אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מה צפוי לכלכלה העולמית בשנת 2011? צילום: בלומברג

מה צפוי לכלכלה העולמית בשנת 2011?

האיום החמור ביותר העומד בפני הכלכלה הגלובלית מגיע מגל הצנע הסוחף את העולם

29.12.2010, 10:31 | ג'וזף שטיגליץ

הכלכלה העולמית מסיימת את שנת 2010 מפוצלת יותר משהיתה בתחילת השנה. מצד אחד, שווקים מתפתחים במדינות כמו הודו, סין והכלכלות בדרום־מזרח אסיה עוברים תהליכים שמביאים לצמיחה איתנה. מצד שני, אירופה וארצות הברית ניצבות בפני סטגנציה, או חולי בסגנון יפני, ואבטלה גואה ועקשנית.

הבעיה במדינות המפותחות אינה התאוששות ללא מקומות עבודה, אלא התאוששות אנמית - או גרוע מכך, האפשרות של מיתון כפול. העולם הדו־מסלולי הזה מציב כמה סיכונים יוצאי דופן: התוצרים של כלכלת אסיה קטנים מכדי לעודד את הצמיחה בשאר העולם, אולם ייתכן שדי בהם כדי להביא לעלייה במחירי הסחורות.

במקביל, מאמציה של ארצות הברית לעודד את הכלכלה באמצעות קניית אג"ח על ידי הפדרל ריזרב עלולה לפעול כבומרנג. אחרי הכל, בשווקים פיננסיים גלובליים הכסף מחפש אחר הסיכויים הטובים ביותר בעולם - ואלה נמצאים באסיה, לא בארצות הברית. הכסף לא ילך למקום שבו נזקקים לו ביותר, ורובו ימצא את עצמו במקום שבו אינו רצוי, וכך יגרום להמשך עליית מחירי הנכסים והסחורות, במיוחד בשווקים מתפתחים.

לנוכח עודף ההיצע על הביקוש ושיעורי האבטלה הגבוהים באירופה ובארצות הברית, מדיניות קניית האג"ח לא תגרום כנראה לפרץ אינפלציה, אולם היא עלולה להגביר את החשש מפני אינפלציה עתידית, שתוביל לשערי ריבית גבוהים יותר לטווח הארוך - ההפך הגמור ממטרת הפדרל ריזרב.

גל הצנע סוחף את העולם

זהו אינו הסיכון היחידי, או אפילו החשוב ביותר, העומד בפני הכלכלה הגלובלית. האיום החמור ביותר מגיע מגל הצנע הסוחף את העולם, הנובע מכך שהממשלות, במיוחד באירופה, נאלצות להתמודד עם הגירעונות העצומים שהביא אחריו המיתון הגדול, ועם כך שהחרדות באשר ליכולתן של כמה מהמדינות לעמוד בתשלומי החובות שלהן תורמות לאי היציבות של השווקים הפיננסיים.

התוצאה של מהלך מוקדם מדי לצמצום הוצאות הממשלה ידועה מראש: הצמיחה תואט, היקף גביית המסים ירד ושיעור צמצום הגירעון יאכזב. בעולם גלובלי ומשולב כשלנו, ההאטה באירופה תגביר את ההאטה בארצות הברית, וחוזר חלילה.

ארצות הברית יכולה ללוות כסף בשיעורי ריבית נמוכים באופן חסר תקדים, ואחרי עשור של הזנחה יש לה פוטנציאל להחזר גבוה על השקעות ציבוריות, ולכן ברור מה עליה לעשות. תוכנית רחבת היקף להשקעות ציבוריות תעודד תעסוקה בטווח הקצר וצמיחה בטווח הארוך, ותוביל בסופו של דבר לצמצום הגירעון הלאומי. אלא שהשווקים הפיננסיים כבר הוכיחו את קוצר הראות שלהם בשנים שקדמו למשבר והם עושים זאת שוב, על ידי הפעלת לחצים לקיצוצים בהוצאות - גם אם משמעות הדבר צמצום בהשקעות הציבוריות הנחוצות כל כך.

יתרה מזו, הקיפאון הפוליטי יבטיח שלא יינקטו הצעדים הנחוצים לטיפול בבעיות הבוערות האחרות הניצבות בפני הכלכלה האמריקאית: עיקולי המשכנתאות ימשיכו (למרות הסיבוכים המשפטיים); עסקים קטנים ובינוניים ימשיכו לסבול מהיעדר מימון; והבנקים הקטנים והבינוניים, שבדרך כלל מעניקים לעסקים אלה אשראי, ימשיכו להיאבק כדי לשרוד.

נראה שגם מצבה של אירופה לא ישתפר: אירופה הצליחה, סוף סוף, להושיט יד ליוון ולאירלנד. בשיא המשבר, שתי המדינות נוהלו על ידי ממשלות ימניות המאופיינות בקפיטליזם פרוטקציונרי או גרוע מכך, מה שמעיד פעם נוספת כי כלכלות שוק חופשי לא מצליחות באירופה יותר משהצליחו בארצות הברית.

נכס מעוקל בארצות הרית, צילום: בלומברג נכס מעוקל בארצות הרית | צילום: בלומברג נכס מעוקל בארצות הרית, צילום: בלומברג

ביוון, כמו בארצות הברית, נאלצה ממשלה חדשה להתמודד עם הירושה הקלוקלת שקיבלה מקודמתה. הממשלה האירית, שעודדה הלוואות בנקאיות חסרות אחריות ויצירת בועת נדל"ן, לא השכילה - שלא במפתיע - לטפל בכלכלה לאחר המשבר יותר משהשכילה לעשות זאת לפניו. בהתעלם מהפוליטיקה, בועות נדל"ן מותירות אחריהן ירושה של חובות ועודף היצע נדל"ני שלא ניתן לתיקון בקלות, במיוחד כאשר בנקים מקושרים פוליטית מסרבים לשנות את תנאי המשכנתאות.

האידיאולוגיה נגד מקבלי ההחלטות

 

עבורי, הניסיון לנתח את התחזית הכלכלית לשנת 2011 אינה שאלה מעניינת במיוחד: התשובה עגומה, וטומנת בחובה מעט פוטנציאל חיובי והרבה סיכונים. חשובה יותר השאלה כמה זמן ייקח לאירופה ולאמריקה להתאושש, והאם הכלכלות האסייתיות תלויות היצוא יוכלו להמשיך לצמוח כל עוד השווקים ההיסטוריים שלהם חלשים.

ההימור שלי הוא שמדינות אלה ימשיכו לשמור על צמיחה מואצת, תוך הפניית המוקד הכלכלי שלהם לעבר השווקים המקומיים העצומים והבלתי מנוצלים שלהם. זה ידרוש מהם שינוי משמעותי במבנה הכלכלה, אולם סין והודו הן מדינות דינמיות, אשר הוכיחו את עמידותן לנוכח המיתון הגדול. עמדתי כלפי אירופה ואמריקה אינה שוורית באותה מידה. בשני המקרים, הבעיה העיקרית היא ביקוש מצטבר נמוך מדי.

האירוניה היא שבו־זמנית אנחנו רואים עודף היצע וצרכים עצומים שאינם נענים, כך שאם המדיניות תדע לנצל את הראשון לטובת השני - ייתכן שתוכל להחזיר את הצמיחה.

גם ארצות הברית וגם אירופה צריכות, למשל, להתאים מחדש את הכלכלות שלהן כדי להתמודד עם אתגרי ההתחממות הגלובלית. זוהי מדיניות אפשרית, שתוכל להצליח במסגרת אילוצים תקציביים ארוכי טווח. הבעיה היא הפוליטיקה: בארצות הברית, המפלגה הרפובליקנית תעדיף את כישלונו של הנשיא אובמה על פני הצלחת הכלכלה. באירופה, 27 מדינות בעלות אינטרסים ונקודות השקפה שונות מושכות כל אחת לכיוונה, ללא סולידריות מספקת שתפצה על כך. לנוכח זה, חבילות הסיוע הן הישג מרשים.

גם באירופה וגם באמריקה, אידיאולוגיית השוק החופשי שאפשרה לבועות הנדל"ן לצמוח ללא הפרעה - השווקים תמיד יודעים הכי טוב, אז עדיף שהממשלות לא יתערבו - קושרת עתה את ידי מקבלי ההחלטות המבקשים לנקוט צעדים אפקטיביים לטיפול במשבר. היה אפשר להניח שעצם המשבר יקעקע את האמונה באידיאולוגיה זו, אך במקום זאת היא צצה מחדש וגוררת את הממשלות והכלכלות לעבר תהום כלכלת הצנע.

אם הפוליטיקה היא הבעיה באירופה ובאמריקה, הרי שרק שינוי פוליטי עשוי להחזיר להן את הצמיחה. אחרת, הן ייאלצו להמתין עד שיפחת האיום של עודף ההיצע, עד שסחורות הון ייהפכו למיושנות ועד שכוחות השיקום הפנימיים של הכלכלה יפעילו אט־אט את קסמיהם. כך או כך, הניצחון עוד רחוק.

ג'וזף שטיגליץ הוא פרופסור באוניברסיטת קולומביה בניו יורק וזוכה פרס נובל לכלכלה. ספרו האחרון, "נפילה חופשית והכלכלה הגלובלית השוקעת", תורגם לצרפתית, גרמנית, יפנית וספרדית.

 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות