הו, הגורל! הו, המקריות!

גם זאת היתה צריכה להיות סצינת סיום לסרט על משה קצב היא בוודאי היתה נפסלת בשל חוסר אמינות: ביום חמישי בערב, רק כמה שעות אחרי פסק דינו של קצב, נפתחה בבית התפוצות התערוכה "אורות וצללים: סיפור איראן והיהודים", עם כל בכירי העדה בישראל, חוץ מאחד. היו שם לא מעט אנשים שתמכו בקצב לאורך כל השנים, האמינו לו גם אחרי התפוצצות הפרשה וכנראה גם מימנו את עורכי הדין שלו, לפחות לפי אחד ממקורביו שנכח באירוע. אורח אחר הגדיר את האירוע כמסיבת הפרידה הרשמית מקצב, שנחשב לגולדן בוי של הקהילה הפרסית בישראל ובלוס אנג'לס.

יעקב פרי, יגאל ברייטמן וליאוניד נבזלין. אף מילה על קצב | צילום: עמית שעל

חברו הקרוב של קצב, איש העסקים ניסן חקשורי, אמר בעצב: "הוא הוזמן והתכוון להיות פה הערב. זאת היתה אמורה להיות מסיבת הניצחון שלו". שאלתי אותו מה דעתו על פסק הדין. "תראה", חיוך של מגננה נמסך על פניו, "הוא עשה הרבה טעויות בדרך, כמו הנאום ההוא שבו הוא לא סתם את הפה. הוא גם לא הסכים לעסקת הטיעון. אמרתי לו שהוא טועה, אבל הוא לא הקשיב לי". כששאלתי אם דיבר עם קצב באותו יום, אמר: "לא, לא יצרתי איתו קשר".

המיליארדר יונס נזריאן, מהיהודים העשירים בעולם ומי שמימן את התערוכה, בא לפתיחה מלוס אנג'לס וסירב לדבר על קצב. "אני חוגג עם אנשים שבאו לשמוח ולתת כבוד לעדה הנפלאה שלנו, ואתה בא עם קצב?", התרגז. אמרתי לו שבלאו הכי כולם מדברים על זה, ואז הבחנתי בשאול מופז, שהתקרב אל נזריאן עם אשתו. "חשוב מאוד שתלחצי לו את היד", אמר לה. נזריאן קיבל את פניו ואמר: "נפגשים מחר, כמו שסיכמנו?", ומופז אמר את ה"ברור" המפורסם שלו. במציאות זה הרבה יותר מצחיק מב"ארץ נהדרת".

הגולדן בוי החדש של העדה (מימין) שאול מופז ויונס נזריאן | צילום: עמית שעל

מופז, אגב, נמשח באותו אירוע לגולדן בוי הבא של הקהילה. אבל גם דן חלוץ היה שם. שאלתי אם גם הוא בא לקבץ קצת כסף מהקהילה, והוא אמר: "אני רק חצי איראני, מהצד של אמא שלי". הצטערתי עבורו, ושאלתי על קצב. "מילה לא תשמע ממני על קצב. אני סוגר את פי", אמר, אולי משום שרגע קודם היה עד לתגובה של נזריאן לשאלה שלי באותו עניין.

טוב היה לגלות ששאר הבכירים מגנים את קצב בצורה חד־משמעית. ויעקב פרי, אחרי שגינה, גם הוסיף: "אני רק מקווה שלא יהפכו את כל העניין הזה למשהו עדתי. אבל יש כאלה בעלי אינטרס". הנשיא לשעבר יצחק נבון, שנחשב ידיד קרוב של נזריאן, אמר: "תראה, בית המשפט קבע שהוא אנס ושקרן, וזה חמור". שאלתי אותו לדעתו, ונבון ענה: "תרשה לי לצטט את מנחם בגין שאמר: יש שופטים בירושלים". איך שהוא אמר את זה פגשתי את אהרן ברק, שהסכים לומר לי רק: "אני תוהה על המקריות והקשר בין האירוע הזה לפסק הדין. הו, הגורל, הו, המקריות".

דן חלוץ. "אני רק חצי איראני" | צילום: עמית שעל

פגשתי את הטייקון ליאוניד נבזלין, מהתומכים הראשיים של בית התפוצות. כמי שעשה את הונו מאנרגיה, שאלתי אותו על גילויי הגז האחרונים. "אני לא בטוח שיש עתיד בנפט. נפט זה צרות, תאמין לי", אמר נבזלין. גז, הדגשתי, שאלתי על גז. "גז זה יותר טוב", אמר, "אבל אני לא רואה את עצמי מתעסק באנרגיה יותר. פעם אחת הספיקה לי. אני כבר בדבר הבא. וגם לרוסיה לא אחזור יותר, לדעתי פוטין ישלוט שם עוד 30 שנה".

שאלתי את ליאון רקנאטי למה לא בא לחגיגות 60 שנה לדלק. "אתה רואה, אנחנו היינו שם קרוב ל־30 שנה, ולא מזמינים אותנו לחגיגות", אמר. "ככה זה, שוכחים".

איזי בורוביץ' החזיר אותנו לעניין קצב: "כולם ידעו כל השנים. זה היה ברור שהוא אנס". לא מצאתי לנכון אפילו לשאול אותו למה, אם כולם ידעו כל השנים, אף אחד לא מצא לנכון לעשות עם זה משהו. במקום להסתכל אחורה, הסתכלתי קדימה, עם המבט הפסימי של אוריאל רייכמן: "אני מתבייש בכך שהאיש הזה היה נשיא ישראל", אמר, "אבל אל תשכח שהמשפט של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט גם יסתיים מתישהו. אם גם הוא יורשע - זו תהיה בושה כפולה ואף יותר מזו של קצב". מעניין מה יגיד אז האלפיון על אולמרט.