חקר ביצועים: גליון הערכה שבועי

כשכמה חילונים אדוקים התלהבו מח"כ חיים אמסלם, שהעז להתריס בלי מורא נגד הקו הנוקשה של ש"ס, חשבתי שאמסלם הוא קוריוז שדינו להיעלם. עכשיו, כשמספר 2 בש"ס השר אריאל אטיאס דורש מעמיתיו לשנות כיוון כי "המפלגה השניאה את עצמה ונהפכה לחרדית מדי", מתעוררת, לרגע קל, תקווה שהפוליטיקה הישראלית לא אבודה. בתחילת דרכה היתה ש"ס הבטחה לתנועה חברתית חשובה, אבל כמה עסקנים מושחתים הפכו אותה לסיעה חרדית סחטנית שמטפחת בטלנות ובערות. ייתכן שאטיאס ואמסלם ייהפכו להערת שוליים, אבל אפשר שזה רגע מכונן. אטיאס מחושב וחכם. אם חזונו ינצח בקרב על דמותה של ש"ס, יש סיכוי שחילונים ושומרי מצוות יחיו בשלום ובכבוד. כל חילוני החרד לעתידה של ישראל צריך לברך על יוזמתו של אטיאס ולחזק את ידיו.

יואל אסתרון

לבייב | צילום: אביגיל עוזי

לבייב עבר לתוכנית ב'

לב לבייב חוזר לשוק האג"ח. קשה להסתייג מזה: הסדר האג"ח של אפריקה ישראל לפני חצי שנה היה טוב למוסדיים יותר מרוב הסדרי האג"ח שנחתמו אחריו, ולכן מגיעה לו הזדמנות נוספת. מה גם שהפעם הוא פונה אליהם מטעם חברה־בת, ולא בעניין אפריקה השקעות שאחראית לכישלון ולהסדר הקודמים. ובכל זאת, משהו כן מפריע במהלך הזה: הוא עוד דוגמה לתופעה המתרחבת שבה חברות מנסות לגייס כסף בחו"ל, נכשלות ורק אז פונות לעשות זאת בארץ. כך קרה, למשל, גם עם גזית גלוב, שניסתה לגייס בלונדון, קיבלה אינדיקציות שליליות ועשתה זאת בארץ. נקווה שהמוסדיים לא תמיד יתמסרו בקלות, ויבינו שלא כל מה שלא טוב לזרים טוב לישראלים.

גולן חזני

פינוי-בינוי צריך מחירון

"חוק הדייר הסרבן", שאושר השבוע, קובע כי כדי לבצע פרויקט של פינוי־בינוי יש צורך בהסכמת 66% מהדיירים, ולא 80% כפי שהיה בעבר. התיקון אמור לתמרץ עוד ועוד פרויקטים כאלו, שהם פתרון מבורך למחסור החמור בדירות - פתרון שנתקע לרוב בגלל דיירים סרבנים, בעיקר כאלה שמנסים לסחוט תמורה גבוהה יותר בעבור הדירה הישנה שלהם. כל מי שניסה לשכנע בעלי דירות לחתום על הסכם פינוי־בינוי מבין את הפוטנציאל שבתיקון הזה, אבל הוא לא מספיק. למעשה, הוא עלול רק לגרור את כולם למאבקים משפטיים ארוכים מאוד ולהמשיך לתקוע את התחום. הפתרון צריך להיות אחר: הרשויות צריכות לייצר מחירון פינוי־בינוי כללי, ומחירונים מפורטים לכל פרויקט שיקבעו מראש מה יקבל כל דייר, וייכתבו על ידי מומחים בלתי תלויים. רק קווים מנחים ברורים כאלה יוכלו לעצור את המסחרה שמתנהלת בתחום, ולתת לו את זריקת המרץ ההכרחית.

שי פאוזנר

שגיא

בית אחד הוא רק דוגמה

השבוע נחשף ב"כלכליסט" כי טייקון ההימורים המקוונים טדי שגיא מתכוון לרכוש את ביתו של איש העסקים זכי רכיב על חוף ימה של הרצליה, ששווה יותר מ־20 מיליון דולר. עסקאות נוצצות כאלו מספקות הצצה נדירה לחייהם של העשירים והעשירים יותר. בבית הזה יש, חוץ מבונקר אטומי, מעלית תת־קרקעית שיורדת היישר אל החוף. פרטיות אקסקלוסיבית השמורה רק לבעלי המאה, או המאה מיליון. אני מכיר עוד כמה אנשים שהיו שמחים למעלית תת־קרקעית שתיקח אותם ישר אל הים. למעשה, אני מכיר גם כמה אנשים עם שאיפות הרבה יותר צנועות. למשל הזקנה שגרה בקומה מעליי, שהיתה שמחה אם אפשר היה להיכנס לבניין בנוחות, בלי שבע מדרגות תלולות.

שאול אמסטרדמסקי

האנטר מטביע את חותמו

ב־2005 כינסה שופרסל מסיבת עיתונאים והודיעה בהתרגשות על אסטרטגיה חדשה, שבה יחולקו חנויות הרשת לשלושה סוגים - שופרסל שלי, ביג ודיל. המנכ"ל דאז אפי רוזנהויז סיפר כי הרשת תשקיע במיתוג מחדש 200 מיליון שקל, בעקבות מחקרים שמצאו שזה בדיוק מה שהציבור רוצה. חמש שנים ועשרות מיליוני שקלים מאוחר יותר, כינסה השבוע שוב הנהלת שופרסל את העיתונאים, ומנהל העסקים הראשי ריצ'רד האנטר חשף את האסטרטגיה שלו. והפעם - מוחקים את המותג ביג ומאחדים אותו עם דיל. ההשקעה באסטרטגיה החדשה תגיע ל־400 מיליון שקל. הסיבות הקמעונאיות לא ברורות. הסיבות הניהוליות מוכרות - מנכ"ל חדש צריך אסטרטגיה חדשה.

גבי קסלר

כהן | צילום: עמית שעל

כהן קיבלה בומרנג

זהבית כהן למדה השבוע את ההבדל בין ניהול בשוק עם תחרות נמוכה ומעט שחקנים לניהול בשוק תחרותי. אם בתנובה ובבזק אפשר להעלות מחירים - הפרות שותקות, המתחרים מתיישרים והלקוחות קונים - הרי שבפסגות זה כבר עסק אחר לגמרי. הלקוחות האמיתיים של בית ההשקעות הם היועצים בבנקים, שמתווכים בין יצרני המוצרים ללקוחות הסופיים. קהילה של 3,500 בני אדם המחוזרת בלהט על ידי כל בתי ההשקעות. הם לימדו השבוע את כהן שיעור חשוב: את מעלה דמי ניהול, אנחנו נוציא את הכסף. יותר ממיליארד שקל התנדפו מפסגות בתוך ימים. למרבה האירוניה, הכסף שנפדה מאז עזיבתו של רועי ורמוס מלמד את כהן את אותו השיעור שהיא לימדה את ורמוס, כשרקמה עם רשות ניירות ערך והפרקליטות דיל להדחתו: בשוק ההון אין נאמנות.

גולן פרידנפלד

גלעד הוא לוביסט יקר

במקרה או שלא, בשבוע שבו קיבל תוספת שכר של 20% תפסו מצלמות הפפראצי את ניר גלעד בפגישה עם יו"ר ועדת הכלכלה הנכנס, כרמל שאמה הכהן. התמונה אקראית, המהות לא. חלק לא מבוטל מזמנו בחודשים האחרונים מקדיש גלעד לפגישות כאלה, להשתדלויות אצל רגולטורים, למסע הסברה שנועד להגביר את הלגיטימציה הציבורית של סמי ועידן עופר, כאילו החברה לישראל אינה מתהדרת גם כך בצי של לוביסטים, יחצ"נים וסמנכ"ל רגולציה. גלעד לא לבד: גדעון תדמור ויורם טורבוביץ', המנכ"ל והיו"ר של דלק אנרגיה, מקבלים גם הם מיליונים בעבור משימה דומה. כשעל הפרק עומדות החלטות על תמלוגים או מסים בשווי מאות מיליוני שקלים בשנה (לפחות), שווה לך להעסיק מנכ"לוביסט במשרה מלאה, גם אם זה עולה 196 אלף שקל בחודש.

נעמה סיקולר

לדור הוא ההוכחה

בשיאה של פרשת קצב, כשהפרקליטות זגזגה עצמה לדעת, אמר לי סניגור בכיר את דעתו על ראשי התביעה הכללית: "אילו מני מזוז וערן שנדר (פרקליט המדינה דאז) היו פותחים משרד פרטי, הם היו רעבים ללחם". דוגמה פחות תיאורטית: כשפרקליט מחוז ירושלים משה לדור פרש לשוק הפרטי, התור לשירותיו היה דליל ביותר. לכן אין להתרגש מסיפורי הפרקליטים השובתים על החיל והרווחים שהיו עושים בשוק הפרטי. שם צריך לרדוף אחרי לקוחות, לריב עם שופטים. שם אין 35 ימי חופש ו־90 ימי השתלמות בשנה. שם אין קביעות וביטחון תעסוקתי. והעיקר: שם אין פריבילגיה ללחום ברעים עם שיעורי הרשעה של 98%. עושה רושם שגם הפרקליטים חדורי השליחות שכחו שכסף זה לא הכל.

משה גורלי