איך יודעים שכל בני האדם רואים את אותם צבעים?

איך יודעים שכל בני האדם רואים את אותם צבעים? אולי אנחנו רואים צבעים שונים ורק קוראים להם באותו השם?

עייטם

אני חושב שהמחשבה הזו חלפה בראשם של רוב האנשים מתישהו. חוויית הראייה נמצאת במח. אין שום דרך אובייקטיבית להעביר אותה משום שהיא אינה חוויה אובייקטיבית. לא רק שאי אפשר לוודא שכולנו רואים את אותם צבעים, יש לנו את כל הסיבות להאמין שאנחנו באמת רואים צבעים שונים, לפחות במידת מה.

בוא ניקח רגע צעד אחורה ונבדוק את הסיפור הזה שנקרא "צבע" מהבסיס. צבע הוא תכונה של האור. האור שהעין שלנו יכולה לראות הוא רק חלק זעיר מתופעה שנקראת "אלקטרומגנטיות". התופעה הזו אחראית לא רק לחשמל, אור ומגנטים, אלא גם לחום, למגע, לתכונות הכימיות של חומרים, ובעצם כמעט לכל מה שאנו חווים בחיי היומיום. כשאתה דופק את הראש בקיר, למשל, הדבר שאתה מרגיש אינו הקיר עצמו אלא הכח האלקטרומגנטי שדוחה אותך ממנו.

אולי אנחנו רואים צבעים שונים ורק קוראים להם באותו השם? | צילום: shutterstock

הכח הפלאי הזה עובר מדבר לדבר בצורת קרינה שמורכבת מחלקיקים בשם "פוטונים" ושמתנהגת קצת כמו גלים. יש לה עוצמה, או גובה גל, שתלויה במספר הפוטונים; ויש לה אורך גל, המרחק בין שני גלים עוקבים, שתלוי במידת האנרגיה שכל פוטון נושא. קרינה אלקטרומגנטית מגיעה בשלל אורכי גל, מקילומטרים רבים (גלי רדיו) ועד לאורכים שנמדדים בטריליוניות המטר (קרינת גאמה). העין שלנו קולטת קרינה רק כשאורך הגל הוא בין 390 ל־750 ביליוניות המטר. בערך. זה משתנה מאדם לאדם.

צבע זה בסך הכל הדרך של העין שלנו להבחין בין אורכי גל שונים. ברשתית יש בערך 6 מיליון תאים מיוחדים שנקראים "מדוכים". יש להם ראש נפוח ומעוגל, כפי ששמם מרמז (מדוך הוא מוט בעל ראש מעוגל שמשמש לכתישה וטחינה), והם מכילים מסנן מיוחד שהופך אותם לרגישים יותר לאורכי גל מסוימים.

לרוב האנשים יש שלושה סוגים של מדוכים: כאלו שרגישים לגלים ארוכים, כאלו שרגישים לבינוניים וכאלו שרגישים לקצרים. כל אורך גל מגרה את שלושת סוגי המדוכים במידה שונה, והמח שלנו, שמקבל דיווחים שוטפים מהרשתית, מראה לנו צבעים שונים. כשהמדוכים הרגישים לאורך גל נמוך מגורים יותר מהמדוכים האחרים, אנו רואים אדום. כשהבינוניים מגורים יותר אנו רואים ירוק. כשכולם מגורים באופן שווה אנחנו רואים לבן. ככה אנחנו מרכיבים את כל הצבעים שאנחנו מסוגלים לראות.

הרגישות המדויקת של המדוכים ופיזורם ברשתית משתנים מעין לעין. אנחנו יכולים להביט בדיוק באותו רמזור, אבל אצלי בעין המדוכים הרגישים לאורך גל בינוני קצת יותר רגישים משלך, ולכן אני אקלוט צבע יותר ירקרק. אני עדיין אקרא לזה אדום, כי ככה לימדו אותי, אך היכולת שלי לקלוט אותו שונה. דוגמה קיצונית לכך היא עיוורון צבעים.

רוב עיוורי הצבעים מצוידים בשלושה סוגי מדוכים, כמו כולם. הבעיה שלהם נובעת מכך שהמדוכים שאמורים להיות רגישים לגלים בינוניים רגישים לגלים ארוכים מהרצוי, ולכן קשה להם להבדיל בין גוונים של אדום, צהוב וירוק. ובאיזושהי מידה, כולנו כאלו. לכולנו יש גרסאות קצת שונות של מסנני צבע.

הגנים ששולטים על מסנני הצבע הבינוניים נמצאים על כרומוזום ה־X. לגברים יש רק אחד כזה, ואם הוא נדפק הם יוצאים עיוורי צבעים. לנשים, לעומת זאת, יש שניים, ולכן יכולים להיות להן שני סוגי מדוכים לגלים בינוניים: מדוכים רגילים ומדוכים שנוטים לגלים ארוכים יותר. יכולת הפרדת הצבעים של נשים כאלו גבוהה באופן משמעותי מזו של הזכר הממוצע, ואולי זו הסיבה שהן עושות כל כך הרבה רעש כשהעניבה שלי לא תואמת לצבעה של גרב ימין.

בקיצור, ייתכן שאנחנו רואים צבעים בצורה דומה, אף שאי אפשר להוכיח את זה, אבל אפילו אם שנינו נחשבים לבעלי ראייה נורמלית לגמרי, אין כמעט סיכוי שאנחנו באמת רואים את אותם צבעים. חשוב על זה בפעם הבאה שנדמה לך שאתה מבין איך מישהו אחר רואה את העולם. בעיקר אם זו אשה.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il