פוקר טוב מובארק

כבר שנים שהיא באה מהרצליה לטאבה להמר, והיא לא זוכרת עוד רגע מפחיד כזה. "הייתי בפאניקה טוטאלית", היא מספרת לי כשאני פוגש אותה בהילטון טאבה ושואל על סוף השבוע ההוא, בסוף ינואר, שבו הקזינו בהילטון נסגר.

"קשה לתאר לאיזה לחץ נכנסו כולם כשמנהל הקזינו עצר את הכל והודיע שאי אפשר לצאת כי יש מהפכה במצרים", היא אומרת. "פשוט נכנסתי להיסטריה. הילדים שלי התקשרו ושאלו אם אנחנו בקזינו. אמרתי: 'מה פתאום, אנחנו בטבריה'. הם לא יודעים שאנחנו מהמרים. רוב המהמרים לא מספרים לילדיהם ולבני משפחתם שהם הולכים להמר, אבל הם כנראה שמעו בקול שלי שאני בלחץ. הם אמרו: 'אמא, תצאי מהר מהגבול, תעזבי הכל, החיים שווים יותר'".

היא מספרת לי על הפאניקה, וכל אותו זמן ממשיכה לשחק בלק ג'ק. הדילר שואל מי רוצה לפרוש ומי רוצה להכפיל את ההימור. היא מכפילה, ועוקבת אחרי הקלפים. היא יושבת על כיסא מוגבה, במכנסי טייטס שחורים ואפודה שחורה, עם סיגריה ביד אחת וכוס אספרסו בשנייה. בת 60 בערך, מהמרת טיפוסית כאן. כשאני שואל אם היא מורווחת, היא אומרת שהיא בהפסד עוד מאתמול. "ייקח לי הרבה זמן עד שארוויח".

נו, ומה עשיתם, אני שואל, והיא מקיצה לרגע מהמשחק וחוזרת לפאניקה. "אני פשוט נכנסתי להיסטריה. לא יכולנו לצאת מכאן, אז מה יכולתי לעשות. זה מלחיץ. אוטומטית אתה חושב על טבח. אל תשכח את ראס בורקה. אבל אחד הדילרים המצרים, שהיה מפוחד עוד יותר ממני, ניגש אליי וחיבק אותי, והתחלתי לבכות. הוא בסך הכל ילד קטן (רוב הדילרים בטאבה צעירים מאוד - א"ל). נשארנו פה עד שנתנו לנו לצאת. בשלב מסוים הקזינו חזר לפעול, ואז כבר לא שמנו לב לזמן שעובר, לא היה אכפת לנו להיות תקועים".

הקזינו במלון טאבה סנדס. "כשאתה מתחיל לשחק, הפחד נעלם", אומרת מהמרת קבועה מחולון | צילום: ארי ליבסקר

ריח המהפכה נשאר בחניון

משוגעים אולי יהרסו את המזרח התיכון, אבל ייתכן שמשוגעים אחרים יצילו אותו. אלה שלא אכפת להם כלום חוץ מלשפוך את הכסף שלהם על הימורים, ואלה שנמצאים שם כדי לקבל עוד ועוד מהכסף הזה.

זה יותר מחודשיים שהאזור בוער, אבל למעט יום הפאניקה ההוא - בטאבה שקט. משטרים נופלים, סדרי עולם מתערערים, שליטים נצחיים הולכים הביתה. אבל את המהמרים כלום לא יזיז. מה שלא עשו מלחמות ואינתיפאדות וטרור, בטח לא יעשו קצת רוחות דמוקרטיה, מהומות ובלגן כללי. מיליוני מצרים יוצאים לרחובות ומפילים את המשטר, אבל כמה מאות מצרים יושבים על הים ומחלקים קלפים וחיוכים לישראלים מכורים.

משונה לומר על קזינו שהוא מקום יציב - אנשים נכנסים אליו בצהריים ויוצאים בדרך כלל אחרי הרבה יותר מ־12 שעות ואחרי תהפוכות רגשיות ופיננסיות במהירות של גלגל רולטה. בסוף מעטים נשארים במצב רוח מרומם, הרוב חוזרים לישראל שפוכים ועגומים, ויש גם מי שמפסידים את כל עולמם בלילה. ובכל זאת, "מפרץ החמדנות" הזה, המתחם המגודר והמאובטח כל כך של שני מלונות הקזינו בטאבה, הוא כנראה אי יחיד של יציבות במזרח התיכון, כבר 17 שנה. מאות מהמרים, כולם ישראלים, גודשים אותו יום ולילה, בכל אחד מימי השבוע ובעיקר בסופם. הגז ממצרים לא זורם? הכסף הישראלי כן. מובארק הולך, טנטאווי בא, אבל הטקסס הולדם לעולם עומד.

הקזינו בטאבה סנדס

במשך שבועות תכננתי לרדת לראות איך נראה הקזינו בטאבה בצל המהומות, ושבועות דחיתי את זה, מפחד. בכל פעם שהתקשרתי אמרו לי הישראלים שעובדים במקום: "תבוא, פתוח, אין בעיה. אנחנו לא קשורים בכלל למה שקורה פה. ואם קורה משהו, אנחנו תוך דקה בגבול". שאלתי מה נעשה אם הצבא המצרי יחליט פתאום לסגור את הגבול, ואמרו לי שאין מצב שזה יקרה. קיוויתי שהם יודעים על מה הם מדברים: העובדים הישראלים מקושרים לבעלי הקזינו כבר שנים. בחרתי לסמוך עליהם.

יום שישי, ארבע וחצי אחר הצהריים, טיסה אחרונה מתל אביב לאילת. החדשות ממצרים נשארות מחוץ למטוס, קהיר היא מציאות שאינה קשורה לקזינו. גבר כבן 40 מביט בי כאילו הייתי חוקר מס, כשאני שואל אותו למה לנסוע לטאבה עכשיו. "זה לא משנה לנו", הוא אומר בחשדנות, "אנחנו אוהבים לשחק. ירדנו ליריחו גם כשירו על מכוניות ישראליות. אני מפריד בין מה שקורה בחוץ למה שקורה בתוך הקזינו. אתה לא מרגיש פחד כשאתה בדרך להמר. זה הכל בראש. ואם נמות זה יכול להיות גם מחר בבוקר. הכל מאלוהים".

ברבע לשש אני על מונית לגבול. הרדיו מדווח על ההכנות לחגיגת הניצחון ההמונית בכיכר תחריר בקהיר. הנהג שותק, והדרך ריקה, אנחנו המכונית היחידה על הכביש. גם המסוף שומם, אני עובר את הגבול לבד. פקיד הדרכונים המצרי מספר שהיה מעדיף להיות עכשיו עם עוד מיליון בני אדם בכיכר תחריר בקהיר, אבל דפקו לו משמרת. אחד מנהגי המוניות מציע להסיע אותי לכיכר תחריר. גם רחוק מאוד מלב המהומות, בקרב המצרים ריח המהפכה נישא באוויר.

מחוץ לחניון המוניות אני מביט בשני שלטי הקזינו, משני צדי הכביש. הקזינו הישן, בהילטון טאבה, פועל מ־1994. החדש, ממש ממול, נמצא בטאבה סנדס. זה המלון למהמר הכבד מאוד. זה שלא צריך את קו המים, הים והשמש, שלא יורד לבריכה הנהדרת. בכניסה לטאבה סנדס עוברים במכשיר שיקוף, פותחים את המזוודות לבדיקה, מפקירים את הגוף לגלאי מתכות. ואז הולכים 30 מטר, נכנסים למלון, עוברים עוד שיקוף, עוד בדיקת מזוודות, עוד מקל מצפצף.

הילטון טאבה. "רק כשחזרתי להמר נרפאתי מהטראומה של הפיגוע כאן", מספר מהמר מאבן יהודה | צילום: ארי ליבסקר

אני פוגש את הצעיר שאמון על קשרי הלקוחות של הקזינו, בחור חייכן בחליפת שלושה חלקים עם עניבה רחבה בצבע ורוד. הוא מדבר עברית שמזכירה את החדשות בעברית ששידרו הטלוויזיה המצרית והטלוויזיה הירדנית, עם הרבה "דומני" ו"כאשר". כדי להוכיח לי שהוא בקיא ברזי השפה הוא מדקלם את הפרק הראשון של "בראשית". "המקום מלא", הוא אומר. אני מסתכל סביב; רק אני שם, הלובי ריק. הוא מבחין במבטי וממהר לומר שכל האורחים בקזינו, "מה יש להם כבר לעשות פה?". מהתקרה משתלשלים חוטים דקים בחום, סגול, בורדו וכתום, עד ממש מעל הראש. פעם זה היה קניון. החדרים נקיים, מרווחים, משקיפים אל הים. בקצה הדרומי של קו החוף הזה, מובארק מסתתר עכשיו בשארם א־שיח'. אבל אף אחד לא זוכר אותו כאן, וגם ריח המהפכה לא עבר את הבידוק בכניסה. אין מתח, אפילו לא דאגה, והאדום היחיד שנשפך על הכל הוא אור הניאון הבוהק של השלט "קזינו", שתקוע בין החלונות לים, מסתיר את הנוף ואת המציאות.

בטאבה יותר בטוח מבאילת

אני מתחיל דווקא בקזינו של הילטון. גם בכניסה אליו אני עובר את דרך הייסורים של הבידוקים הביטחוניים, אלא שכאן יש עוד אחד, בין הכניסה הראשית לכניסה למלון. תוצאה של הפיגוע באוקטובר 1994. בפנים, הלובי כבר נראה יותר כמו מלון אמיתי. על הספות ובבר יושבים עשרות אירופים צרובי שמש. אני יורד שתי קומות לקזינו, עובר עוד שיקוף ובדיקה, מפקיד את הדרכון, נרשם, נבדק שוב, מתנתק.

העולם קורה באינטרנט? המהפכה מתגלגלת בטוויטר ופייסבוק? רשתות תקשורת זרות מסקרות כל אירוע, בכל רגע, לכל טלוויזיה או טלפון נייד או אייפד? אין כאן כלום מכל זה. הקידמה מתה בכניסה לקזינו. כאן הטכנולוגיה היחידה היא מכונות המזל. בקומה הראשונה ניצבים שולחנות הטקסס הולדם — המשחק שהגיע לטאבה רק לפני שנה אבל כבר זוכה לטורניר חגיגי אחת לשבועיים. בכל שולחן יש גומחות לכוסות משקה וגומחות שהן מאפרות. כל המהמרים, ללא יוצא מהכלל, מעשנים, והרבה. בקומה העליונה שולחנות הרולטה והבלק ג'ק, מכונות המזל והפוקר.

את פניי מקבלת ישראלית בת כ־40. כבר 16 שנים היא עובדת כאן, מטפלת בקשרי הלקוחות. זו שמכירה את כולם ואת הסיפור שלהם, מרימה טלפון למהמרים הכבדים לעדכן מה קורה, לברר למה לא רואים אותם, להודיע שהגבול שנסגר פתוח. אנחנו מטפסים לקומה השנייה, אל האולם רחב הידיים עם השטיחים מקיר לקיר ואל ענן העשן הסמיך. כמעט שאין כאן דיבורים, ובחלל נשמעות רק נקישות הז'יטונים, טריפת הקלפים וסיבוב הרולטה. ברגעים הראשונים זה נשמע לי קקפוניה, אחר כך הכל מתמזג לזמזום מונוטוני. מדי פעם הוא מופר, כשאחד הדילרים עוצר את הסיבוב הנוכחי בקריאה: "No Bets!".

"המצרים אפילו יותר נחמדים עכשיו", אומרת מהמרת אילתית ותיקה | צילום: ארי ליבסקר

בשולי האולם, ליד המדרגות, יש שולחנות אוכל עגולים. סביב אחד מהם אני פוגש אם עם שני ילדים מחולון. היא בת 60, הם בני 20 וקצת. "היו לנו הזמנות לסוף שבוע בהילטון", היא מספרת, "ביטלנו בגלל הבלגן במצרים. אנחנו במלון באילת, קצת פחדנו מהגבול אבל באנו לכאן". אז למה באתם בכל זאת, אני שואל. "מה זאת אומרת? לא היינו מגיעים לאילת בכלל אם אי אפשר היה להמר. המלון נועד רק כדי להפיג את הפחד בלילה, כשאנחנו לא מהמרים. בעיקרון כשאתה פה ואתה מתחיל לשחק, הפחד נעלם".

למהמרים תושבי אילת אפילו אין הפחד הזה. מבחינתם טאבה היא לא מצרים, היא חלק מהעיר. אתה רואה אותם בכל שעה, בקז'ואל. בשבת בבוקר, למשל, פגשתי שתיים שהגיעו בטרנינג, כאילו יצאו לצעדה ספורטיבית או קפצו לקפה השכונתי. "לסיני אני לא אכנס לעולם", מסבירה לי אילתית אחת שבאה להעביר כאן את שישי בערב, "סכנת נפשות שם ואני יודעת את זה מגורמים מוסמכים. אבל בטאבה אני בטוחה יותר מבאילת. ראית פעם מקום שמור ומאובטח כזה? אפילו כשנכנסים לקריה צריך לעבור פחות בדיקות. כל המהפכה היא עניין פנימי מצרי, לא עניין של טאבה. בהתחלה היה קצת מתח, אבל אחרי יום המצב חזר לקדמותו, ומשום מה אני מרגישה שעכשיו המצרים אפילו עוד יותר נחמדים".

ואמנם, מנהל הקזינו אוסמה מרוצה במיוחד. הוא יליד קהיר, ובימי המהומות המשפחה שמחה שהוא בטאבה, רחוק ובטוח. הוא עובד בקזינו של הילטון מיום הפתיחה. למעשה, הוא עובד מדינה - 50% מהכנסות הקזינו מועברות למדינה, ולכן הוא מנוהל על ידי נציג מטעמה. יש לו מראה מצרי טיפוסי - צנום, מחודד, שפם דק, שיער משוח לאחור, צדעיים מאפירים. הוא לובש מכנסי פנסים, חולצה לבנה ועניבה כהה. על ידו שעון יוקרתי. עכשיו הוא מתעקש שאצטרף אליו לארוחת ערב. כבר עשר בלילה, אבל הזמן במצרים שונה - עשר אצלם זה כמו שמונה אצלנו. הרי גם בכיכר תחריר האקשן הגיע רק לקראת חצות. ואוסמה שמח על האקשן הזה, שמח על מפלת מובארק. "העם המצרי תמיד עמד על שלו", הוא אומר באנגלית הלא רעה שלו. "אנחנו תמיד היינו כאלה, עִם כבוד. יכולים לדרוך עלינו ולהעליב אותנו, אבל בסוף אנחנו מתפוצצים. זאת הסיבה שמובארק לא נקט אמצעים אלימים. הוא מכיר את העם שלו. הוא יודע שאם הוא היה מפעיל אלימות זה היה נגמר במרחץ דמים".

הוא מודה שבסוף השבוע שבו הקזינו נסגר גם הוא נבהל. "חשבנו שבדואים ישדדו אותנו. אנשים חושבים שאנחנו מחביאים פה הרבה כסף, והם צודקים. לכן אנחנו לא סומכים על אף אחד. יש לנו חברת שמירה פרטית רק לקזינו". אני שואל למה הבדואים בסוף לא הגיעו. "תראה, הם עשו את זה באזורים שבהם יש שליטה רופפת, ואני לא יכול לפרט יותר". קצת יותר פירוט קיבלתי אחר כך מסטיבן סינקליר, המנהל הראשי של הקזינו, בריטי שחי בקהיר עם משפחתו. "בהנהלת הילטון התקבלה החלטה לא לאפשר כניסה למלון ויציאה ממנו, מכיוון שהיה חשש להתקפה. מכיוון שהקזינו נמצא במלון, אנשים לא הורשו להישאר שם".

ההפגנות במצרים | צילום: אי פי אי

כל ממשל צריך אותנו כאן

אבל זה היה, כאמור, רגע נדיר. הקזינו נפתח ב־1994, והמבנה הנוכחי שלו נחנך כמה חודשים אחר כך. הדעות, כבר אז, היו חלוקות. מצד אחד אמרו דו־קיום, מצד שני שאלו למה לא פותחים קזינו באילת, למה הכסף הולך אליהם. בחמש השנים הראשונות העסקים הלכו טוב מאוד. באינתיפאדה הם אפילו השתפרו - הקזינו ביריחו נסגר, והמהמרים ירדו דרומה. אבל ב־2002 החלו לצוץ ספינות ההימורים שיצאו מאילת, וההכנסות בטאבה צנחו. החברה המפעילה, לונדון קזינו'ס, נקלעה לקשיים ומכרה את המקום לסטאר קזינו, לידיים של המנהל הראשי סינקליר. חודשיים אחר כך היכה הפיגוע במלון. הוא נסגר לשיפוצים של שנה וחצי, אבל הקזינו נפתח מחדש בתוך ארבעה חודשים. המהמרים הכבדים חזרו כבר בערב הפתיחה. למשל הגבר בן ה־60 פלוס מאבן יהודה שאני פוגש כאן עכשיו, שמשחזר את ליל הפיגוע. "שמענו פיצוץ נוראי, אבל אנשים, לפני שהם נמלטו, לא ויתרו על הז'יטונים. היו כאלה שברחו בלי לאסוף, ואלו שנשארו גנבו להם. ביקשתי את הכסף חזרה, אבל הקופות נסגרו ולא היה עם מי לדבר. אחרי כל ההרס והדם לא רציתי לחזור לכאן. כשהמקום נפתח באתי רק כדי לקחת את הכסף שלי, ואז הציעו שאשאר קצת להמר, ותוך חצי שעה נרפאתי מהטראומה".

עכשיו אפילו אין טראומה, וגם סינקליר רגוע. בשבועות הסוערים הקזינו אמנם היה סגור לכמה שעות ביום - בדרך כלל הוא פתוח 24/7 - בעיקר בגלל היעדרם של חלק מהעובדים, שנסעו לקהיר להיות עם משפחותיהם. למהמרים לקח קצת זמן להתרגל ללו"ז החדש, אבל הם המשיכו לבוא. השבוע כבר חזר הקזינו לעבוד במתכונת מלאה, והירידה הקלה מאוד במספר המהמרים, שהורגשה לאחרונה, כבר תוקנה. "המצב חוזר לקדמותו, אפילו בנקים שוב נפתחו", מכריז סינקליר. אני שואל על רגעי הבהלה שלו בדרך. "לקזינו לא חששתי, אבל יש לי משפחה בקהיר והמצב שם לא היה פשוט. מה שכן, הזרים לא נמצאים תחת איום בסכסוך הזה, מדובר בעניין פנימי, וגם הקזינו לא מעניין את המצרים. לא כתבו עליו משפט אחד בכל המהומות האחרונות".

אני שואל אם הוא לא חושש שהמשטר החדש יסיים איתו את החוזה, לטובת מקורבים. "החברה נמצאת בבעלות קרן ההשקעות הבריטית Omicron, והיא רק אחת מעשרות חברות שפועלות בבתי המלון כאן. מצרים לא שמחה מזה שיש בה הימורים. היא גם לא שמחה מזה שמוכרים במלונות אלכוהול, או מזה שנשים בביקיני או טופלס, ויש עוד הרבה דברים שאינם ברוח האסלאם. אבל הם הבינו שכדי להרוויח מתיירות, הענף השני בגודלו במדינה, צריך לאפשר את כל זה. אני חושב שהממשל, כל ממשל, יהיה מרוצה מאיתנו, כי אנחנו מעסיקים יותר מ־300 עובדים".

לא ברור מה רובם עושים, אגב. סביב כל שולחן יש דילר, מפקח והבוס של שניהם, ולפעמים עוד שני דילרים. עשרות מלצרים מסתובבים ביניהם. עובד אחד עומד בקצה המדרגות, מזמין אנשים לעלות. בקזינו בטאבה סנדס יש עובד שכל תפקידו הוא להזהיר את הנכנסים לא ליפול במדרגת הכניסה. במשך שעות אין יוצא ואין בא. רוב המהמרים נכנסים בצהריים ויוצאים רק סביב האשמורת הראשונה. אבל המזמין למדרגות בהילטון ושומר המדרגה בטאבה סנדס פשוט עומדים שם. וכל אחד מהעובדים מקבל כ־150 דולר לחודש, ועובד במתכונת שבועיים־שבועיים. זה לא הרבה כסף, בטח כשרואים מה מתגלגל בקזינו בערב רגיל. חלק מזערי מהמהמרים מתחילים לשחק עם מאה דולר. כל השאר מפרקים, מההתחלה, סכומים גדולים בהרבה. בבלק ג'ק, למשל, הסכום להימור הראשון צריך להיות לפחות 50 דולר; כולם שמים יותר.

קרבות? רק בין המהמרים

ההצלחה של הקזינו בהילטון הזמינה מתחרה. טאבה סנדס הוקם לפני שנתיים, הוא גדול וחדיש יותר, מעוטר תמונות שחור־לבן של כוכבי עבר הוליוודיים. אשה בת 60 בערך, עם שיער צבוע, מה שנקרא באייטיז גוונים, משוחחת עם שכנתה לשולחן, שנראית כמו סבתא מהסרטים, שיער סגול ושיניים תותבות. רק שבמקום עוגייה וכוס תה היא מחזיקה סיגריה וכוס וויסקי. "את מכירה את ההיא המטופחת? עם שיער בלונדיני? שנשואה לאחד זקן כזה?", שואלת הגוונים. "כן, הם באים הרבה", מהנהנת הקשישה, והגוונים ממשיכה: "היא עשתה עליי רושם של מקצוענית, יודעת לשחק. אז הלוויתי לה 1,000 דולר. היא הפסידה הכל, ולא החזירה. עכשיו היא אפילו לא אומרת שלום". כמעט לכל מהמר בטאבה יש סיפור כזה, על אלה שהלוו כסף ומאז לא אומרים שלום. זו קהילה קטנה, כולם מכירים את כולם, אבל היחסים רוויי יצרים. כשהם לא צרי עין, מביטים בעיניים כלות בקלפים או בכדור המסתובב, הם צועקים על הדילר שהוא מנסה לדפוק אותם. עם המתח הזה, מי באמת צריך את המתח שבחוץ.

אילתית אחת, כבת 65, יושבת ליד הקשישה. "אני לא מהמרת כבדה", היא אומרת, "באה רק שלוש פעמים בשבוע ולא מהמרת בסכומים גדולים". היא מצביעה על הגוונים, מספרת שהיא באה מעומר ולכן מהמרת בסכומים גדולים יותר. "מי שבא פעם בשבוע, ברור שהוא יהמר יותר". היא מיודדת עם העובדים, ומספרת שחששה בעיקר לגורלם. "כל העובדים מקורבים בצורה כזו או אחרת לשלטון. אולי בעתיד הם יתחלפו, אבל הקזינו לא ייעלם. זה כסף טוב בשבילם".

כבר אחת בלילה, ואני חייב לצאת לשאוף אוויר. לא מבין איך הם כלואים שם כל כך הרבה שעות. ליד הבריכה אני פוגש את דני, בחור גבוה, רק בן 40, שמעיד על עצמו שהוא מקצוען. "רוב השבוע אני כאן, ישן במלון", הוא אומר. "עכשיו גמרתי לראות סרט, אני מוכן לרדת". אני יורד איתו. בשתיים וחצי אני גמור מעייפות, ואפילו הדילרים החליפו משמרות. רוב המהמרים מופסדים - וממשיכים. הם לא נראים עייפים בכלל, הם פשוט בתוך זה. העולם אולי מסתובב, אבל הסיבוב של הרולטה תמיד חזק יותר.