הטוויטים עוקבים אחריך

הערכה זהירה טוענת שמשתמש האינטרנט הממוצע מוסר את פרטיו האישיים לעשרות גורמים שונים בשנה. מרשימות תפוצה, דרך רשתות חברתיות וכלה בפורומים ואתרי קניות - אנו נותנים את הפרטים הללו מתוך הנחה שהם יישארו אך ורק בידי אלו שלהם מסרנו את המידע.

אבל השבוע התברר כמה גדולה הטעות, כשמשרד המשפטים האמריקאי הוציא צו לטוויטר המורה לה להעביר פרטים - כמו כתובות אימייל, שמות מלאים וכתובות IP -הקשורים לארגון ויקיליקס, ונמצאים ברשותה של רשת המיקרו-בלוגינג.

לכאורה, המידע הדרוש נוגע למספר קטן מאוד של אנשים, כמו ג'וליאן אסאנג' ובירגיטה יונסדוטיר (חברת פרלמנט איסלנדית שהייתה פעילה בוויקיליקס). אבל בצו, שהודלף על ידי ויקיליקס, מופיעה דרישה להעברת כל ה-Connections של החשבונות והאנשים המקושרים לאתר ההדלפות. במילים אחרות, בעקבות צו בית המשפט האמריקאי - פרטיהם האישיים של 640 אלף העוקבים של חשבון ויקיליקס צפויים להגיע למחלקת המדינה.

יש לציין שבניגוד לאסאנג' ויונסדוטיר, אל העוקבים שפרטיהם נשלפו לא נשלחה שום הודעה - לא מטוויטר ולא ממשרד המשפטים, מה שמונע מהם כל אפשרות להתגונן ולהגן על זכויותיהם. וכעת נשאלת השאלה: מה קורה במקרים דומים שלא נחשפים?

אילו טוויטר לא היתה פונה לבית המשפט, עצם קיומו של הצו עצמו היה נשאר סודי, ומאות אלפי העוקבים של אסאנג' וחבריו כלל לא היו מודעים לאפשרות שפרטיהם יימסרו לידי הממשל האמריקאי. איזה עוד מידע נמצא ברשות משרד המשפטים בארה"ב, בזכות פייסבוק, גוגל או חברות מוכרות פחות שפשוט ממהרות למסור מידע מתוקף צו בית משפט? במובן מסוים, אנחנו מעדיפים שלא לדעת.