איך מגדלים אלופים במזרח?

לפרופסור למשפטים איימי צ'ואה, אמריקאית ממוצא סיני, יש מתכון להורות: תובענות ונוקשות סיניים במקום הסגידה והרפיסות הרווחים במערב. צ'ואה אסרה על שתי בנותיה לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב, בחרה עבורן את החוגים שבהן ישתתפו אחרי הלימודים, פסלה ביקורי שינה אצל חברים ואסרה לארח חברים למשחק אצלן, כינתה אותן "שמנות" כאשר התקשו להתמיד בדיאטה, מנעה מהן אוכל ושינה עד שישלימו את שיעורי הבית, התירה להן להשתתף רק בתחרויות שזוכים בהן במדליה, ודרשה מהן תמיד אך ורק את מדליית הזהב. כך, אומרת צ'ואה לקוראי רב־המכר המדובר שלה, שיצא בארצות הברית לפני כמה שבועות ונקרא "המנון הקרב של האם־הנמרה", מגדלים הסינים את ילדיהם להצטיינות במדעים ואמנויות.

סוד ההורות הנכונה הוא אהבה קשוחה, אומרת צ'ואה, והמחקרים, רובם נערכו בקרב סינים שהיגרו למערב, מציגים מספרים שמאשרים זאת. הילדים שגדלו באמריקה תחת משטר הורות סיני נוקשה מקבלים את הציונים הכי גבוהים ובבגרותם זוכים לפרסום ולהצלחה מרשימים בקריירות שלהם. "אמהות סיניות אינן חסרות רגש או אדישות", היא מסבירה בספרה ובראיונות שהעניקה, "אם־נמרה מקריבה הרבה יותר למען ילדיה, ומוכנה לספוג את הכעס ולעתים השנאה שלהם כדי להבטיח את עתידם".

צ'ואה (48), חברת סגל בכירה בבית הספר למשפטים של ייל, חושפת עצמה כאם אחרי שכבר זכתה להכרה כחוקרת. ב־2003 היא פרסמה רב־מכר פוליטי־כלכלי שהסביר איך מדיניות השוק שארצות הברית מנסה לייצא לעולם מזיקה למעמדה ותדמיתה הרבה יותר מהמלחמות שהיא יוזמת, וב־2007 הוציאה ספר שמתאר את הקשר בין היחס שהוענק למיעוטים בתוך מעצמות גדולות לאורך ההיסטוריה לבין גורלן של אותן המעצמות. החיבור בין שכלה המדעי לחוויותיה האישיות מרתק.

לא להתפשר עם הילד ולא להכיר בקשייו | צילום: בלומברג

היא גדלה בעצמה תחת משטר הורות "נמרי". היא נשואה ליהודי, גם הוא פרופסור למשפטים בייל, אבל לדבריה הוא "רכרוכי, כמו רוב ההורים המערביים, שעושים את כל הטעויות". הטעויות הן מתן כבוד לעצמאות ולזהות הפרטית של הילדים, עידודם להגשים את סקרנותם ונטיות לבם, תמיכה בהחלטותיהם, יהיו אשר יהיו, ומתן תמיכה וחיזוקים שאינם תלויים בדבר. זו הגישה המערבית, שלטענת צ'ואה הופכת כל דור לנפסד מקודמו. הגישה הסינית שהיא מציגה רואה בילדות מעין טירונות לקראת החיים. הדרך להגן על ילדים היא להציב בפניהם את הרף הגבוה ביותר שאפשר, לתבוע מהם את מרב היכולת והתוצאות, לא להתפשר עם הילד ולא להכיר בקשייו.

הפרסום שספרה של צ'ואה זכה לו עם יציאתו הפך אותה למטרה של דיון ער, ביקורת ואף איומים. אבל האלטרנטיבה ההורית שהציגה – גישת האם־הנמרה – נכנסה לסדר היום הציבורי ולשיח באמריקה. ספרה צוטט בהרחבה ב"וול סטריט ג'ורנל", שממעט לעסוק בנושאי משפחה וחינוך ילדים, וגרר מאמרי תגובה חדים, ותגובות־לתגובות, ועד מהרה בצבץ מהדיון המתח הגיאו־פוליטי שמתחת לפני השטח – החשש במערב מפני עלייתו של הנמר הסיני גם בהיבט הכלכלי וגם בתרבותי.

לפתע, העימות בין "האמא היהודייה", האם החמה, המגוננת והנודניקית שילדיה תמיד צודקים ושמסמלת את ההורות המערבית, לבין האם־הנמרה הסינית, שרומסת ומעליבה את ילדיה כדי שישכילו לרמוס את יריביהם בג'ונגל של החיים, נהפך לעימות סמלי בין שתי דרכי חיים, שמתחילות להתחרות ביניהן על כתר הדומיננטיות בכוכב הלכת הזה.

אף אחד לא היה מאחל לעצמו ילדות אצל "אם־נמרה", ומעטים ההורים שבמודע רוצים שכך ייראו היחסים ביניהם לבין ילדיהם, ושהילדות תאבד על מזבח ההצלחה. אבל את ההצלחה עצמה רוצים רבים. אני שולל את הגישה מכל וכל. אבל עם הצלחה קשה להתווכח.