אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
עובדי ה-NBA, התאחדו! צילום: אי פי אי

עובדי ה-NBA, התאחדו!

האם נהירת הסופרסטארים אל השווקים הגדולים ב-NBA היא רעה לליגה? מה נכון יותר לליגה של דיוויד סטרן - לפתח מספר קבוצות ענק או לעודד שוויוניות בכל הליגה? כנראה שחקני ה-NBA יחליטו עבורו

28.02.2011, 09:57 | אסף רותם

חוקי המשחק השתנו. לברון ג'יימס שינה את פני הליגה ואת מאזן הכוחות בין השחקנים לבעלים, והציב תמרור לכל השחקנים שרוצים להיות כמוהו: הגורל שלכם נתון בידיכם.

ה־NBA, לפי מה שאמר האיש שבראשה, הקומישינרדיוויד סטרן, בנויה על תחרות. ככל שהתחרות חזקה יותר, כך המוצר טוב יותר. אבל זו רק חלק מהתמונה, שכן אם יש תחרות אבל רק בין ארבע קבוצות, הצופים בליגה יאבדו את האמון בקבוצות המקומיות - ראו מה קורה לליגה הספרדית בכדורגל, שהפכה בתוך חמש שנים מהליגה הטובה בעולם לספקית שחקני משנה לשתי קבוצות־העל, ברצלונה וריאל מדריד. גם ב־NBA רוב הכוח אכן מתרכז במספר קבוצות מצומצם יחסית.

מה חשוב יותר מתחרות?

ולכן יש כאן מרכיב נוסף: שוויוניות. השוויוניות בין הקבוצות היא הלב הפועם של הצלחת הפוטבול, שכן היא נותנת לאוהד את הדבר הכי חשוב, חשוב בהרבה מאליפות או הצלחה ממשית: תקווה. אם אין לאוהד תקווה לשיפור, לשינוי, להתקדמות, הוא מאבד עניין. את זה אין ב־NBA.

כרגע, ברוב הקבוצות מהשווקים הקטנים ב־NBA אין שום תקווה. כולם יודעים שיהיה בלתי אפשרי לא רק להתחרות על האליפות, אלא אפילו להחזיק בסופרסטאר. אלה רובם ככולם שחורים, ומגיעים מרקע של ערים גדולות, ובפעמים רבות עוני, ולכן הם רוצים כסף ולהיות ליד החברים או הקהילות השחורות, ואלה נמצאות בערים הגדולות שבחופים יותר מאשר בליבה של אמריקה.

כרמלו אנתוני.רוב הכוכבים שחורים, ומגיעים מרקע של ערים גדולות, ובפעמים רבות עוני, ולכן הם רוצים כסף ולהיות ליד החברים או הקהילות השחורות, ואלה נמצאות בערים הגדולות שבחופים יותר מאשר בליבה של אמריקה, צילום: איי אף פי כרמלו אנתוני.רוב הכוכבים שחורים, ומגיעים מרקע של ערים גדולות, ובפעמים רבות עוני, ולכן הם רוצים כסף ולהיות ליד החברים או הקהילות השחורות, ואלה נמצאות בערים הגדולות שבחופים יותר מאשר בליבה של אמריקה | צילום: איי אף פי כרמלו אנתוני.רוב הכוכבים שחורים, ומגיעים מרקע של ערים גדולות, ובפעמים רבות עוני, ולכן הם רוצים כסף ולהיות ליד החברים או הקהילות השחורות, ואלה נמצאות בערים הגדולות שבחופים יותר מאשר בליבה של אמריקה, צילום: איי אף פי

מה נשתנה?

שחקנים שנכנסים לליגה בגיל 19 לא מבינים שהם כורתים את השוויוניות של הענף שעליו הם יושבים. הם צעירים מדי כדי להבין את החשיבה על המוצר, ולא על האגו שלהם. הם לרוב סובלים מחינוך לקוי, גם משום שההשקעה האדירה בספורט שואבת את רוב זמנם ומרצם, וגם משום שמחשבה חברתית ביקורתית וסולידריות אינן חלק מערכי היסוד של מערכת החינוך האמריקאית.

כל זה לא השתנה מהותית ב־30 השנים האחרונות. מה שהשתנה הוא תחושת ה"מגיע לי". ותחושה זו משנה את שיווי המשקל העדין שבין הבעלים לבין השחקנים. אם יש משהו ללמוד מאירועי לברון ג'יימס וכרמלו אנתוני, הוא שהכוח עבר אל השחקנים. כיום הם יכולים להחליט איפה לחתום, לכמה שנים, ולקבוע לעצמם נקודות יציאה מהחוזה, ואפילו להכריח קבוצות לשלוח אותם בטרייד. ואם חיפשתם עוד סיבה שתקשה על הסכם העסקה חדש בתום השנה הנוכחית, תמצאו אותה בכך שאנשים מבוגרים ועשירים מאוד מרגישים שחבורת שחורים בני 25 השתלטה להם על הליגה, ויוצרת יש מאין חוקים חדשים.

אולי זה טוב?

השאלה היא: האם זה באמת כל כך רע? והתשובה לכך: בטווח הקצר - לא. ובטווח הארוך - אנחנו לא יודעים. השנה, שהיא שנת המבחן הראשונה בעידן קבוצות העל, הליגה רושמת עלייה יפה ברייטינג. לא באופן שווה, כאמור. בקליבלנד נרשמתהתרסקות קולוסאלית, אבל בסך הכל, הליגה החבוטה הזאת מצליחה לייצר עניין מחודש. ובשביל ה־NBA, שהפסידה יותר ממיליארד דולר בחמש השנים האחרונות, זו הצלחה אדירה. יותר מכך, בשביל ליגה שמדממת מזומנים כמו לווייתן על ספינת "מחקר" יפנית, אין טווח ארוך. על הטווח הארוך שיחשבו בהסכם הקיבוצי החדש. כרגע חייבים להרוויח.

ואם כבר טווח הארוך, המחשבה שפגיעה בשוויוניות תפגע בהכנסות הליגה גם לא נכונה. צריך לבדוק את העבר ולראות שתמיד רק קבוצות מעטות שנחשבות למתחרות על האליפות נלחמו על תואר האליפות. היסטורית, הליגה הזאת שייכת ליריבות בין לוס אנג'לס לבוסטון, עם הפסקה של העשור הסופר־מוצלח שבו שלט ג'ורדן, אלא שגם בו היתה קבוצת־על אחת ותחרות סבירה מצד עוד שלוש או ארבע. נכון שבטווח הארוך עלולים להיות נזקים של בריחת הספורטאים מהשווקים הקטנים. קבוצות שמתקשות למשוך שחקנים ייאלצו לעשות התאמות, להתייאש מהמחשבה על תחרות ולעבור למחשבה על רווחיות. זה קורה כבר בבייסבול וזה רע מאוד לאוהד המקומי. אבל אולי זה גם מראה על השינוי במעמד הספורט באמריקה. אולי הליגה תתאים את עצמה לשחק רק בערים "מתאימות". אחרי הכל, לא תראו מירוצי נאסקאר במנהטן, גם לו היה שם מסלול. וזה לא בהכרח רע. זו פשוט אבולוציה בפעולה. אז אולי ה־NBA צריך להתחבר יותר לערים שבהן יש לו סיכוי להתרומם?

דרון וויליאמס. ולזה מתחבר הפן האישי. אם מישהו היה מציע לכם רילוקיישן לשכונות השחורות של בולטימור, האם הייתם מסכימים? סביר להניח שלא. אלא שככה בדיוק מרגיש שחקן שחור שנבחר לשחק במרחבי יוטה, ולעבור לחיות את רוב חייו בעיר המורמונים, סולט לייק סיטי, צילום: איי פי דרון וויליאמס. ולזה מתחבר הפן האישי. אם מישהו היה מציע לכם רילוקיישן לשכונות השחורות של בולטימור, האם הייתם מסכימים? סביר להניח שלא. אלא שככה בדיוק מרגיש שחקן שחור שנבחר לשחק במרחבי יוטה, ולעבור לחיות את רוב חייו בעיר המורמונים, סולט לייק סיטי | צילום: איי פי דרון וויליאמס. ולזה מתחבר הפן האישי. אם מישהו היה מציע לכם רילוקיישן לשכונות השחורות של בולטימור, האם הייתם מסכימים? סביר להניח שלא. אלא שככה בדיוק מרגיש שחקן שחור שנבחר לשחק במרחבי יוטה, ולעבור לחיות את רוב חייו בעיר המורמונים, סולט לייק סיטי, צילום: איי פי

עבדות מודרנית

ולזה מתחבר הפן האישי. אם מישהו היה מציע לכם רילוקיישן לשכונות השחורות של בולטימור, האם הייתם מסכימים? סביר להניח שלא. אלא שככה בדיוק מרגיש שחקן שחור שנבחר לשחק במרחבי יוטה, ולעבור לחיות את רוב חייו בעיר המורמונים, סולט לייק סיטי. ובכן, כפי שעולה יותר ויותר לאחרונה, זה קשה לילד בן 20 שגדל בגטו להתרגל לחיים של ערי פרברים לבנות ומנומנמות. הם מחפשים את השווקים הנוצצים לא רק כי יש שם לכאורה יותר כסף, ולא רק בשביל משפחה וחברים. אלא כי הם רוצים ליהנות מהחיים גם בשעות שהם מחוץ לפרקט ולחדר הכושר.

ועכשיו, תחשבו שוב על אותה סיטואציה מוזרה בבולטימור, או בסולט לייק סיטי - איך הייתם מרגישים אם זה היה נכפה עליכם?

כמובן, בשום מקום בעולם החופשי לא היה נכפה עליך לעזוב את המשפחה, המעסיק והקולגות ולעבור למקום אחר. אבל בספורט זה ככה. בספורט אתה שייך למישהו. אמנם השחקנים מתוגמלים בהמון כסף, יותר מ־5 מיליון דולר בממוצע, אבל הם עדיין לא חופשיים לבחור היכן ישחקו או את המעסיק שלהם, זולת שתיים או שלוש נקודות בקריירה, שבהן יהיו שחקנים חופשיים.

טוב לליגה או רע לליגה? אל תשכחו בוויכוח הזה שהליגה איננה רק של הבעלים, או של האוהדים - הליגה היא גם, ובעיקר, של השחקנים.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות