חקר ביצועים: השבוע של נאמן, אורן ודהן

עיתונאי רשות השידור נגד כל הסיכויים

מיכה לינדנשטראוס. דו"ח קשה | צילום: אלכס קולומויסקי

מבקר המדינה קבע השבוע שרשות השידור סובלת מ"תרבות ניהול קלוקלת". אלה חדשות ישנות מאוד - תרבות הניהול ברשות קלוקלת כבר עשרות שנים. וגם ההצהרות הנבובות על הבראה, שיקום וכיוצא בזה אינן חדשות ואינן מבטיחות. וכבר נמאס מזמן אפילו להזכיר את חשיבות השידור הציבורי ובלה בלה בלה. ובכל זאת, אני מבקש, דווקא בהזדמנות לא חגיגית זו, לפרגן לעמיתים שנותרו ברשות ומפיקים נגד כל הסיכויים תוכניות משובחות. למשל, אריה גולן, קרן נויבך וירון דקל עושים בוקר תוסס של אקטואליה ברדיו. למשל, כשאורן נהרי מראיין את אומברטו אקו בתוכנית התבונית "רואים עולם" מתעורר החשד שהמראיין קרא את ספריו של המרואיין! קראו לי דינוזאור, אני עדיין חושב שברווח הצר שבין "האח הגדול" ו"היפה והחנון" אנחנו זקוקים גם לארומה של רוממה.

יואל אסתרון

דהן יצליח דווקא בפרישה

"אני בן 62, שחוק. הגיע הזמן לעזוב", אמר השבוע המנכ"ל המתפוטר של קומברס אנדרה דהן. 2,500 העובדים שפוטרו בתקופתו חושבים כבר מזמן שהגיע זמנו לעזוב. גם בכירי עולם ההייטק חשים זה זמן כי הוא הוכיח את עצמו ככישלון ניהולי בכל חזית, מהפיטורים, דרך הפסד של 633 מיליון דולר ועד 1.6 מיליארד שהתאדו מקופת החברה בימיו.

אנדרה דהן | צילום: Michael Dahan, Kristin Burns

נכון, מראש הוא קיבל חברה במצב קשה, אחרי פרשת הבקדייטינג ולפני המשבר. אבל היו עוד כמה חברות בשפל בעקבות אותה פרשה, והן הצליחו לדהור לעבר אקזיטים מוצלחים (מרקורי, אם סיסטמס, צורן). דהן, לעומת זאת, הקדיש את כל ארבע שנות כהונתו רק כדי להחזיר את קומברס לפסי התפקוד הבסיסיים, להוביל רה־ארגון ולתקן את הדו"חות מימי הבקדייטינג. לפחות לקראת הסוף הוא פותח פתח לתקווה: "אני רואה בעזיבתי ברכה", הכריז השבוע. בקומברס מקווים שהפעם, לפחות, הוא צודק.

גולן פרידנפלד

קסטרו בלי כיסים עמוקים

למרבה האירוניה, בשבוע שבו קסטרו סגרה את פעילותה בגרמניה בהפסדים כבדים, פורסמו התוצאות הכספיות של סופר־פארם. הם חשפו כי מנוע הרווחיות העתידי של החברה נמצא דווקא בפולין, שם החברה מגיעה לתוצאות מרשימות. המצב בפולין לא תמיד היה סיבה לגאווה לרשת הישראלית: בשנות הפעילות הראשונות היא צברה שם הפסדים של כ־20 מיליון דולר, בערך כמו ההפסדים שצברה קסטרו בגרמניה מ־2004. אז נכון שלמכור אופנה לאירופים זה כמו למכור קרח לאסקימוסים, אבל אולי כל מה שצריך זה כיסים קצת יותר עמוקים ונשימה קצת יותר ארוכה.

גיל קליאן

יונס כועס ומשליך

אלי יונס | צילום: יובל חן

זה זמן רב שמנכ"ל מזרחי טפחות אלי יונס כועס על שעיה בוימלגרין, שהצליח לשכנע את הבנק לתת לו הלוואה של כ־700 מיליון שקל לרכישת השליטה באזורים. השבוע, כשהחברה נמכרה ב־300 מיליון שקל ויונס הבין סופית שהלכו לו 400 מיליון, הוא השתלח ב"ניהול הכושל ורצף ההחלטות השגויות והמזיקות" של בוימלגרין. אין ספק שבימיו של בוימלגרין אזורים נהפכה מחברת פאר לשבר כלי, אבל הכישלון הזה רשום גם על שמו של יונס. דווקא מזרחי טפחות, בדרך כלל שמרן גדול בהלוואות שהוא מחלק, היה הבנק שנדבק בהתרגשות סביב עלייתו ארצה של "האיש שהרוויח מיליונים בארצות הברית מבניית מגדלי דירות עם לב לבייב", כפי שהוכתר אז בעיתונים, והעניק לו את הלוואת הענק בלי לבחון טוב יותר את יכולותיו הפיננסיות וכישוריו הניהוליים. למה שיונס עשה השבוע יש בפסיכולוגיה שם אחד: השלכה.

עומרי כהן

אורן נרדם בשמירה

שוקי אורן | צילום: גיא אסיאג

ברוגז, מזימות, השמצות, הכחשות, השלמות, תדרוכים ותדרוכים הפוכים התנקזו השבוע לנקודה אחת - פרישתו המוקדמת של שוקי אורן ממשרד האוצר. אורן נחשב לחשב כללי דומיננטי: הוא הרחיב את גיוסי ההון בחו"ל, קידם פרויקטים עם המגזר הפרטי והוביל את מכירת מניות הבנקים. אבל מה שייזכר לו יותר מכל הוא מערכת היחסים ההפכפכה עם השר יובל שטייניץ. לא מפתיע לגלות שגם את מגרש המשחקים של האוצר מנהלים המחנאות, האמוציות ושלטון המקורבים, אבל לאורן, שהגיע מניהול בנק לאומי שוויץ והתרגל לג'נטלמניות האירופית, לקח זמן להתעשת. אולי יותר מדי זמן. אפשר לקוות שהוא למד את הלקח, ושעכשיו, כשהוא ייצא למגזר הפרטי, הוא יזכור לא להירדם בשמירה.

נעמה סיקולר

נאמן נמנע מהאגרוף

כמות ההצעות המטופשות וחוות הדעת לוועדה לבחינת שכר הבכירים בראשות יעקב נאמן יכולה להעיד, יותר מהכל, על מידת המבוכה וחוסר האונים של הבאים למצוא פתרון לסוגיה. העוסקים במלאכה מתקשים להבין את כללי המשחק הבסיסיים - מדובר בבעיה חברתית־נורמטיבית שאי אפשר לתקן ביום אחד. אין שום פסול ברעיון להרחיב את סמכות המשקיעים בבורסה לפקח על שכר המנהלים, אבל אי אפשר לבנות על כך שהם שיובילו לשינוי. זה נכון גם לגבי נוסחאות קסם אחרות שעלו, ושבמקרה הטוב יכולות רק לצמצם את התופעה. הדרך היחידה להתמודד איתה לעומק היא אגרוף לבטן הרכה - העלאה משמעותית של המס על עבודה והון של מנהלים בכירים. חלקם יברחו? לא נורא, נישאר עם אלה שמוכנים לעבוד בשכר צנוע, הם לא בהכרח פחות מוכשרים. על הדרך המדינה אולי גם תעשיר את קופתה, והציבור ייהנה קצת משכר הבכירים.

גלית חמי

נאמן נכשל גם בכיבוי שריפות

יעקב נאמן | צילום: אלכס קולומויסקי

"אתם יכולים לקרוא לי אידיוט. מה רע בקצת הומור?", תהה השבוע השר יעקב נאמן, כחלק ממתקפת ההסברה בעד הצעת החוק בעניין (הנצחת) שכר הבכירים. בהמשך אותו יום נמחק החיוך מפניו, כשהתברר שאין לו כרגע רוב להעברת הצעת החוק בממשלה. נאמן ודאי לא אידיוט, אבל קשה להבין מה חשב כשדחה את העלאת הצעת החוק עד עכשיו - והגיש את הבדיחה הזו לאישור דווקא בשיא עונת הדו"חות הכספיים, שבה מדי יום נחשפות משכורות העתק, בזמן שמעמד הביניים קורס תחת עליות מחירי הנדל"ן, הדלק, המים והמזון. הצעת החוק המפותלת והמתחמקת של נאמן לא רלבנטית, וגם אם תעבור לא תחולל שינוי של ממש. במקום להיכשל בכיבוי שריפות ציבוריות מטעם ראש הממשלה, עדיף שנאמן יעסוק בדברים אחרים, חשובים יותר. העומס הבלתי הגיוני על מערכת בתי המשפט, למשל.

תומר זלצר

הנפט נותן לכסף לנצח

זו היתה דליפת הנפט הקשה ביותר שידעה ארצות הברית. פיצוץ באסדת קידוח של חברת BP במפרץ מקסיקו גרם למותם של 11 עובדים ולדליפת 4 מיליון חביות נפט לים ולחופים באין מפריע במשך שלושה חודשים. זה קרה לפני פחות משנה. ממשל אובמה הקפיא אז את המשך הקידוחים במפרץ. השבוע הוסר החרם, לא מפני שכל הבעיות והסכנות האקולוגיות שנחשפו באסון באו על פתרונן, אלא משום שהאמריקאים לחוצים ממחיר הדלק המאמיר. כי ככה זה - כשמחיר ליטר בנזין הוא כבר יותר מדולר, לאמריקאי הממוצע לא ממש אכפת מה יקרה לדגה במפרץ מקסיקו.

גבי קסלר