דרוש: לוח שידורים אטרקטיבי

התכונה המאפיינת ביותר את ההחלטות שקיבלה הממשלה בנוגע לטלוויזיה במהלך השנים היא שהן באו באיחור של עשור או שניים. בסוף שנות ה-60, כאשר במדינות המערב כבר פעלה טלוויזיה מסחרית, החליטו להקים בישראל דווקא טלוויזיה במימון ציבורי - בדומה לתחנות הטלוויזיה שהוקמו באירופה בראשית שנות ה-50. שם זה קרה על רקע מצב כלכלי קשה בתום מלחמת העולם השנייה, כששוק הפרסום עדיין לא היה בשל לממן טלוויזיה מסחרית. בישראל, ערוץ 1 הוקם דווקא בתקופה של גאות כלכלית, כאשר השוק היה צמא לטלוויזיה מסחרית.

התוצאה היתה עיכוב של רבע מאה בהתפתחות השידור המסחרי, ופגיעה בתחרותיות של מוצרי צריכה שהיו כמהים לפרסום טלוויזיוני. כשניתן לבסוף אור ירוק להפעלת ערוץ מסחרי, בשנת 1993, ערוץ 2 נאלץ להתחלק בין לא פחות משלושה זכיינים, מה שהביא לאנדרלמוסיה בלוח השידורים. במדינות המערב ריבוי ערוצים מסחריים היה בגדר סטנדרט כבר משנות השמונים. לישראל הסטנדרט הזה הגיע רק ב-2002 עם הקמת ערוץ 10.

הכישלון המסחרי של ערוץ 10, והחובות המצטברים של זכייני ערוץ 2 - "קשת" ובעיקר "רשת" – מביאים את הטלוויזיה המסחרית בישראל להפסד שנתי מצטבר של כ-35 מיליון דולר. בהפסד הזה אשם בראש ובראשונה הרגולטור, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שתנאי המכרז שקבעה לערוץ 10 בראשית העשור הקודם ובמיוחד תנאי המכרז המחודש לערוץ 2 משנת 2005, מציבים דרישות תוכן בלתי סבירות מבחינה כלכלית כגון 120 שעות של תוכניות בנושאי פריפריה או עשרות שעות של סוגה עלית בשעות הפריים-טיים, המחייבות את הזכיינים להפיק ולשדר תוכניות שידוע מראש כי אין להן קהל.

מאידך, אשמים בכישלון גם הזכיינים שעל מנת לזכות במכרז הבטיחו לשדר תוכניות נטולות אפיל מסחרי כמו "עשרת הדיברות" או "אלטלנה" למרות שידעו כי לא יוכלו להחזיר את ההשקעה. את התוצאה כולנו רואים מידי ערב: הפריים-טיים נפתח בשובר קופות ריאליטי ("מסטר-שף", "היפה והחנון"), שמאפשר לזכיינים לצמצם הפסדים, וממשיך בדרמות וסרטי תעודה ("סיפורי נתב"ג") אשר מרוקנים את כיסיהם ומנווטים את הצופים לעבר השלט או לעיסוקי פנאי אחרים. אם פרק של "האח הגדול" מגיע לרייטינג של 30%, לסרט הדוקומנטרי שמשודר בעקבותיו נשארים רק שליש מהצופים.

המסקנה היא שאין היתכנות כלכלית לטלוויזיה מסחרית, אשר מבוססת על דרמות, סרטים עלילתיים ודוקומנטאריים. זה היה המצב כבר לפני חמש שנים, כאשר נערך המכרז אשר הכניס את ערוץ 2 לברוך כלכלי; על אחת כמה וכמה - זה המצב היום, כאשר הקהל שעדיין מעוניין לצפות בדרמות ובסרטים יכול לצפות בהם דרך האינטרנט. בכל שנה נולדים עוד צופים שלא מתקשים לאתר את הסרטים והדרמות הקרובים לליבם באינטרנט, והולכים לעולמם צופים שרגילים לראות אותם רק בשידור טלוויזיה קונבנציונלי.

הרשות השנייה נערכת כעת למעבר מזיכיונות לרישיונות. הם שוב מצפים ממי שרוצים להחזיק ערוץ מסחרי לשלם דמי רישיון (בסיבוב הקודם זה עלה ל"קשת" ול"רשת" כ-75 מיליון דולר); הם שוב יבקשו מהזוכים להתחייב להפיק ולשדר מסה אדירה של דרמות וסרטים דוקומנטריים נטולי רייטינג (על מנת להבטיח פרנסה ליוצרים שאינם מצליחים לקלוע לטעם הקהל); הזוכים ברישיון שוב לא יעמדו בהתחייבויותיהם, כי להתחייבויות לא יהיה בסיס כלכלי.

עד מתי יימשך המשחק שתוצאותיו ידועות מראש? בעשור הקרוב השווי של רישיון להפעיל תחנת טלוויזיה, שלוח השידורים שלה מתבסס על "סוגה עלית" (דרמות וסרטי תעודה), יפחת עד שיתקרב לאפס – מאחר וגם החסידים ההולכים ומתמעטים של הז'אנרים הללו יעדיפו לראות אותם דרך האינטרנט בשעות הנוחות להם וללא פרסומות. תחנת טלוויזיה רווחית תהיה חייבת להתבסס על שידורים חיים, שלא ניתן לצפות בהם מראש דרך האינטרנט. זה משאיר אותנו עם חדשות וריאליטי. רגולטור חכם היה דורש מהזכיינים לשמור על הפקה נאותה של שידורי חדשות, שנחוצים להעברת מידע אמין לציבור, והיה מאפשר לשדר בשאר הזמן תוכניות ריאליטי שיש להן ביקוש מצד הקהל הרחב וערכן הדרמטי אינו נופל במאומה מסדרות או מסרטי תעודה (רק שהן הרבה יותר קומוניקטיביות ועדכניות).

ואולם, פקידי הרשות השנייה עסוקים בהכרזות ש"היפה והחנון" לא מספיק חינוכית ו"האח הגדול" יותר מידי מינית. ככה זה כשמשוכנעים שאנחנו עדיין במאה העשרים, ושילדים צריכים את ערוץ 2 בשביל לראות בפעם הראשונה בחייהם זוג לסביות מתנשקות.

הכותב הוא פרופסור לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל