חקר ביצועים: גליון הערכה שבועי

דובון לא-לא

הטכנולוגיה מצילה את המגזינים

אם לפני שלוש שנים היה מגיע יזם למשרדו של המו"ל באחד המגזינים הבולטים בעולם, נגיד "ניו־יורקר" או "אסקווייר" - ומציע לו להעביר על חשבונו את כל התוכן, העיצוב, האיורים והתמונות לאיזו פלטפורמה דיגיטלית חדשנית, קרוב לוודאי שהיה נזרק מכל המדרגות. "מגזין זה בדיוק ההפך מדיגיטלי", היתה נשמעת הזעקה במסדרון. אבל השנים האחרונות הורידו למגזינים את האף. אחרי הידרדרות כואבת של עשור התעשייה איבדה את הביטחון והגאווה. השנה, כשנחת האייפד, איש מהמו"לים לא העז לדבר על מסורת, חשש מקניבליזציה ויוקרת הכרומו. הם זינקו על המכשיר בתאווה. כיום עשרת המגזינים הגדולים מוכרים יחד כ־200 אלף מהדורות דיגיטליות בחודש. אלו מספרים מרשימים, ובעיקר מעוררי תקווה. לפעמים צריך ממש לטבוע בשביל להעריך קרש הצלה.

אורן הוברמן

איילה פרוקצ'יה | צילום: אלכס קולומויסקי

גלובליזציה בחסות החוק

השתלטות ענק התרופות ההודי סאן על החברה הישראלית תרו הסתיימה בספטמבר בבית המשפט העליון, בתום שלוש שנים של מאבק משפטי מתיש. הסיפור מסובך, אך שני לקחים מכוננים בסיומו. הראשון: בעסקה מורכבת השכילו השופטים בראשות אילה פרוקצ'יה להכריע לפי הגיונה ותכליתה של העסקה ולא לפי פלפול משפטי. השני: ברוכים הבאים לגלובליזציה. חברה מקומית לא תזכה להנחה גם כשהמשתלטת זרה. סאן הזרימה לקופת תרו הקורסת כ־60 מיליון דולר תמורת העברת השליטה. לאחר שניצלה, בזכות הכסף הזה, ביקשו בתרו להשתמט מהחוזה וגייסו את מיטב עורכי הדין ואת סעיף 328 לחוק החברות. אבל סאן נאבקה וניצחה. איך אמר מנחם בגין: יש שופטים בירושלים.

משה גורלי

ג'ון סטיוארט | צילום: איי אף פי

האג'נדה כבשה את התקשורת

2010 היתה השנה שבה היה קשה להיות אמריקאי מתון. גלן בק, פובליציסט דמגוג וכוכב רדיו בטלוויזיה שנהפך לסמל לכל מה שנבער מדעת בארצות הברית, הביא כ־300 אלף בני אדם לעצרת בוושינגטון כדי "להחזיר את הכבוד לאומה". בתגובה החליטו מגישי קומדי סנטרל ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר שמישהו חייב לייצג את הקול השפוי וארגנו עצרת־נגד הומוריסטית שמשכה כ־200 אלף. עיסוקם המתמשך בליצנות של בק הצליחה לפגוע במעמדו בקרב המרכז המתון ולמשוך גם קולגות מערוצי השידור המרכזיים. אלה אמנם התעקשו שבאו רק לסקר, ובכל זאת - 2010 הוכיחה שאפילו בתקשורת האמריקאית המשתטחת יש מקום לנקוט עמדה, ושאנשי תקשורת עדיין יכולים להיות מובילי דעת קהל עם אג'נדה פוליטית. נקווה שב־2011 הבשורה תגיע גם אלינו.

גילעד נס

הזוג המלכותי | צילום: רויטרס

צנע צנע אבל יש גבול

2010 היתה שעתה הגדולה של הצנע, מילת השנה של המילון המקוון מרים־וובסטר. דיוויד קמרון הכריז במאי, עם מינויו לראש ממשלת בריטניה, כי הנושא הדחוף ביותר על הפרק הוא הגירעון העצום של המדינה וחובותיה התופחים. "האופן שבו נתמודד עם הבעיות הללו", חרץ, "ישפיע על כל התנהלותנו". אך בבריטניה כמו בבריטניה חתונות מלכותיות יהפכו על פיו כל משבר, וברגע שהודיע הנסיך וויליאם על אירוסיו לקייט מידלטון כבר שלפו מפעלי חרסינה ברחבי הממלכה מערכות תה עם דמויות המלך והמלכה לעתיד. צנע או לא, איש לא ייקח מהנתינים את שעת התה. מעבר לתעלה, ממשלת צרפת הגיעה למסקנה כי ימי הצנע העליזים הם גם שעתו היפה של באך והגדילה את תקציב ערוץ ארטה ב־4.5%, למרות הצנע ולמרות 2.5% רייטינג. בשנה שבה הוצמדה כלכלת אירופה למכונת הנשמה, נעים לדעת שמותר עדיין ללגום תה ולהאזין לברנדנבורגים ברווחה.

תמר טוניק

סין-ישראל - אהבה זה כואב

היצוא הישראלי לסין הכפיל את עצמו השנה, הסתכם ב־1.6 מיליארד דולר והוביל אותה למקום החמישי ברשימת יעדי היצוא. גם מכתשים אגן כבר עושה את דרכה מחיקו של נוחי דנקנר לידיים סיניות, בעוד סוג של יצוא. המסחר נרחב, העסקה מרשימה, אבל לא בטוח שיש סיבות לשמוח. כבר בתחילת העשור המשק הישראלי חיבק את סין, ועד היום יש מי שמשלם על כך. אז היו אלה חברות הטקסטיל שהעבירו את הייצור לסין בגלל המחיר, ואז איבדו את הסובסידיות שניתנו לענף והתמודדו עם התאגדויות עובדים. לאורך השנים הייצור התייקר משמעותית, והחברות נאלצו להעלות מחירים ואיבדו לקוחות. כך, 2010 היתה לא רק שנה שבה סין קנתה מישראל יותר מאי פעם, אלא גם השנה שבה הצמיחה המואצת שם גררה טלטלות בענף שלם כאן. 2011 רק תאיץ את שני התהליכים.

נעמה סיקולר

ברק אובמה | צילום: בלומברג

אדישות במקום בהלה

כל כך הרבה דברים קרסו השנה. בורסות, מדינות, חברות. אבל מרוב עצים נופלים קשה לראות את היער, אם נשאר כזה. הנפט זרם למפרץ, יוון ואירלנד נפלו, ספרד ופורטוגל היטלטלו, הכלכלה האמריקאית סירבה להתאושש, אבל אף אחד לא התרגש. היו לנו מספיק דרמה ובהלה ב־2008 וב־2009, עכשיו עזבו אותנו ותנו ליהנות מהאדישות. אפילו אובמה, שנבחר מתוך הבהלה ונישא על גלי התקווה לשינוי, התרסק השנה, כי מי עדיין מאמין בשינוי, במהפכה. זו היתה שנה קיצונית של פרסונליזציה: כולם צורכים חדשות בכל זמן ובכל מקום, אבל האירועים הגדולים, אלה שבכותרות, כבר לא מעניינים. את מקומם תפסו השנה, יותר מתמיד, האירועים הקטנים לכאורה, האישיים והפרטיים. כמה יעלה לי, לאן כדאי ללכת, איפה כדאי לעבוד. זה עניין של דור - X, Y, Z, איך שלא תקראו לו - אבל גם עניין של שנתיים כלכליות סוערות שהקהו את החושים.

סופי שולמן

דו"חות של הנפש

סוף שנת המס הגיע. לו הייתי עצמאי הייתי מתחיל להמציא קבלות. במקום זה אני ממציא תירוצים. לא לרשות המסים, לעצמי. "משלמים לי מספיק בשביל שלא אראה את הילד", "זה הזמן להתמקד בקריירה, בהמשך יהיה לי מספיק זמן לעצמי", "לעמוד כל יום בפקקים שלוש שעות במצטבר זה שטויות, זה מנקה את הראש". אבל הכל קשקוש. ממעוף הציפור, כמו שאפשר להבחין לרגע אחד כשחוזרים מחו"ל ומתקרבים לנתב"ג, התמונה מתבהרת. הפקקים האינסופיים, הגידול המתמיד בשעות העבודה וחלום הדירה שמתרחק. כולם חלקים בפאזל גדול וברור: המדינה הזו שוחקת את מעמד הביניים שלה. מעמד הביניים שלה צריך לנצל את סוף השנה לחשבון נפש.

שאול אמסטרדמסקי