רגע לפני "אם כל ההפגנות" בקהיר בצהריים: מבט אל נבכי הכלכלה המצרית

המצב הכלכלי במצרים, שקיבל באחרונה "רוח גבית" מהאירועים בתוניסיה, הגיע בימים האחרונים לנקודת רתיחה. למרות שהמשטר משתדל בכל כוחו לבצע רפורמות כלכליות, ואף שרמת העוני בירידה יחסית והכלכלה מוסיפה לצמוח למרות האטה יחסית השנה (למעלה מ-7% צמיחה בתמ"ג בשנת 2009, לעומת כ-5% בשנת 2010), פער המעמדות הולך ונעשה גרוע יותר.

לצד שכונות פאר בלבה של קהיר, ניתן למצוא שיכוני עוני צפופים ודחוסים, שבהם המרירות והייאוש הולכים וגוברים, בעיקר בשל חוסר יכולת להשיג מוביליות חברתית וכלכלית ראויה. אחוז הבערות גבוה, במיוחד בקרב נשים (כ-40%), וכ-20% מאזרחי מצרים נמצאים מתחת לקו העוני (היינו משתכרים פחות מדולר ורבע ליום). אף שהמשטר מדווח על כ-10% אבטלה, המספרים האמיתיים גדולים בהרבה. האבטלה הסמויה פושה זה שנים רבות, במיוחד בתוך הביורוקרטיה ובסקטור הציבורי.

על אף נתוני העוני הללו, חשוב לציין כי מצרים עברה בעשור האחרון מהפך עצום בתחום התקשורת והטלקומוניקציה. 55 מיליון מכשירים סלולריים נמצאים כיום ברשותם של כ-80 מיליון אזרחי המדינה, ולמעלה מ-20 מיליון איש מחוברים לאינטרנט. מיליונים רבים מחוברים לתחנות הלוויין הערביות וצופים תדירות בשידורי אל-ג'זירה ורשתות ערביות אחרות.

נתונים אלה מצביעים על אחד הזרזים החשובים ביותר לאירועי הימים האחרונים, קרי: זרם המידע בתוך העולם הערבי ומתוכו לרחבי העולם בלתי-ניתן לעצירה, גם אם יש מי שמנסה לעוצרו. מארגני ההפגנות והמהומות עשו שימוש ברשתות החברתיות, דוגמת פייסבוק וטוויטר, באופן שהוביל לכך שהמרחב הווירטואלי גלש בהצלחה מרובה לרחוב ושלהב עשרות אלפי בני אדם במוקדים שונים ברחבי המדינה.

האם אירועי הימים האחרונים יובילו להפיכה ולהדחת המשטר הקיים? ימים יגידו. כרגע נראה כי המשטר פועל מתוך עוצמה ונחישות וכי הוא רחוק מאובדן שליטה. ראשיו מצליחים לנווט בשיטת המקל והגזר את האירועים, ולא נראה כי בכוונת מובארק וממשלתו להיכנע. ואף על פי כן, ניכר כי זהו האתגר המשמעותי ביותר למשטר המצרי מאז מהומות המזון של 1977, שפרצו בעקבות הסרת הסובסידיות על מוצרי היסוד. אף שהמצב הכלכלי, החברתי והדמוגרפי במצרים שונה מזה שבתוניסיה, ההיסטוריה המצרית הוכיחה שדי בהחלטה של קבוצת קצינים בכירים לצאת נגד השלטון, בצירוף נסיבות חברתיות וכלכליות מסוימות, כדי להוביל להפיכה (מהפכת הקצינים החופשיים, יולי 1952).

מצרים מרפדת את כיסי מנגנוני הבטחון

לפני למעלה מעשרים שנה אחז שיתוק בקרב כל המומחים והחוקרים לענייני המלחמה הקרה והגוש הקומוניסטי, כאשר נפלה בריה"מ ועמה כל המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה. אף שאין מדובר בהתרחשויות היסטוריות דומות, ולמרות השוני הניכר בין הגוש הקומוניסטי של אז לבין העולם הערבי של ימינו אנו, בכל זאת מרתק להיווכח כיצד פועל לנגד עינינו מעין אפקט דומינו, ואולי אפקט פרפר, כאשר התקוממות מקומית במדינה ערבית אחת מהווה טריגר להתקוממויות מקומיות, מאורגנות ולחלוטין בלתי-ספורדיות במדינות ערביות "אחיות". לפתע פתאום, "העולם הערבי" ו"הזהות הערבית", אותם מונחים חבוטים וידועים לשמצה, קורמים עור וגידים בחסותה של מהפכת התקשורת והטכנולוגיה שמדינות ערב מהוות חלק ממנה, גם אם באיחור ובפיגור ניכר לעומת שאר העולם.

מצרים, המדינה הערבית הגדולה ביותר ואחת המרכזיות והחשובות ביותר בזירה המזרח תיכונית, נחשבה במשך שלושה עשורים ליציבה ביותר מבין מדינות האזור הערביות. אירועי הימים האחרונים בערים המרכזיות של מצרים, ובמיוחד בקהיר, יוצרים אתגר חסר תקדים עבור משטרו של הנשיא הקשיש, חוסני מובארק, המבקש להכשיר את בנו, גמאל, לרשתו בבוא העת. בבואנו להעריך את שעתיד לקרות, ובמיוחד אם נרצה להשיב על השאלה האם תיתכן הפיכה שלטונית במצרים, יש לקבוע כמה הנחות יסוד חשובות.

ראשית, קיומו של המשטר ושרידותו מבוססים על תמיכתם של כוחות הביטחון, קרי: הכוחות המזוינים וגופי המודיעין, ובמיוחד המבאחת', מנגנון חקירות ביטחון המדינה או המקבילה של השב"כ, והמח'אבראת, מנגנון המודיעין הכללי החובק כל שנמצא בשליטתו של הגנרל עמר סלימאן, מקורבו, יד ימינו ואיש אמונו של הנשיא מובארק. כל עוד אלה ניצבים לצד המשטר יהיה קושי רב להפילו, וודאי שלא ניתן יהיה לראות מצב בו הרמטכ"ל רומז לנשיא כי עליו לצאת את המדינה, כפי שקרה בתוניסיה. מעבר לכך, המשטר דאג מאז ומתמיד "לרפד" את כיסיהם של כוחות הביטחון שלו בתקציבי עתק ובפריבילגיות כלכליות ופיננסיות השמורות אך ורק למנגנונים הללו, על מנת לוודא שביום פקודה מעין זה לא תהיה לחיילים, לקצינים ולאנשי המודיעין מוטיבציה לנטוש את השלטון.

שנית, בהשוואה למדינות ערביות אחרות נחשבת מצרים למדינה חופשית יחסית, כאשר המשטר, הבטוח בעוצמתו ובכוחו, מתיר – במסגרת גבולות גזרה ברורים ותחומים היטב – פעילותה של אופוזיציה תוססת וחיה, עיתונות נשכנית, סאטירה וביקורת אומנותית (בתיאטרון ובקולנוע) היוצאת ללא רחם נגד השחיתות הממשלתית, נגד הביורוקרטיה המסואבת ונגד המצב הכלכלי העגום. מעבר לכך, המשטר המצרי ידוע כמי שיודע להפעיל בחוכמה את מנגנוני "שחרור הקיטור" על מנת לאפשר להמונים להביע את כעסם מתוך יכולת להכיל את הזעם ולבלום כל אפשרות להפלתו, במיוחד כל עוד הוא מספק לעניים את פת לחמם במחיר מסובסד ושווה לכל נפש.

שלישית, כפי שניתן היה להיווכח עד כה, ההפגנות היו לרוב נחלתם של בני המעמד הבינוני, אותם אנשי אינטליגנציה, בעיקר מקרב השמאל החילוני, ולא חלחלו בצורה משמעותית אל בני השכבות העניות ביותר במצרים. יתר על כן, עד כה שמרה האופוזיציה המרכזית למשטר, תנועת "האחים המוסלמים" על שקט יחסי. חשוב לציין, כי מוחמד אל-בראדעי האפרורי ונטול הכריזמה, שהציב עצמו בראש תנועת האופוזיציה, אינו מוביל תנועת המונים. אין לראות בו מעין משיח נוסח ח'ומיני השב על כנפי מטוס לקהיר ומוביל מרי עממי רחב יריעה להדחת מובארק ולכינון ממשל דמוקרטי.

נראה כי כל עוד הכוחות המזוינים וכוחות הביטחון ניצבים לצד המשטר – קיומו מובטח. ואף על פי כן, מדובר בסיטואציה חדשה שהמשטר לא יוכל להישאר אדיש לה. נראה כי יהיה עליו להיענות ולו לחלק מתביעות הציבור, אם כי יצטרך לעשות זאת בחוכמה, באיפוק ובגמישות. אף שמובארק ידע לנווט את הספינה המצרית בבטחה במשך שלושים שנה, אין כל ערובה לכך שכוחו יעמוד לו לעשות זאת גם הפעם, ובאין יורש מובטח וידוע לשליט הזקן המצב נפיץ מתמיד.

ד"ר בכר הוא חוקר מזה"ת שתחום התמחותו מצרים המודרנית. הוא משמש עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה