צומת הבימה

 התיאטרון הלאומי הבימה בקשיים כלכליים וזה עצוב. זה עצוב כי מדובר באחד מנכסי התרבות הישראליים שהוקם עוד הרבה לפני שהוקמה כאן מדינה. רובינא, מסקין וברטונוב הם לא עוד שלושה אולמות או רחובות, אלא שלושה אנשים שהביאו עמם חזון תרבותי מן הגולה ועמלו קשות כדי להגשים אותו. החלטת ממשלה מאוקטובר 1958 ייחדה להבימה את תואר הכבוד "התיאטרון הלאומי" כדי שלא יהיה שבוי ב"שיקולי הקופה". מסורת ומורשת הם ערכים חשובים, אבל לא קונים איתם במכולת.

בחודשים האחרונים מתקיים פינג פונג בין הבימה למשרדי התרבות והאוצר בניסיון למצוא פתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים. הבימה נמצאת בגרעון של 41 מיליון שקל, מתוכם חוב של 23 מיליון שקל למדינה. התיאטרון הגיש למדינה בקשה למענק של 60 מיליון שקל, והמדינה מוכנה להקציב 3 מיליון שקל בכפוף לביצועה המיידי של תוכנית הבראה הכוללת בין השאר קיצוצים של 20% בשכר הכוכבים ומינוי הנהלה קבועה. התיאטרון מצדו קיצץ עד כה רק 10% בשכר השחקנים, ועדיין לא התבשרנו על מנהל חדש או קיים שעומד לגזור את הסרט של הבניין החדש באביב הקרוב, או בקיץ, או בסתיו.

המאבק בין הגופים הפך בימים האחרונים למאבק תקשורתי מסיבי. גורמים אינטרסנטיים מטעם המדינה הדליפו בסוף השבוע מסמך המפרט את משכורותיהם המנופחות, לכאורה, של כוכבי התיאטרון, בהם אלי יצפאן, יעקב כהן, אדיר מילר ואבי קושניר. התזמון (רגע לפני סוף השבוע) אינו מקרי: בליל שבת שודרה ב"אולפן שישי" כתבה מפרגנת לתיאטרון, שזה זמן רב לא נהנה מכתבות שכמותה, כתובות או משודרות. מנכ"לית התיאטרון, אודליה פרידמן, בחרה שלא להתראיין בכתבה, ובעיקר הנטל נשאו כוכבי התיאטרון. את תפקיד הדוברות הפקידו בידיהן של כלות פרס ישראל גילה אלמגור וליא קניג (זה תמיד מעורר אמפתיה), ולצדן העמידו דור חדש יחסית בדמותה של יבגניה דודינה. את תפקיד הציני הלא מתחנף מילא רמי הויברגר.

אבי קושניר וליא קניג. השחקנים מתגייסים | צילום: עמית מגל

מחויבות לתואר

לפני שמתראיינים ומסיירים בגאווה בבניין החדש, כדאי לעשות בדק בית מעמיק. הרבה דברים השתנו כאן ב־50 השנה האחרונות, והיום גוף תרבותי צריך להתנהל כמו עסק לכל דבר. בתרבות הרייטינג והריאליטי שהתפתחה כאן קשה לנהל תיאטרון שאינו מתחנף לקהל. לא בטוח שיש בישראל די קהל למלא את האולמות הגדולים שבנו להבימה אם היא תתבסס

רק על הפקות איכות. אז מה הפתרון? להשאיר לתיאטרון את תואר הכבוד, בלי שהבימה תתהדר באג'נדה שונה מזאת של תיאטרונים אחרים. אם כך מן הראוי שהתמיכה בו תשתווה לזו שזוכים לה שאר התיאטרונים. גם בקאמרי, בית ליסין וגשר, שזוכים להקצבה נמוכה בהרבה מהבימה, משתפים פעולה עם תיאטרונים בחו"ל. גם שם נותנים במה ליוצרים צעירים וחומרים מקוריים העוסקים בסוגיות כמו ערבים־יהודים ודתיים־חילונים, ומעלים קלאסיקות כמו שייקספיר, איבסן וסופוקלס.

אם יחליט התיאטרון - 53 שנה אחרי שממשלת ישראל העניקה לו את התואר המחייב והמכובד "לאומי" - לשמור על מחויבותו ולחזור להיות שונה ומבודל מהתיאטראות השכנים, ללכת בכל הכוח לכיוון של איכות ובידול, צריך יהיה לקבוע קריטריונים ברורים מראש ולפעול מעתה והלאה רק על פיהם. אם כל זה יתקיים, צריכה המדינה להזרים לתיאטרון הלאומי סכום מכובד שיוכל להוציא אותו מהבור העמוק שנפל אליו.