות האקלימיות הבוערות ביותר.

העברת מים אינה דבר חדש. אספקת המים לניו יורק סיטי מגיעה מרשת של תעלות וצינורות שמתפרסים על שטח של 200 ק"מ מצפון להרי הקטסקילס. דרום קליפורניה מקבלת את המים שלה מהרי סיירה נבאדה ומנהר הקולורדו, שנמצאים במרחק מאות קילומטרים מצפון וממערב לה, בהתאמה. המרחק בין אלסקה להודו אמנם גדול בהרבה, אך לא סוגיית המרחק היא שמטרידה את המתנגדים לתוכנית, אלא ההעברה של כמות כה גדולה של מים מרשות הציבור לידיים פרטיות. "מים הם משאב ציבורי שנמצא בשליטה בציבורית זה יותר מ־2,000 שנה", אומר ג'יימס אולסון, עורך דין שמתמחה בזכויות מים. "העברתם לגופים פרטיים אינה מוסרית ואף מסוכנת".

רבים מעריכים כי העולם נמצא על סף משבר מים עולמי. ברחבי העולם, נהרות, אגמים ומאגרי מים הולכים ומתרוקנים לפני שהטבע מספיק למלאם. את מה שנשאר מזהמים במהירות כימיקלים מבתים וממפעלים. במקביל, גודלה של האוכלוסייה העולמית שובר שיאים חדשים. בית ההשקעות גולדמן זאקס מעריך כי צריכת המים העולמית מכפילה את עצמה בכל 20 שנה, והאו"ם מעריך כי עד 2040 יגבר הביקוש על ההיצע ביותר מ־30%.

ילדות מובילות מים במחנה פליטים בהאיטי | צילום: איי פי

הדוגלים בהפרטה טוענים שהשוק החופשי הוא הדרך הטובה ביותר לפתרון הבעיה: רק יד נעלמה יכולה ליצור הרמוניה בין הביקוש להיצע, ורק תמחור שייקבע על ידי השוק יפחית את צריכת המים באופן משמעותי מספיק בשביל להשפיע על המחסור העולמי. אבל היתרונות של השוק החופשי גם הם גובים מחיר כבד: סחורה, מעצם הגדרתה, נמכרת למרבה במחיר ולא ללקוח בעל הטיעון המוסרי המשכנע ביותר. ככל שהמשבר ילך ויחמיר, חברות כמו טרו אלסקה - שתהיה בעלת הזכויות על מאגרים עצומים של מים - לא בהכרח ישקלו את צורכיהן של צרכניות מים אדירות כמו קוקה־קולה או נסטלה אל מול אלה של קהילות משוועות למים כמו בפיניקס או בגאנה.

חברות מים שנמצאות בבעלות פרטית יגבו את המחיר שהשוק יכול לשאת, וישקיעו מעט ככל האפשר בתחזוקה ובהגנת הסביבה. חוקים דומים חלים גם על סחורות נוספות, כמובן, אולם בענייני אנרגיה או מזון, הצרכנים צריכים לבחור מבין כמה אפשרויות: הם יכולים להחליף נפט בגז טבעי או לאכול יותר עוף ופחות בקר. אבל למים אין תחליף, אפילו לא קוקה־קולה. "לשווקים לא אכפת מהסביבה", אומר אולסן, "וגם לא מזכויות אזרח. אכפת להם רק לרשום רווחים".

בעולם המפותח, בייחוד בארה"ב, קל לקחת מים כמובן מאליו. מכל ברז גועשים מים נקיים, אפילו באזורים צחיחים כמו דרום־מזרח ארה"ב, שם אגן הניקוז של נהר הקולורדו נאבק בבצורת זו השנה ה־11 ברציפות. ברוב הערים, חשבון המים החודשי נמוך יותר מהחבילה היקרה ביותר של הטלוויזיה בכבלים או מחשבון ממוצע של טלפון סלולרי. לרובנו אין שום מושג מהיכן מגיעים המים שלנו ומי הבעלים שלהם. למעשה, רובנו בוודאי נסכים על כך שמים הם יקרים מכדי שיהיו בבעלותו של אדם או גוף כלשהו, אך את הזכויות להטות מים - מנהר, מאגם או ממאגר תת־קרקעי - בהחלט אפשר למכור, וכך גם לגבי המפעלים והצינורות שמעבדים את המים ומספקים אותם לברזים שלנו. וכיום, מאחר שהביקוש גדול מההיצע, הסחורות הללו צפויות להתייקר באופן משמעותי. על פי דו"ח שפרסם הבנק העולמי ב־2009, השקעות פרטיות בתעשיית המים צפויות לצמוח פי שניים בחמש השנים הבאות, ושוק אספקת המים בעצמו יצמח ב־20%.

העולם השלישי לא לבד

בניגוד לדמות הרשע ב"קוונטום של נחמה" - הסרט האחרון שיצא בסדרת ג'יימס בונד - שרקם מזימה סודית להשתלט על אספקת המים הטריים של בוליביה, אי אפשר לשרטט פרופיל פשוט וברור של ברוני המים בעולם האמיתי. יש ביניהם סוגים רבים של קונים ומוכרים - החל בענקיות מים בינלאומיות כמו ואוליה וסואץ, שיחד מספקות מים לקרוב ל־260 מיליון ברזים ברחבי העולם, ועד לטייקוני נפט לשעבר כמו טי. בון פיקנס, שמעוניין למכור מים לערים צמאות כמו דאלאס.

אולסון חושש כי בסופו של יום תחול ההפרטה על טיפת המים האחרונה, וכאשר זה יקרה, העולם יהיה מחולק על פי סוג חדש של גבולות: אלה שיש להם מים ואלה שאין להם. המנצחות (קנדה, אלסקה ורוסיה) והמפסידות (הודו, סוריה, ירדן) יהיו שונות מאלה ששלטו בסכסוכי הנפט של המאה

ה־20, אך השורה התחתונה תהיה דומה למדי: מדינות שיש להן אמצעים להשתמש במאגרי מים גדולים ישגשגו, והשאר ייאלצו להילחם על המאגרים ההולכים ונעלמים. חלק אף ייצאו למלחמה.

עד לאחרונה, רק העולם השלישי נדרש להתמודד עם סוגיית הפרטת המים. בשלהי שנות התשעים יצא הבנק העולמי בהצהרה הידועה לשמצה ולפיה מדינות נחשלות, בעיקר בוליביה, חייבות להפריט את משאבי המים שלהן כדי לקבל סיוע כלכלי. התקווה היתה שהשווקים ימגרו את השחיתות וחברות בינלאומיות גדולות ישקיעו את המשאבים הדרושים כדי להעביר עוד מים ליותר אנשים. בשנת 2000 יצאו אזרחי בוליביה לרחובות בשורת מחאות אלימות. בכטל (Bechtel) - התאגיד הבינלאומי ששכר את הצינורות והמפעלים שלהם - הכפיל את תעריפי המים והותיר עשרות אלפי בוליביינים שלא יכלו להרשות לעצמם לשלם את החשבון מחוסרי מים. החברה טענה שהעלאת המחירים היתה נחוצה לתיקון התשתית הרעועה והרחבתה, ואילו המבקרים טענו שהמטרה האמיתית היתה לשמור על שולי רווח לא מציאותיים. בכל מקרה, בכטל עזבה בעקבות המחאות, וב־2001 שבה השליטה לידי רשות המים הממשלתית.

בימים אלה, ברוני המים משליכים את יהבם על מטרה נחשקת יותר: מדינות עם מאגרי מים מתכווצים ותשתית מזדקנת, אך בעלות כלכלה טובה משל בוליביה. "אלה המדינות שיכולות להרשות לעצמן לשלם", אומר אולסון. "הן נואשות לשפר את התשתיות, מאגרי המים שלהן מתכווצים ויש להן כסף".

התחרות נגמרת במכרז

סין היא הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה זו. גובה פני המים בבייג'ינג הולך ויורד, ולכן הבארות שנחפרות סביב העיר חייבות להגיע לעומקים גדולים יותר (כאלף מטר ויותר, על פי הדו"ח העדכני של הבנק העולמי) כדי להגיע למים טריים. כתוצאה מכך, קידוחי מים נהפכו ליקרים יותר, וחוזי מים משתלמים יותר. מאז שנת 2000, שבה פתחה המדינה את השירותים המוניציפליים שלה בפני השקעות זרות, מספר חברות המים הפרטיות הרקיע שחקים. אולם, בשעה שהחברות הפרטיות קלטו מערכות מים לכל אורך המדינה, עלות המים עלתה בחדות, "יותר ממה שרוב המשפחות יכולות לשלם", אומר גה יון, כלכלן בעמותת השימור של שינג'יאנג. "שככל שיותר מים מופרטים, כך לפחות אנשים יש גישה אליהם".

גם במדינות כמו ארה"ב, הפרטת התשתיות יוצרת בעיות. "מאחר שתשתית המים יקרה מכדי לאפשר לכמה ספקים לפעול במקביל, התחרות האמיתית היחידה מתרחשת בזמן המכרז", אומרת וינונה האוטר, מנהלת עמותת פוד אנד ווטר ווץ', הנאבקת בהפרטה. "אחרי המכרז, החברה הפרטית מחזיקה פחות או יותר במונופול, ומכיוון ש־70%–80% מהמים וצינורות הביוב הם תת־קרקעיים, הרשויות המקומיות מתקשות לפקח על ביצועי הקבלן.

העלויות רק יאמירו

בסופו של יום, העובדה שהמים חיוניים לכל אדם לא הופכת אותם לפחות יקרים להשגה, טיהור ואספקה, ואינה משנה את העובדה שבעוד שהמאגרים מצטמצמים והביקוש עולה, העלויות צפויות רק לעלות. הבנק העולמי טוען שמחירים גבוהים יותר הם חדשות טובות. כעת, אף חברה ציבורית בשום מקום לא מתמחרת את המים על בסיס הנדירות שלהם או עלות האספקה שלהם, ולטענת תומכי ההפרטה, זו הסיבה העיקרית לשימוש כה מופרז. לדבריהם, אם המים יעלו יותר, נשמור עליהם בצורה טובה יותר.

הבעיה העיקרית עם הטיעון הזה היא מה שהכלכלנים מכנים חוסר הגמישות של המחירים: יעלו ככל שיעלו, אנחנו עדיין זקוקים להם כדי לשרוד, כך שמעבר לקיצוץ בשימושים לא הכרחיים כמו השקיית הגינה, רחיצת מכונית ומילוי בריכות, הצרכנים לא יכולים באמת להפחית את צריכת המים בגלל עליית התעריפים. "תיאוריית השוק החופשי עובדת בכל הקשור לרכישות שקולות של הצרכנים", אומרת האוטר, "אך מים אינם כמו סחורות אחרות - לא מדובר במשהו שאנשים יכולים להחליף או לוותר עליו". עשרות מחקרים הראו שאפילו עם עליות חדות בתעריפים, הצרכנים נוטים להפחית רק במעט את צריכת המים. במקרים הקשים ביותר, הנטל נישא באופן לא שוויוני על כתפי העניים. לדוגמה, כאשר פגעה בקליפורניה שורת בצורות במהלך שנות השמונים, הכפלת מחירי המים הפחיתה את צריכת משקי הבית בשליש. ואולם, משקי בית עם הכנסה של פחות מ־20 אלף דולר הפחיתו את הצריכה בחצי, בעוד שמשקי בית עם הכנסה של יותר מ־100 אלף דולר הפחיתו את הצריכה ב־10% בלבד.

למעשה, אומרים המבקרים, לחברות מים פרטיות לרוב אין תמריץ גדול במיוחד לעודד חיסכון. אחרי הכל, כשנרשמת ירידה בצריכת המים, ההכנסות יורדות בהתאם. ב־2005 פרצה עוד מהומה בבוליביה, כשחברת מים פרטית נוספת העלתה את התעריפים מעבר ליכולת של האזרח הממוצע. החברה הרחיבה את מערכת המים של כמה שכונות עניות מחוץ לעיר, אך התושבים, שהתרגלו לחיות ללא מים זורמים, נהגו בחסכנות ולא השתמשו בכמות מים שמספיקה כדי להפוך את ההשקעה לרווחית.

המנצחות הגדולות ביותר של שוק מים מתוחכם, כך נראה, הן אותן מדינות מועטות ועשירות במים של צפון כדור הארץ, שיכולות להעביר באופן רווחי כמויות עצומות של מים לאורך מרחקים עצומים. יזמים מרוסיה רוצים למכור מים סיביריים לסין, הקנדים והאמריקאים מתחרים במכירת מים קנדיים לדרום־מערב ארה"ב. עד כה, משלוחים גדולים מסוג זה עוכבו בשל העלות הגבוהה של המכליות. כיום, הודות למיתון העולמי, תעריפי המכליות ירדו משמעותית. אם התוכנית של סיטקה תצלח, ערים אחרות עשירות במים ילכו בקרוב בעקבותיה.

אך בין המדינות שירוויחו ממשבר המים ואלה שיקנו את דרכן החוצה ממנו, נמצאות המדינות שאין להן מספיק מים למכור וגם לא לרכוש. למעשה, הדבר היחיד שמשותף למים ולנפט הוא הנכונות של אנשים לצאת למלחמה עבורם. כבר עכשיו, פקיסטן מאשימה את הודו בהטיית יותר מדי מים מהנהרות הזורמים מהרי ההימלאיה. הודו מתלוננת על כך, וסין מטה נהרות ומקורות מים בסמוך לגבול המשותף ביניהן ומונעת ממנה את חלקה, ואילו ירדן וסוריה רבות על הגישה לזרמי מים מסכר ששתי המדינות בנו יחדיו.

זכות אנושית בסיסית

אז מה עלינו לעשות? מצד אחד, רוב העולם תופס את המים כזכות אנוש בסיסית (האסיפה הכללית של האו"ם הצביעה על כך פה אחד ביולי). מצד שני, הם הופכים להיות כל כך יקרים לאיסוף ולאספקה, שרוב הממשלות לא יכולות להרשות לעצמן לשאת בעלויות לבדן. השווקים לעולם לא יוכלו לאזן בעצמם בין המציאויות המתחרות הללו. פירוש הדבר הוא שרשויות מקומיות וממשלות יידרשו לקחת חלק משמעותי יותר בניהול משאבי המים.

בארה"ב, השקעת סכום כסף בתשתיות המים ששווה בגובהו לסכום שהממשלה השקיעה בפרויקטים ציבוריים אחרים, לא רק שתיצור עוד מקומות עבודה, אלא גם תפחית חלק מהלחץ הפיננסי שגרם להמוני רשויות מקומיות לפנות לחברות פרטיות. זה לא אומר שלתעשייה אין תפקיד. בעזרת התמריצים הנכונים היא תוכל לפתח ולספק את הטכנולוגיה הדרושה להפיכת משלוחי המים לחסכוניים וידידותיים לסביבה. בסופו של דבר, הגופים הציבוריים והפרטיים ייאלצו לעבוד יחד. אם לא נלמד לנהל בצורה טובה יותר את המים שלנו עכשיו, הם יאזלו. כשזה יקרה, אף תוכנית ניהול או תמחור בעולם לא תציל אותנו.