לעצור את דעיכת ערי אמריקה

בצומת הרחובות 24 מערב ושדרות ברידג' בקליבלנד, מעבר לנהר הקויאהוגה המזוהם והדאון טאון, עומד כר אדמה חקלאית חרושה בשטח 25 דונם. יש משהו מוזר במראה צמד הסוסים שמושכים עגלה על פני הקרקע, ומאחוריהם מתנשאים גורדי השחקים של קליבלנד.

החווה הזאת, "אוהיו סיטי פארם" שמה, היא חלק מניסיונה של קליבלנד, עיר שב־1950 היתה אחת מעשר הגדולות באמריקה והיום מאוכלסת רק במעט יותר מתל אביב, לעצור את הידרדרותה.

קליבלנד היא אחת מעשרות ערים באמריקה שמצייתות לאחד הכללים היותר קודרים ב"מתמטיקת הערים" של ווסט ובטנקורט. השניים גילו שכאשר עיר גדולה משגשגת או דועכת, אי אפשר לעצור את התהליך. עיר משגשגת תמשיך לשגשג, ועיר דועכת תמשיך לדעוך - תושבים ימשיכו לעזוב אותה, ורמתה הכלכלית תצנח. וזה קורה כיום בכל רחבי אמריקה. מעשר הערים הגדולות בארצות הברית ב־1950 שמונה נעלמו מהרשימה: אוכלוסיות וושינגטון ובוסטון הצטמצמו ברבע, אוכלוסיות פילדלפיה ובולטימור בשליש, אוכלוסיית דטרויט וקליבלנד במחצית. הסיבות, ברוב המקרים, היו מגמות האוטומציה ומיקור החוץ, שאמנם מקדמות את כלכלת אמריקה אבל פגעו בערים שפעם היו מרכז התעשייה הכבדה, וכן משבר הדיור של שלוש השנים האחרונות. התוצאה זהה: צמצום האוכלוסייה והכלכלה, לפי אומדנים קבועים ובלתי ניתנים לעצירה. וכל אחת מהערים נלחמת כדי להיות המקרה יוצא הדופן במתמטיקה האכזרית.

אוהיו סיטי פארם | צילום: Graham Veysey

בקליבלנד מנסים לעשות זאת עם יוזמת הסיטי פארם: החכרת שטחים חקלאיים שאין להם דורש בעלות סמלית של 10 דולר לשנה, ועידוד השוכרים לנצל את השטח ולנסות להשתלב בכלכלת העיר, שמגלגלת כ־9 מיליארד דולר בשנה על מזון. "אם החוות המקומיות יצליחו להשיג אפילו נתח שוק של 10%, גורלה של קליבלנד יתהפך", אומר ל"מוסף כלכליסט" מורגן טאגארט משלוחת אוניברסיטת אוהיו ששותפה לפיתוח הקרקע והחווה. יוזמי הפרויקט גם מנסים לסייע לחוואים לסגור עסקאות רחבות היקף עם עסקים מקומיים ולהשיג עובדים זרים מבורמה.

"התכווצות ערים היא נושא מעניין", אומר בטנקורט. "ערים מתכווצות סובלות בדיוק מאותם חוקים מתמטיים - עיר שמאבדת מחצית מאוכלוסייתה תחווה ירידה נוספת של 15% בכל הפרמטרים האחרים, וזה מעגל שמזין את עצמו. לכן לערים מצטמקות כל כך קשה לצאת מהתהליך הזה. אנחנו מצאנו שאחד משני מקרים עובד עבור ערים כאלה: או שהן עוברות אירוע מסיבי של הרס, שאחריו מגיעה צמיחה גדולה שממומנת על ידי שלל גורמים - זה למשל מה שקרה בניו אורלינס אחרי קתרינה; או שהן יוזמות שורה של צעדים שתמשוך אוכלוסייה מסוימת מאוד. האוכלוסייה שעיר דועכת צריכה למשוך כדי להתחיל לשגשג היא של אנשים צעירים מאוד, רווקים ועם מקצועות יצירתיים. למעשה, הדרך היחידה לצאת מהמעגל הזה היא לדאוג שהאנשים הנכונים יגיעו לעיר שלך ויישארו בה. זה מה שמיאמי ביץ' עשתה, למשל. הצעדים שקליבלנד מבצעת נהדים. הם מקנים לעיר מוניטין מסוים שמדבר לאנשים מסוימים, לתנועה סביבתית צעירה מאוד. לא מן הנמנע שהצעדים האלה יצליחו להביא לעיר את האנשים הנכונים, ומרגע שאלה יגיעו, יגיעו אחריהם גם אחרים".

אי אפשר פשוט "להצטמצם נכון"? ערים לא יכולות להפחית מאוכלוסייתן ולשפר את רמת החיים בהן במקביל?

"נראה שלא. עיר מצליחה מושכת אנשים, ועיר שנשארת קטנה כנראה מדשדשת במקום. עיר קטנה יכולה להחליט להילחם בפשיעה, בזיהום ובאבטלה, אבל ברגע שהיא תטפל בהם, יותר אנשים ירצו לעבור אליה. מה שחשוב לזכור הוא שאף תהליך אינו לנצח. ערים שדעכו צמחו בחזרה, וכמה מהערים הגדולות ביותר שהיו בעולם הן היום עיי חורבות. ואולי, בזכות חורבותיהן, אנחנו כאן".