אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הפסיקה שיאהבו פרקליטי הצמרת צילומים: טל שחר אוראל כהן

הפסיקה שיאהבו פרקליטי הצמרת

הטענה העיקרית של הדיינים שפסקו כי דן מרידור ואילן שביט לא עברו על האיסור להתנות תשלום שכר טרחה בתוצאות משפט, היא ששימוע אינו חלק מההליך הפלילי. אם הפסיקה תהפוך לנורמה, היא תתמרץ אנשי עסקים ואנשי ציבור בכירים להסכים לשלם לפרקליטיהם סכומי עתק תמורת היחלצות מכתבי אישום

01.02.2011, 11:28 | ענת רואה

כאשר פורסמו לפני כשנתיים פרטי הסכם שכר הטרחה בין עורכי הדין דן מרידור ואילן שביט לבין איש העסקים ארקדי גאידמק, הגיבו עורכי דין העוסקים בתחום הפלילי בתדהמה. מההסכם עלה כי בנוסף ל־600 אלף דולר ששילם גאידמק תמורת ייצוג של מרידור בשימוע בפרקליטות, הוא הסכים לשלם בונוס של 5 מיליון דולר אם לא יוגש נגדו כתב אישום.

שתי בעיות בולטות בהסכם פצעו את העין: האחת, הסכום הגבוה נתן את התחושה שקשרים ומעמד אמורים לקנות צדק בפני רשויות האכיפה; השנייה היתה התנגשות לכאורה עם סעיף 84 בחוק לשכת עורכי הדין, הקובע כי "לא יתנה ולא יקבל עורך דין בעד שירותו במשפט פלילי שכר טרחה התלוי בתוצאות המשפט".

בינואר בשנה שעברה הוגשה נגד מרידור ושביט קובלנה משמעתית על שלוש עבירות: התניית שכר טרחה בתוצאות משפט פלילי, התנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע והתנהגות שאיננה הולמת את המקצוע. בתחילת השבוע זוכו השניים בבית הדין של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב. בראש הרכב הדיינים ישב עו"ד ציון אמיר, ולצדו עוה"ד יונה חייר ואבי אודיז.

עו"ד ציון אמיר , צילום: מאיר אזולאי עו"ד ציון אמיר | צילום: מאיר אזולאי עו"ד ציון אמיר , צילום: מאיר אזולאי

פסק הדין לא ניתן פה אחד. בעוד שאמיר וחייר תמכו בזיכוי סבר אודיז כי יש להרשיע. המחלוקת העיקרית בין הדיינים היתה על מהותו של השימוע שבו ייצג מרידור את גאידמק. אם שימוע הוא חלק מההליך הפלילי, אין כל ויכוח שמרידור עבר על החוק, אך אם השימוע הוא הליך מינהלי, כפי שהוא ושביט טענו, יש מקום לטענה כי החוק אינו חל על הסכם שכר הטרחה בינם לבין גאידמק.

דעת הרוב: אין כל מחלוקת עובדתית

 

בדעת הרוב שכתבו אמיר וחייר על פני 52 עמודים, הם ענו לציפיות בקהילה המשפטית, והציבו את שאלת מהות השימוע במרכז. השניים קבעו בצורה מפורשת כי יש יסוד לטענה ששימוע הוא הליך מינהלי, ולכן אין פסול להתנות שכר טרחה על ייצוג בשימוע בהצלחתו. באופן מפתיע, השניים לא עסקו כמעט כלל בשאלות העובדתיות, משום שלדעתם "מחלוקת עובדתית כמעט אינה קיימת בין הצדדים, וככל שהיא קיימת, אין היא רלבנטית".

אמיר וחייר טענו כי סעיף 84, שנחקק ב־1961, קובע מפורשות כי אין להתנות שכר טרחה "בתוצאות המשפט", ולכן אין להחיל אותו על הליכים שטרם המשפט עצמו. "מאפייניו המובהקים והבסיסיים של משפט אינם מתקיימים בהליך השימוע", קבעו. "התניית השכר בהצלחת השימוע מתבטאת בכך שלא יוגש כתב אישום; זו איננה התניה של שכר ב'תוצאות המשפט הפלילי' עצמו, אלא רק בנוגע למצב שבו לא יהיה כלל 'משפט פלילי'".

טענה נוספת של שני הדיינים היא כי ללקוחות יש אינטרס בהתניית שכר טרחה בתוצאות, שכן הם ישלמו סכומים גבוהים רק אם חרב ההליך הפלילי תוסר מעליהם. "ניתן להציע נקודת מבט שונה", כתבו, "ולפיה לא זו בלבד שאין חשש לניגוד עניינים... אלא ששני הצדדים עשויים לצאת נשכרים... אין כל ניגוד בין אינטרס לגיטימי זה של הלקוח, שמוכן לשלם לעורך דינו שכר נוסף במקרה של חיסכון עתידי גדול יותר (ייצוג במשפט עצמו - ע"ר) ובין האינטרס של עורך הדין".

אמיר וחייר הוסיפו כי טענתם נכונה גם בכיוון ההפוך: אם השכר אינו מותנה בתוצאת השימוע, קיים חשש לניגוד עניינים של עורכי הדין, משום שעשוי להיות להם אינטרס בהגשת כתב אישום נגד לקוחם, כדי שיוכלו להמשיך לגבות ממנו שכר עבור הייצוג במשפט הפלילי עצמו.

אם פסק הדין של אמיר וחייר יכתיב את הנורמה, הוא עשוי לשרת בעיקר פרקליטי צמרת המטפלים באנשי ציבור ואנשי עסקים בכירים, הנחושים למנוע הגשת כתבי אישום נגדם. במקרים כאלה יוכלו הפרקליטים לדרוש שכר טרחה דמיוני, שהיותו מותנה בתוצאות יתמרץ את הלקוחות להסכים לו.

דעת המיעוט: התשלום נקבע לפי מעמד הטוען

בדעת המיעוט העלה הדיין אבי אודיז סדרת טענות מתחרות. הוא הזכיר, למשל, כי זכות השימוע ניתנת רק לחשודים שיש כוונה להעמידם לדין בעבירה מסוג פשע, וכי הפרת הזכות לשימוע היא עניין הנידון במסגרת הדין הפלילי בבית משפט, ולא בעתירה לבג"ץ, כנהוג במקרים של הפרת חוק מינהלית. אודיז סקר את הדין הנוהג בעולם בסוגיית התניית שכר טרחה בתוצאות הליך פלילי, והציג רשימה ארוכה של מדינות שבהן אסור להתנות שכר בתוצאות, לרבות בהליכי שימוע.

אסמכתה נוספת לעמדתו הביא אודיז מספרו של ד"ר גבריאל קלינג "אתיקה בעריכת דין", שיצא לאור ב־2001. קלינג כתב כי "עו"ד המייצג לקוח בשימוע שנועד למנוע הגשה של כתב אישום נגד הלקוח, אינו יכול להסכים עם הלקוח שיקבל את שכרו אם בעקבות השימוע לא יוגש כתב אישום". אמיר וחייר, שהכלילו גם הם את הציטוט בפסק הדין שכתבו, ציינו כי אף שעמדת המחבר "מעוררת תמיהה", הציטוט הובא במסגרת "מקרים שלגביהם קיים חוסר בהירות".

הבדל נוסף בין אודיז לחייר ואמיר היה בהתייחסות למסכת העובדתית. בניגוד לשניים נתן אודיז משקל רב למסכת הראייתית. אחד המקורות העיקריים שעליהם נסמך בעל דעת המיעוט הוא עדותו של שביט בפני בית הדין. שביט אמר כי גאידמק ראה "משקל רב לכך שהטיעונים בתחום הראיות שלו יושמעו מפי עורך דין מכובד, בעל אינטגריטי מקצועי, שר משפטים ושר אוצר לשעבר שבקיא בתחום... גאידמק לא יכול היה להרשות לעצמו שיוגש נגדו כתב אישום. ברור היה לנו באותה עת שגאידמק מבקש לבסס את עצמו כאישיות וכגורם מרכזי בהוויה הישראלית, ולא רוצה כתב אישום כזה".

אודיז כותב על כך: "הדברים נהירים... שביט סבר כי מעמדו של מרידור הנו נתון שעשוי להכריע את גורל התיק... מרשם פלאים לכאורה נמצא בידיו ובדמותו של שר אוצר ושר משפטים לשעבר". לפיכך, קבע אודיז, "הסדר שכר הטרחה שגובש אינו הסדר הקובע מהו שכר ראוי בעד העבודה, כי אם הסדר המשדר ללקוח את השאלה מה שוויו של הטוען אשר יכול להביא אותך אל התוצאה המבוקשת".

ביחס לדבריו של שביט כי "אם היו מגיעים אלי בתיק של רצח או בתיק של שוחד או בתיק של גניבה, בוודאי שלא היינו ניגשים לעניין הזה", כתב אודיז: "מכאן עולה התמיהה - אם סבר הנאשם שמדובר בהליך מינהלי חוקתי טהור, מדוע שיבחין בין סוגי העבירות המיוחסות לחשוד בשימוע?".

אודיז דחה באופן מוחלט את טענת מרידור ושביט לטעות בהבנתם את האיסור שבחוק לשכת עוה"ד: "בשקדנות מינימלית יכלו הנאשמים לפנות ללשכת עורכי הדין ולברר סוגיה זו; ניתן היה לנסות לבדוק את המצב המשפטי בספרות או בפסיקה".

אודיז כתב עוד כי לא ניתן גם לקבל את טענת השניים שלפיה כאשר ישנם כמה פירושים סבירים יש לבחור בפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות. "על כל עו"ד באשר הוא חלה חזקה כי הוא יודע את הדין. בכל הכבוד, מדובר במקרה זה בשני עורכי דין ותיקים, בעלי ניסיון רב, ובוודאי שלא ניתן ביחס אליהם לקבוע כי פרשנותם או טעותם בהבנת הסעיף עמדו בקנה מידה כלשהו של סבירות".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

4 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

3.
דעת המיעוט נשמעת הגיונית יותר מדעת הרוב.
ככל שמדובר בייצוג במסגרת הליכי שימוע שאם יבשילו (מבחינת הפרקליטות) או ייכשלו (מבחינת ההגנה) יגיעו לידי הליך פלילי, סביר יותר להתייחס להליכים הללו כחלק מההליך הפלילי. הרי מה שהטריד פה את גאידמק היה ההליך הפלילי, והשימוע הוא רק שלב בדרך אליו. הנימוקים של דייני הרוב לא כל כך הגיוניים. כך, למשל, הם מסתמכים על הטיעון שאם לא היו עושים שכ"ט התלוי בתוצאות זה היה דווקא יוצר ניגוד עניינים כי זה היה יוצר לעוה"ד אינטרס שכן יהיה כתב אישום ושכרם יגדל. זה בלתי סביר ובלתי הגיוני. ראשית, לעו"ד יש גם שיקולים של מוניטין (עו"ד שייכשל תמיד בהליכי שימוע ממילא המוניטין שלו ייפגעו). שנית, ההגיון של דעת הרוב מוביל למסקנה שצריך לחייב עו"ד להתנות שכ"ט בתוצאות. והרי ידוע ששכר טרחה התלוי בתוצאות הוא החריג ולא הכלל. וחוץ מזה, את ההגיון של דעת הרוב ניתן להחיל אד אבסורדום. כך, למשל, לפי ההגיון שלהם - לעו"ד צריך להיות אינטרס להיכשל בהליכי "אין להשיב לאשמה" (no case to answer) שכן אם יצליחו, הם לא יצטרכו להעלות את פרשת ההגנה ולכן שכרם יפחת. לפי זה גם צריך להתיר שכ"ט התלוי בתוצאות בהליכים של "אין להשיב לאשמה" והרי ברור שהחוק אוסר את זה כחלק מהאיסור לשכ"ט התלוי בתוצאות בהליכים פליליים. בנוסף, עו"ד הוא גם officer of the court, נציג מערכת המשפט. התרת שכ"ט התלוי בתוצאות בהליכי שימוע יכולה ליצור תמריצים לא רצויים לעו"ד לנהוג בצורה לא אתית, להסתיר ראיות וכיו"ב. עו"ד צריך לסייע לגילוי חקר האמת ולא להסתרתו.
חיים  |  02.02.11