שכר מינימום או הכנסת מינימום?

כארבעים שנה חלפו מאז נחתם בישראל לראשונה הסכם קיבוצי בין הארגונים הכלכליים להסתדרות העובדים, בדבר הכנסת מינימום לעובדים. הסכם מכונן זה אף קיבל הרחבה ב-1980, אז הוכללו מרבית מרכיבי השכר בהגדרה של הכנסת מינימום לעובד ולעובדת. המפנה החל ב-1982 כאשר התעשיינים וההסתדרות סיכמו על הוצאתם של רכיבים בתלוש השכר מתחולת הכנסת מינימום, ובהם פרמיות, ותק, משמרות, שעות נוספות והחזרי הוצאות. כך נקבע למעשה שכר מינימום בישראל.

צווי ההרחבה בחתימת שר העבודה הרחיבו את ההסדר על כלל העובדים במשק הישראלי. בפועל הכנסת מינימום נעה בטווח שנע בין 20%-45% מהשכר הממוצע במשק, וזאת עד לחקיקת חוק שכר מינימום ב-1987, שהעמיד את השכר המינימלי על 45% מהשכר הממוצע ותוקן בהמשך ל-47.5%.

העדכון האוטומטי לשכר הממוצע בישראל הינו חריג בעולם. יתר על כן רק ביוון ובקוריאה, כמו בישראל, קבעו שכר מינימום אחיד (מעל גיל 18) בכל המדינה ולא שכר מינימום דיפרנציאלי הקיים במדינות רבות עפ"י גילאים, ענפים, אזורים שונים, אוכלוסיות מצוקה ומשברים כלכליים. כלכלנים רבים סבורים שקביעת שכר מינימום בחוק פוגע ביעילות הכלכלית, בצמיחה ובתעסוקה במשק.

הרצפה והתקרה של שכר המינימום, בהתייחס לתוצר לנפש, נמדדות בעולם המערבי בטווחים שבין 25%-30% מהתל"ג לנפש (בריטניה, ספרד, ארה"ב) ל-40%-50% מהתל"ג לנפש (ישראל, צרפת, אוסטרליה).

ההגדרות השונות בהכללת רכיבי שכר, כגון: ותק, שעות נוספות, פרמיות, החזרי הוצאות רכב וכו', משפיעות על המדידות ואינן מביאות לידי ביטוי את "עולם הפיקציות" המתקיים בחלק ממגזרי התעסוקה ומשפיע על התוצאות והמדידות.

בישראל ניתנו צווי הרחבה במספר הסכמים ענפיים המשפיעים על מאות אלפי עובדים ובחלק מהענפים מגיע שכר המינימום האפקטיבי ל-4%-20% מעל השכר שבחוק (3,850 שקל). מדובר בענפי הניקיון, השמירה, הבניין, רשתות שיווק וסיעוד. זוהי למעשה פריצה של מסגרת חוק שכר המינימום בהסכמת המעסיקים וההסתדרות, בשל הבנה שהשיטה האחידה בישראל אינה מתאימה. נקבעו רמות של שכר מינימום דיפרנציאלי, תוך מתן גמישות למעסיקים לקבוע את מבנה התלוש ורמת השכר באופן עצמאי, יחסי ועפ"י צרכי התעסוקה.

נקודה חשובה נוספת היא הקטנת אי השוויון בחלוקת הכנסות מעבודה. שכר המינימום מעלה את השכר של בעלי השכלה ומיומנות נמוכה ומוביל לשיפור בחלוקת ההכנסות, ללא עלות תקציבית.

במדינת רווחה, כישראל, שכר המינימום קובע סף תחתון לרמת הכנסה מעבודה, וחשוב שישמש מקור יציב להכנסה המשפחתית ויהווה מקור לתמריץ לעבודה תוך מניעת הידרדרות העובדים ומשפחותיהם למקבלי הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי.

הוויכוח בימים אלו בין ההסתדרות לממשלה בסוגיית שכר המינימום במגזר הציבורי נובע מכך שהממשלה חוזרת לעקרונות ההסכם הראשון במשק הישראלי ב-1972, ודנה בהכנסת מינימום, ואילו ההסתדרות נצמדת למבנה השכר עפ"י החוק וההסכמים המועדפים, המחריגים סעיפים רבים מחישוב שכר המינימום וגוזרים על המעסיקים הציבוריים "קנס" הנקרא השלמת הכנסה.

אילו השלמת ההכנסה המתוקצבת במאות מיליוני שקלים בשנה היתה מגיעה לעידוד השכר של העשירונים הנמוכים במגזר העסקי, בתעשייה ובשירותים, הרי יותר אנשים בשכבות החלשות היו עובדים ומשתכרים תוך הקטנת אי השוויוניות במשק.

הניסיונות לשנות את מבנה טבלאות השכר במגזר הציבורי עלו בתוהו ולכן אני קורא להקמתה של ועדה ציבורית ממלכתית שתדון בשינוי חוק שכר המינימום והתאמתו לצורכי המשק הישראלי, תוך התייחסות לשינויים הנדרשים במבנה השכר וצמצום תרבות "הפיקציות" שחלחלה לאורך עשרות שנים לשורותיו.

הנושא מורכב אך לא בלתי פתיר. הדבר מחייב נכונות של הממשלה ושל ההסתדרות החדשה, לשקול ולבחון את סוגיית שכר (הכנסת) מינימום בהקשר הרחב של מטרותיו החברתיות וההתאמה הנדרשת להסכמי השכר הציבוריים.

הכותב הוא יו"ר קבוצת אתגר משאבי אנוש ולשעבר הממונה על השכר במשרד האוצר.