הסדר רמדיה: מאולץ לא רלבנטי

הסדר הטיעון בפרשת רמדיה ממחיש את עליבותו של המשפט הפלילי כשהוא מוזעק לטפל בטרגדיה שמחוץ לתחומו. העליבות ניכרת לכל אורכו של ההסדר: החל בסעיף האישום, דרך העובדות שמקימות אותו - וכלה בעונש.

הסעיף (מעשה העלול להפיץ מחלה) נועד במקורו למקרים שבהם עובד התרשל והכניס בשגגה חומר רעיל לתמיסה שממנה מיוצר מזון; ואולי גם לחולה איידס שקיים יחסים תוך התעלמות מפצע שלא הגליד.

העובדות, שבדוחק אבסורדי נועדו להפיח חיים בסעיף, הן שעובדי משרד הבריאות קיבלו בעל-פה - ולא התעקשו לקבל בכתב - את הוראת הממונים שלא לבדוק את הניירת הרלבנטית. אמור מעתה: עובד ציבור שלא מכסת"ח את עצמו בכתובים, מסתכן בעבירה פלילית.

העונש, בהתאם, הוא הנמוך ביותר במדרג הפלילי: ללא הרשעה וללא רישום פלילי. מגומד ביחס לטרגדיה, מאולץ ביחס לעבירה.

מצד שני, אירוע דרמטי מסדר גודל כזה לא יכול לעבור בלי תגובת הרשויות. ואז לפעמים הכי קל לגייס את המשפט הפלילי, גם אם צריך לכופף אותו עד כדי שבירתו. העיקר שהציבור יקבל את ההצגה במרכז העיר.

מקרה כזה מתאים אולי לוועדת חקירה ממלכתית לבדיקת ייבוא מזון. במקום זאת, ביקשו להעמיס, בדיעבד, על גבם של עובדי משרד הבריאות סטנדרטים שלא היו קיימים, וספק אם יכולים בכלל להתקיים. במיוחד לנוכח נסיבות האירוע - התקלה הנדירה שהתרחשה אצל היצרן הגרמני. תקלה, שלפעמים צריך להודות, למרות שקשה, שהיא מחוץ לתחום הפלילי.

הסדר הטיעון על רכיביו המגוחכים - הסעיף, העובדות, העונש - קרוב ביותר להודאה כזו. להטמעת ההבנה שהמשפט הפלילי אינו צינור לניקוז זעם ציבורי. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הסבל והפגיעה שחוו הנאשמים.