נכשלתי

בוקר קשה עובר עליי. קשה של בורגנים אמנם, לא של מהגר עבודה אפריקאי שנקלע להפגנה בדרום תל אביב - אחרי הכל הבוקר עובר עליי בבית הקפה שבו אני עוצר לכתוב בדרך למערכת - ועדיין זהו בוקר קשה. אני מדפדף בעיתוני השבוע, וכל מה שאני מוצא הן תבוסות אישיות. עד כדי כך אישיות שכנראה בעיקר אני מודע להן, אבל זה לא מקל עליי.

ספירת מלאי מהירה: בטור הראשון שלי, לפני שנה בדיוק, כתבתי על מולי ליטבק ותהליך החדרתו של מולטי־מיליונר הפורנו ללב הקונצנזוס. כתבתי שטונות של כסף יישפכו, יחצ"נים ייקראו לדגל, תרומות יוענקו ומובילי דעה יובילו. שנה אחר כך, כשמודעות ענק של התערוכה של צ'יהולי בגלריה ליטבק מכסות עמודים שלמים בעיתונים, כשאין ספור אירועים של האלפיון לא מתחילים בלעדיו, כבר ברור לי שההחדרה המשומנת של ליטבק הושלמה.

שבוע בדיוק אחרי אותו טור כתבתי על האיוולת התכנונית והמכשלה המוסרית שטמונות בבניית נתיב האגרה בכניסה לתל אביב. ובכן, בראשית השבוע הנתיב נחנך ברוב הוד והדר. בעוד כמה ימים הוא יתחיל לפעול. אני מודה שקשה לי להתגבר על התקווה שהפעלתו המסורבלת והיקרה תתפוצץ ליזמיו בפרצוף, אבל אני נערך לתבוסה נוספת גם הפעם.

נוחי דנקנר | צילום: צביקה שטישלר

כמה שבועות מאוחר יותר כתבתי על נוחי דנקנר ועל הפער התדמיתי שה"רנטגן בוי" שכלל לדרגת אמנות. על כך שהכוחנות הניהולית, גינוני הכבוד הכבירים והקרבה לרבנים מיסטיקנים מוחבאים אצלו בתחכום רב מאחורי תדמית של מצליחן ארץ־ישראלי שווה לכל נפש. והנה, רק השבוע נחשפה כניעה נוספת של הרגולטור ללוביסטים השקטים של דנקנר. אלה הצליחו לשכנע את חברי ועדת הכספים שדווקא חברת נשר, מונופול מלט רב כוח בבעלות דנקנר, זכאית לפטור מהעלאת המס על הדלק המיוחד שבו היא משתמשת. אני, יחד עם שאר אזרחי ישראל ותעשייניה, נשלם במלואו את מחיר הדלק היקר שהממשלה ארגנה לנו לרגל השנה החדשה. דנקנר יוכל להתפנות בראש שקט למכירת מכתשים אגן לסינים, בברכת הרנטגן.

זה לא נגמר כאן. הרביתי לכתוב לאורך השנה על יצחק תשובה ועל המאבק חסר הפשרות שהוא מנהל נגד העלאת תמלוגי הגז. שטחתי טיעונים מלאי היגיון לטעמי, אבל גם לא היססתי לרדת נמוך, ללכת אישי, ניסיתי להעליב אפילו את מעגל המנהלים הקרוב אליו. הייתי שותף צנוע למאבק ציבורי ותקשורתי רחב, שלרגע היה נדמה שנשא פרי. עד שהשבוע התברר פעם נוספת שלתשובה ולכסף הגדול שלו יש אורך נשימה ארוך בהרבה. הנה, כבר מסתמן שוועדת ששינסקי "משתכנעת" לרכך את המלצותיה, ואפילו הקמת מתקן קליטת הגז בחוף דור חוזר ועולה על שולחן הדיונים. צדיק כתמר יפרח.

אלה ארבע תבוסות רק בשבוע האחרון - אבל יש הרבה יותר. אני חייב להישיר מבט אל המציאות הכואבת. כתבתי על תמלוגי כיל של החברה לישראל, אבל העופרים ממשיכים לסבסב את האוצר ובמהלך מבריק - אין לי דרך אחרת לתאר אותו - התפקדו השבוע עובדי כיל לליכוד. כתבתי על בועת הנדל"ן, והצחקתי אותה. כתבתי על שתיקתו המבישה של השר יעקב נאמן, והוא לא נהפך דברן גדול מאז. איך אנסח זאת, למדתי שיעור ממש מוצלח על מגבלות הכוח.

לפני שנה בדיוק, כש"מוסף כלכליסט" נולד, התחלתי לכתוב את הטור. זו לא היתה החלטה קלה. יותר מעשר שנים בעיתונות, רובן בעיתונות כלכלית, נדרשו לי כדי שארגיש שראוי שאטריח אחרים לקרוא את מה שיש לי לומר. התחלתי לכתוב משום שחשבתי שצריך לנסות להתמודד עם אנשי ההון במישור הפרסונלי. לחשוף את המניעים האישיים, המוטיבציות הכמוסות, רדיפת הכבוד, החשבונאות הקטנה, העלבונות הנסתרים ובעיקר הצורך שאינו בר כיבוש לצבור עוד כסף. שנים של שיחות רקע, מפגשי הבהרה וראיונות לימדו אותי ששם הכל מתחיל. והנה אני מסיים שנה של כתיבה שבה העלבתי המון אנשים. כמעט בכל יום ראשון בבוקר מתקשר אליי יחצ"ן רוטן אחר, אבל בשורה התחתונה כלום כמעט לא השתנה. השתדלתי, והובסתי.

לא במקרה הובסתי - אני והטור הקטן שלי הם כמובן רק מטאפורה, כמו הנמלה על גב הפיל שמתבוננת לאחור וצועקת "יו, כמה אבק אנחנו מרימים". פריחת העיתונות הכלכלית בשנים האחרונות, ההשלכה הכספית שיש לכל חשיפה תקשורתית והפיכתם של אנשי הכסף הגדול למוכרים בכל בית נענו על ידם בגיוס מערך תקשורת אישי צמוד ורב עוצמה. דוברים, יחצ"נים, עוזרים אישיים בעלי רקע במדיה ועורכי דין בקיאים ברזי לשון הרע משרתים אותם על בסיס קבוע. תפקידם העיקרי הוא לגונן על התדמית של אנשי הממון ועל האינטרסים הכלכליים שלהם.

כל פניה מצד עיתונאי שפעם היתה נענית בתשובה ישירה מבעל העניין זוכה היום לתגובה כתובה און רקורד מטעם הדובר, תגובה אוף רקורד בעל פה, ניסיון שכנוע לרדת מכל העניין תמורת מידע אטרקטיבי אחר, רמיזה על הדלפה אפשרית למתחרים, טלפונים ל"אלה שאני מכיר ויורידו אותך מהסיפור הטיפשי", וכמעט כסטנדרט גם מכתב מעורך דין בתפוצת נאט"ו. עיתונאים מיומנים למדו לזהות, לפי דרך ניסוחו, רשימת מכותביו והאיומים שהוחדרו לתוכו עד כמה העובדות שהם מתכוונים לפרסם נכונות.

זה כמובן לגיטימי, ואין לי שום כוונה להתחיל להתבכיין כאן על קשייהם של עיתונאים בעידן המודרני. אבל זה מבהיר עד כמה עצם הניסיון לחשוף אנשים רבי עוצמה מורכב היום הרבה יותר מבעבר.

ועדיין, חרף המגבלות הרבות ותנאי העבודה המאתגרים מאוד מאוד מאוד, עיתונות היא מקצוע מרתק. אם אתה מתייחס אליו ברצינות, אין תחליף ליכולת לבטא את עצמך בפומבי, ועוד ליהנות מהתחושה שאתה נמצא מהצד הצודק של המתרס.

אז אני ממשיך. לפחות נחישות למדתי מאלה שאני מנסה לדגדג מדי שבוע. נחישות, כמו גם ענווה, יכולת ללמוד מטעויות, הבנה שהמשפחה חשובה מכל הצלחה עסקית, שאי אפשר לאכול עם שני מזלגות, שכל עובד שאני נאלץ לפטר כואב לי כמו למשפחתו, ושהשלום מתחיל בתוכנו. ממש בתוכנו.