צילום: אי פי אי
שובו של הארווי המזוהם
הוא קילל במאים, היכה עיתונאים, התערב בסרטים ודרס את מתחריו - עד שפוטר בבושת פנים. עכשיו הארווי ויינשטיין, המפיק הכי מפחיד בהוליווד, חוזר בגדול ומתכנן, כמו שרק הוא יודע, זכייה במספר שיא של אוסקרים ל"נאום המלך"
יום ראשון הקרוב, ברגע השיא של טקס האוסקר, יוכרז הסרט הטוב ביותר לשנת 2010. לפי התחזיות יעלו לבמה יוצרי הסרט עטור השבחים "נאום המלך". לא בטוח שגם מפיק־העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין יצטרף אליהם, אך גם אם לא, כל מי שיעמדו על הבמה יידעו שהגיעו אליה, במידה רבה, הודות לויינשטיין. ויינשטיין הוא שרכש את זכויות ההפצה של הדרמה הבריטית הקטנה והפך אותה להצלחה כלכלית מפתיעה שגרפה עד כה יותר מ־100 מיליון דולר, והוא זה שבקמפיין מנוהל היטב הפך את הסרט למוביל במירוץ לאוסקר, עם מספר נדיר בגובהו של 12 מועמדויות - יותר מכל המועמדים האחרים ברשימה, ובהם "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר ו"אומץ אמיתי" של האחים כהן.
למועמדות הבולטת של "נאום המלך" יש בהוליווד משמעות אחת: הארווי חזר. המפיק הכוחני, שבשני העשורים האחרונים סרטיו היו מועמדים ל־249 פרסי אוסקר וזכו בכ־40, ושבשבע השנים שבין 1996 ל־2003 ראה שלושה מהם זוכים בפרס הסרט הטוב ביותר, חוזר אחרי חמש שנות שקט. איתו חוזרת להוליווד ההבנה שלא משנה כמה הסרט שתעשה טוב, חשוב, ייחודי או חדשני - בשביל ויינשטיין הכל אישי. אם הוא המתחרה שלך, סביר להניח שסרטך יימעך אל האספלט כשהמכבש שלו יעבור עליו.
סיפור הקאמבק של ויינשטיין בעצמו מצדיק סרט. וסרט כזה אכן יצא החודש לקולנוע בארצות הברית: הסרט התיעודי "ללא אישור רשמי: הפרויקט של הארווי ויינשטיין". הסרט מתאר את תרומתו הייחודית של ויינשטיין לתעשיית הקולנוע האמריקאית ואת כישרונו לקחת סרטים עצמאיים בעלי סגנון אמנותי ולהפוך אותם למיינסטרים שובר קופות, על ידי יצירת בן הכלאיים שזכה לכינוי הלועג "אינדי־ווד". הבמאי בארי אווריץ' גם מראיין בסרט שורת אנשי מפתח בהוליווד שמספרים על ההיבט השני, והמפורסם מאוד, בדמותו של ויינשטיין: כוחנות שמתבטאת גם בתחרותיות שלו כלפי יריביו, וגם גולשת לעתים קרובות לאלימות מילולית ואיומים פיזיים, שהפכו אותו לאחת הדמויות המפחידות בתעשייה.
המספריים של הארווי
הארווי ויינשטיין (58) נכנס לתעשיית הבידור בגיל 17, כשהקים עם חברו קורקי בורגר את "הארווי וקורקי הפקות", חברה קטנה לארגון הופעות רוק. בשנות ה־20 המוקדמות שלו רכש עם אחיו הצעיר בוב אולם קולנוע בעיר באפלו שבמערב מדינת ניו יורק, והציג בו לסירוגין הופעות וסרטי אימה דלי תקציב. ב־1979, כשהארווי היה בן 27 ובוב היה בן 25, החליטו שני האחים לא להסתפק רק בהקרנת סרטים, והקימו את חברת ההפקה מירמקס - שנקראה על שמות הוריהם, מרים ומקס.
ויינשטיין עם ליאונרדו דיקפריו, מרטין סקורסזי וקמרון דיאז בהקרנת "כנופיות ניו יורק"
|
צילום: אי אף פי
בסרטו של אווריץ מספר הסופר והעיתונאי פיטר ביסקינד על הקשר בין מקצועו של האב למיומנותו של הבן. מקס ויינשטיין, בעבודתו כסוחר יהלומים, הבין כי אם ברצונו למכור יהלום מסוים יש להניחו באופן בולט על כרית קטיפה שחורה, וכך אפשר למקד את תשומת הלב של הקונים בייחודו. בדרך דומה, טוען ביסקינד, למד הארווי למקד את תשומת הלב של חברי האקדמיה בסרט שבחר להריץ לאוסקר.
תרומתה החשובה הראשונה של מירמקס לתרבות הקולנוע נבעה מנכונותה להפיץ סרטים זרים בעלי תוכן אמנותי ופרובוקטיבי מובהק. סרטים כמו "הטבח הגנב אשתו והמאהב" מ־1989 של הבמאי הבריטי פיטר גרינאווי, המחבר בין אוכל, סקס וקניבליזם, או "קשור אותי! אהוב אותי!" מ־1990 של פדרו אלמודובר העוסק באהבה שפורחת בין שחקנית והמעריץ שחטף אותה.
זכייתו של "פלה הכובש" השבדי מ־1987 באוסקר הסרט הזר פתחה להארווי את התיאבון לאוסקרים הרבים שיזלול בשנות התשעים. עוד רכש רב חשיבות של מירמקס היה "סקס שקרים ווידיאוטייפ" מ־1989, סרטו הראשון של סטיבן סודרברג שזכה ב"דקל הזהב" בפסטיבל קאן, והכניס פי 20 מעלויות ההפקה הצנועות שלו. הצלחות הסרטים האלה העניקו למירמקס תדמית של חברה שמקרבת את השוליים הניסיוניים למרכז, ועודדו אולפנים אחרים להתחיל להפנות תקציבים משוברי קופות קיציים לסרטים מתוחכמים ובוגרים יותר.
כשמירמקס נקנתה על ידי דיסני ב־1993, האחים ויינשטיין המשיכו לשמש מנהלי האולפן. בתוך החברה הוקמה חטיבת "דיימנשן" שנוהלה בשקט תעשייתי מרשים על ידי בוב והתמקדה בסדרות זולות ורווחיות של סרטי אימה כגון "הצעקה" ו"מימיק". החטיבה הזאת גם שימשה עוגן כלכלי שאפשר להארווי לצאת להרפתקאות שאפתניות יותר של קולנוע איכותי, שהולידו ב־1993 את הדרמה הפמיניסטית רבת העוצמה "הפסנתר" וב־1994 את "ספרות זולה" האיקוני של קוונטין טרנטינו ואת "מוכרים בלבד", סרט הבכורה של הבמאי קווין סמית.
במקביל לפריחת מירמקס החלו לצוץ סיפורים על בריונותו של ויינשטיין. מפיקים הוליוודיים ידועים בתדמיתם הכוחנית, אבל אצל ויינשטיין הדבר הגיע להתפרעויות והשפלות שנראו לעתים כאילו נלקחו בעצמן מסרט. אחד המקרים הראשונים שתועדו היה כששלח ב־1988 מכתב נזיפה משפיל לבמאי התיעודי החשוב ארול מוריס. באותה תקופה מוריס התראיין לרגל יציאת סרטו "הקו הכחול הדק", שבו התחקה אחר תעלומת רצח שבו הורשע אדם חף מפשע. בסרטו, מוריס מצליח לגלות את הרוצח האמיתי, לחלץ ממנו הודאה, וכך להציל ממוות את האדם שהורשע.
הארווי, מפיק הסרט, לא היה מרוצה מהראיונות שמוריס העניק. "שמעתי אותך ברדיו ואתה משעמם", כתב למוריס במכתב שהודלף אחר כך לתקשורת, "בחיים לא הייתי הולך לסרט שלך. הגיע הזמן שתתחיל להבין את המדיה. בוא נעשה חזרה. שאלה: 'על מה הסרט?' תשובה: 'זה מפחיד יותר מסיוט ברחום אלם. זה מסע לאזור הדמדומים. זה כמו בדם קר, רק עם הומור'. דבר במשפטים קצרים. אם תמשיך לשעמם אשכור שחקן שיעמיד פנים שהוא ארול מוריס. אם יש לך הצעות לליהוק אשמח לשמוע. ברכות על הביקורות הטובות. בוא נדאג שהסרט גם יצליח".
התערבותו הבוטה של הארווי לא הוגבלה רק לשיווק הסרטים. לאורך השנים הוא זכה לכינוי "הארווי ידי מספריים", בשל נטייתו לקצץ חלקים ארוכים מסרטים ולעתים לשנותם כדי להתאימם לשוק האמריקאי. הוא הורה לקצר בחמישית את הסרט האיטלקי הפופולרי "סינמה פרדיסו" מ־1988, לחץ על הבימאי הפולני הגדול קז'יסטוף קישלובסקי לצלם סוף אלטרנטיבי ל"חייה הכפולים של ורוניק" מ־1991, ושינה דיאלוגים בגרסה המדובבת של "הנסיכה מונונוקי", יצירתו מ־1997 של מאסטר האנימה הייאו מיאזאקי. שיטות עבודה אלו לא השתנו עד היום. לקראת יציאת הסרט "נאום המלך" בארצות הברית פורסם שכדי לשנות את דירוג הסרט לקהל האמריקאי, ויינשטיין שקל לחתוך ממנו סצינה שבה הנסיך המגמגם שעתיד להיות מלך אנגליה ג'ורג' השישי לומד לשחרר את חרצובות לשונו באמצעות רצף קללות. תסריטאי "נאום המלך" דיוויד סיידלר הגיב באנדרסטייטמנט בריטי אופייני: "אני לא חושב שזה היה אחד מרעיונותיו הטובים ביותר".
הקול והזעם
רוב ההתערבויות הבוטות לא נעשו בדרכי נועם, והתפרצויות הזעם של ויינשטיין, שלוו בניבולי פה ואיומים פיזיים, נהפכו לרכילות מוכרת בהוליווד. ב־2006 ויינשטיין התקשר בצרחות לבמאי הסרט "פקטורי גירל" ג'ורג' היקנלופר, לאחר שראה שסצינות הסקס בסרט לא תאמו את המפרט שהעביר אליו. בסרט התיעודי החדש היקנלופר מספר איך ויינשטיין כינה אותו בצעקות "לוזר" וצרח: "אני הולך לקנות מחר מודעת עמוד ב'ווראייטי' ולכתוב בה 'היקנלופר הוא חתיכת לוזר ובחיים אל תשכרו אותו לעשות שום דבר כי הוא אידיוט מז***ן!". זמן מה לאחר שיחת האימים הגיעו פיטורים שנעשו, גם הם בצעקות, באחד מחדרי העריכה במירמקס. הפיטורים היו קצרצרים, שכן כעבור חמש דקות ויינשטיין שב ושכר את שירותיו. באוקטובר האחרון, כאשר היקנלופר מת בגיל 47 כתוצאה מנטילת מנת יתר של משככי כאבים, התבדחו בהוליווד על כך שהוא נמצא במקום היחיד שבו ויינשטיין לא יכול להזיק לו - בינתיים.
בנובמבר 2000, במהלך מסיבה לרגל השקת ספר שהתקיימה במלון ניו־יורקי, ויינשטיין ניהל "סמול טוק" קולני ורצוף גערות עם כתבת של "הניו יורק אובזרבר". אנדרו גולדמן, עורך בעיתון, נחלץ להגנת הקולגה, וחילופי הדברים בינו ובין ויינשטיין הסתיימו בכך שויינשטיין, על כל 150 הק"ג שלו, התנפל על גולדמן, נעל את ראשו בלפיתת היאבקות וגרר אותו אל מחוץ למלון. הרשמקול של גולדמן הקליט את ויינשטיין מסנן את המילים: "אתה יודע, דווקא טוב שאני השריף המז***ן של עיר החריונים המז***נת ופורעת החוק הזאת". דובר מירמקס מתיו הילציק טען שויינשטיין בסך הכל דרש מגולדמן להתנצל לאחר שהרשמקול שהחזיק בידו פגע באדם אחר - בזמן שהארווי נאבק וניסה לחטוף אותו מידו.
ב־2002 זו היתה במאית התיאטרון והקולנוע המוערכת ג'ולי טימור. בתום הקרנת ניסיון של סרטה "פרידה" ויינשטיין הקריא באוזניה את תגובות קבוצת המיקוד שצפתה בסרט, שהסכימה עם טענתו כי הסרט אטי מדי. כאשר טימור דחתה את הטענות ויינשטיין איבד את עשתונותיו, ובעודו קורע את דפי המשוב וזורק עליה את הקרעים צעק: "את האדם היהיר ביותר שפגשתי בחיי! אני מציע שתשווקי את הסרט הזה בעצמך כי אני הולך למכור אותו ישר ל־HBO!". ואז פנה לבן זוגה ושותפה המקצועי של טימור, מלחין הקולנוע זוכה האוסקר אליוט גולדנטל, ואמר לו: "לא מוצאת חן בעיניי ההבעה שלך. למה שלא תגן על אשתך, כדי שאוכל לקרוע לך את הצורה?". התקרית היתה כה חריגה, עד שהארווי עצמו הבהיר בעקבותיה שהוא צריך לעבור טיפול כדי לרסן את כעסיו. בשנים האחרונות, לאחר דיאטה אגרסיבית ונישואים שניים לאשה צעירה ויפה, יש הטוענים כי חלה התמתנות מסוימת בהתפרצויות אלו.
עיר החטאים
אלא שהכוחנות הפיזית של ויינשטיין התגמדה לעומת האגרסיביות שלו בהרצת סרטיו לאוסקר, במסגרת קמפיינים יחצניים ופוליטיים ששכלל לכדי אמנות. בראיונות הסביר את הצלחותיו במשפט: "אנשים תמיד יעדיפו איכות", אבל בעוד שאיכותם הקולנועית של הסרטים פתוחה לדיון, אין עוררין על איכות עבודת הלובינג שהארווי עשה להם.
טפח משיטותיו של ויינשטיין נחשף ערב טקס פרסי האוסקר של 1999 בכתבה ב"ניו יורק מגזין". הכתבה תיארה את הרצתו לאוסקר של הסרט "שייקספיר מאוהב" ואת הפעולות ששימשו את אולפני מירמקס כדי לסייע לקומדיה הקטנה של הבמאי הלא משמעותי ג'ון מאדן לעקוף את "להציל את טוראי ראיין" של סטיבן שפילברג.
בעוד שאולפן הוליוודי ממוצע משקיע במאמצי יחצנות לאוסקר בין רבע מיליון דולר ל־2 מיליון, נכתב ב"ניו יורק מגזין", אולפני מירמקס שפכו על הרצת "שייקספיר מאוהב" יותר מ־5 מיליון דולר. האולפנים הפעילו מוקד טלפניות שהתקשרו ל־5,557 חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע ווידיאו שצפו בקלטת הסרט שנשלחה אליהם. ויינשטיין שכר ארבעה מיחצני הסרטים המשפיעים בהוליווד - וורן כהן, דיק גוטמן, גרי פאם ומורי וייסמן - שהם במקרה גם חברים בעלי זכות הצבעה באקדמיה לקולנוע, ושילם להם משכורת של שנה שלמה עבור מאמציהם לקידום הסרט בחודשים שלפני האוסקר. לאחר פרסום שמות המועמדים לאוסקר ערך ויינשטיין לכבוד "שייקספיר מאוהב" מסיבה מפוארת, שאורחי הכבוד שלה היו עוד שלושה חברים משפיעים באקדמיה לקולנוע - הבמאי סידני לומט, התסריטאית לשעבר ג'יי פרסון אלן ותסריטאי סרטי "סופרמן" משנות השמונים דייוויד ניומן.
אבל הצעד המתוחכם באמת היה הקמפיין השלילי שאולפני מירמקס עשו לסרטו של שפילברג. לפי כמה פרסומים, יחצנים שעבדו עם מירמקס ניהלו שיחות רקע עם עשרות מבקרי קולנוע ובהן שידלו אותם לתאר את "להציל את טוראי ראיין" כ"סרט שמרני" עם "ערכים שמרניים". המילים האלה, שמבקר קולנוע אחד נשבע ששמע אותן מפיו של ויינשטיין עצמו, היו באותן שנים מושגים טעונים, שכן רוב חברי האקדמיה לקולנוע השתייכו למחנה הליברלי, ותמיכה ב"ערכים שמרניים" נחשבה ללא אופנתית.
יש החושדים שויינשטיין עמד גם מאחורי הקמפיין השלילי שנעשה לסרט "נפלאות התבונה" לקראת טקס פרסי האוסקר של 2002. שבועיים לפני תום ההצבעה "נחשפו" בכמה אתרי אינטרנט התבטאויות בעלות גוון אנטישמי שיצאו מפיו של ג'ון נאש, המתמטיקאי זוכה פרס הנובל ומאבות תורת המשחקים, ש"נפלאות התבונה" מתאר את מאבקו במחלת הסכיזופרניה. הסרט לבסוף ניצח את "בחדר המיטות", דרמת המתח של הבמאי טוד פילד, שאותה ויינשטיין הפיק. כעבור שנה זה היה תורו של "הפסנתרן" של הבמאי רומן פולנסקי. הדרמה מתקופת מלחמת העולם השנייה נחשבה פייבוריטית בתחרות, אלא שערב ההצבעה הודלפו לעיתונות האמריקאית פרוטוקולים בעלי תיאורים מיניים מפורטים ממשפט האונס שנערך לפולנסקי ב־1977. הזוכה באותה שנה היה "שיקגו" בהפקתו של ויינשטיין - אם כי הצלחת ההשמצה היתה חלקית בלבד, שכן פולנסקי גרף בכל זאת את פרס הבמאי הטוב ביותר, ובעת ההכרזה על שמו נעמדו באי הטקס על רגליהם והריעו.
בספטמבר 2003 פרסמה האקדמיה לקולנוע מסמך עם קווים מנחים לאתיקה של יחצון סרטים לאוסקר. מושגים כגון "משחק הוגן" ו"קוד התנהגות" התייחסו, בלי לנקוב בשמות, לתעלולי השיווק האגרסיביים של ויינשטיין.
לפרק את הארווי
ב־2005 זה נגמר. הארווי ויינשטיין הרגיז אדם אחד יותר מדי. האדם הזה היה מייקל אייזנר, מנכ"ל אולפני וולט דיסני שמחזיקים בבעלות על מירמקס ואחד העריצים היותר חזקים שהיו בהוליווד. זה החל כשאייזנר דרש לשנות את אופן חלוקת ההכנסות בין מירמקס ודיסני, ונענה בהתנגדות נחרצת של ויינשטיין. במהרה, הסכסוך הכספי לבש מעטה של חילוקי דעות מקצועיים הולכים ומתרבים. ויינשטיין התלונן שאייזנר סירב לאשר למירמקס לממן את הפקת טרילוגיית "שר הטבעות". אייזנר האשים את ויינשטיין בהפסדים הכספיים וקציר האוסקרים העלוב של הסרטים "כנופיות ניו יורק" מ־2002 ו"קולד מאונטיין" מ־2003.
גורלו של ויינשטיין נחרץ ב־2004, כאשר דיסני, בעלי הקו המשפחתי והא־פוליטי, סירבו להפיץ את הסרט "פרנהייט 11/9" שבו הבמאי התיעודי השנוי במחלוקת מייקל מור תוקף את התנהלות הממשל האמריקאי לפני ואחרי פיגועי 11 בספטמבר. האחים ויינשטיין החליטו לקנות את הסרט ב־6 מיליון דולר מכספם הפרטי. "פרנהייט" נהפך לסרט התיעודי הרווחי ביותר בכל הזמנים, עם הכנסות של 222 מיליון דולר, אך להצלחה האדירה הזו היה מחיר: ראשו של הארווי. במרץ 2005 הודיעו בדיסני שחוזה העבודה של האחים ויינשטיין לא יחודש. מייקל מור, דרך אגב, תובע בימים אלו את האחים ויינשטיין על "תעלולי ראיית חשבון והונאה פיננסית" שגזלו ממנו לפחות 2.7 מיליון דולר מרווחי הסרט.
בוב והארווי לא ישבו בשקט, ובהשקעת ענק של גולדמן זאקס, ענקית הפרסום WPP והטלוויזיה הצרפתית הקימו את חברת ההפקות ויינשטיין קומפני. הם ניסו להשקיע במקביל בכמה תחומים, ובהם מותג האופנה האלסטון, ערוץ הכבלים האמנותי "אוביאיישן טי.וי", הרשת החברתית לעשירים AsmallWorld ותוכנית הטלוויזיה "פרויקט מסלול".
הפיזור לא עשה טוב לחברה, בעיקר כאשר גם ההפקות הקולנועיות שלה כשלו בזו אחר זו. "האחים גרים" של טרי גיליאם מ־2005, "גריינדהאוס" של רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו מ־2007. העיבוד לספרו של קורמק מקארתי "הדרך" מ־2009, והעיבוד הקולנועי למיוזיקל "Nine", שמתבסס של "שמונה וחצי" של פדריקו פליני ויצא גם הוא ב־2009, כולם נכשלו בקופות ולא החזירו את עלות ההפקה. גם בהצלחה הפנומנלית היחידה של ויינשטיין קומפני בשנים האחרונות הפרי לא נפל במלואו לידיהם של הארווי ובוב. "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו יצא ב־2009 והכניס 320 מיליון דולר, אך נתח נכבד מהרווחים עבר לאולפני יוניברסל שהשתתפו במימון הסרט.
נדמה היה שהארווי איבד את זה. "ויינשטיין קומפני" דיממה, צברה חובות שהתקרבו לחצי מיליארד דולר ונאלצה למשכן בידי גולדמן זקס את הזכויות שהיו ברשותה לכ־200 סרטים.
בתחילת 2010 החברה עברה רה־ארגון: כמחצית מהעובדים פוטרו, התקציב השנתי צומצם ל־50 מיליון דולר בשנה בתוספת ההכנסות שיתקבלו מ־150 הסרטים שזכויותיהם נותרו בידי הויינשטיינים, והוחלט להתמקד בהפקה של שמונה סרטים בשנה בלבד וברכישה של עוד שישה.
חלק מהותי באסטרטגיה החדשה משלב את החייאת סדרות הסרטים המצליחות "ספיי קידס" של רוברט רודריגז ו"הצעקה". שני הסרטים החדשים בסדרות הללו ייצאו עוד השנה. כמו כן מתוכננת הפקת סרט פעולה עתיר תקציב שמבוסס על סדרת הטלוויזיה הקלאסית "האיש השווה מיליונים".
אבל הראיה החזקה ביותר לכך שויינשטיין קומפני התעשתו היא טקס האוסקר הקרוב, והמועמדות הבולטת של "נאום המלך".
ויינשטיין שוב עשה הכל נכון: הוא בחר את הסרט הנכון, הוא שינה את סיסמת הסרט מ"מנהיגות נדרשת כדי להתמודד עם פחד של אומה. ידידות נדרשת כדי לכבוש את פחדיך שלך" ל"יש דברים שלא מתיישנים: חברות, אומץ, נאמנות". המיקוד מחדש של החברה בעסקי הליבה אפשר לו לחזור לעבודת הרגליים היסודית מאחורי הקלעים. כמה כתבות התפרסמו על מידת הדיוק המועטה בין האירועים המוצגים ב"הרשת החברתית" ומה שהתרחש בפועל. "הניו יורק טיימס" דיווח על קמפיין השמצה יסודי נגד "צעצוע של סיפור 3". גם אם אין לכך הוכחות חותכות, ניסיון העבר מלמד מיהו האדם שאת טביעות האצבע שלו כדאי לחפש. ויינשטיין, האיש שהוגדר על ידי אחד ממכריו כ"50% גאון, 50% חלאה", חזר. הפעם הוא כאן כדי להישאר, וכמו בימים הטובים, יש לו מצב רוח רע.
12 תגובות לכתיבת תגובה