אדון דרייפר
אביו ייסד תעשיית ההון סיכון בארצות הברית, בנו הוא מאנשי ההון סיכון המצליחים בעולם כיום, וביל דרייפר עצמו הקים שלוש קרנות השקעה, אגב ייעוץ לנשיאי אמריקה לדורותיהם. בראיון ל"מוסף כלכליסט" מסביר דרייפר למה תעשיית ההון סיכון עומדת בפני פריחה נוספת, חושף כיצד החמיץ את פייסבוק ומסביר למה אובמה "מדבר לעניין" מאז שהחליפו מילה
ביל דרייפר, מראשוני ענף ההון סיכון האמריקאי, אינו חובב טכנולוגיה גדול. דרייפר (83) אינו מחזיק באייפון או באייפד, את חשבון הפייסבוק שלו הוא מודה שפתח רק לאחרונה, ובסקייפ הוא אינו מרבה להשתמש - אף שהוא היה המשקיע הראשון בחברה. את השיחה בינינו ערכנו בדרך הישנה והטובה, טלפון קווי. "הטלפון הוא האפשרות הקלה עבורי", הוא מודה ומציין שאפילו לא חשב על סקייפ, "אבל עכשיו כשאתה מעלה את זה, יש לי שם חשבון ואני מעריך שזה אפשרי", הוא מגחך. "אני לא מגדיר את עצמי חובב גאדג'טים, אבל כל חיי הקשבתי למומחים בתחום. מאחר שאני לא טכנולוג גדול, אני גם לא מוטה מראש לשום כיוון. אני חושב שזה יתרון".
אתה טכנופוב?
"הו אלוהים, ממש לא. הטכנולוגיה היא זו שהביאה לי את הוני".
שלושה דורות של משקיעים יש במשפחת דרייפר: ביל הוא בנו של מייסד תעשיית ההון סיכון בארצות הברית, וויליאם הנרי דרייפר ג'וניור, שגם ניהל מטעם הממשל האמריקאי את תוכנית מרשל לשיקומן הכלכלי של גרמניה ויפן לאחר מלחמת העולם השנייה. ביל נקרא על שם אביו - שמו המלא הוא וויליאם הנרי דרייפר השלישי - והוא אביו של אחד מאנשי ההון סיכון המצליחים ביותר כיום, טים דרייפר, שמשקיע גם בישראל.
בין אביו המייסד לבנו המצליח, ביל דרייפר עצמו הקים בימי חייו שלוש קרנות הון סיכון, ניהל את בנק היצוא והיבוא של ארצות הברית תחת ממשל רייגן, שימש ראש מינהל הפיתוח של האו"ם (UNDP), וראה מהצד כיצד עמק הסיליקון הופך מאזור של פרדסי הדרים ומטעי אפרסקים ללוקיישן הכי חם בעולם הטכנולוגיה. הסיפור של משפחת דרייפר הוא סיפורו של ענף ההון סיכון - תעשייה שמגלמת, כפי שהוא מנסח את זה, "את הרוח של ערבות המערב הישן". בספר שהוציא לאחרונה, "The Startup Game" ("משחק הסטארט־אפ"), הוא מגולל את הסיפור המשפחתי, ובין לבין חושף את מאחורי הקלעים של תעשיית ההון סיכון האמריקאית.
"מה זה בדיוק הון סיכון?"
בשנים האחרונות הושמצה תעשיית ההון סיכון לא אחת בגלל התשואות הנמוכות שהביאה למשקיעיה בארץ ובעולם. "כל מי שאומר שהתעשייה הזו דועכת מסתכל על הטווח הקצר", מצהיר דרייפר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "כמי שנמצא בתעשייה הזו עשרות שנים, אני חושב שהסיפור שלה רק מתחיל. תעשיית ההון סיכון תהיה ענקית לא רק בארצות הברית אלא בכל העולם - אבל ארצות הברית תמשיך להיות הוותיקן שלה".
את קרן ההון סיכון הראשונה בעולם, DGA, הקים אביו ב־1959 עם הגנרל פרד אנדרסון, לשעבר מפקדת טייסת בחיל האוויר האמריקאי (שאף גולם על ידי קלארק גייבל בסרט "איש הברזל"), ועם רואן גאיית'ר, עורך דין מסן פרנסיסקו. הבחירה של דרייפר האב, שהתגורר באזור, להקים את הקרן בקמפוס של סטנפורד, במשרדים שנחכרו ל־99 שנה, היתה אבן הפינה לעמק הסיליקון כפי שאנו מכירים אותו היום.
מבנה ההשקעות שקבעו דרייפר האב ושני שותפיו הפך למודל הפעילות של כל קרנות ההון סיכון עד היום: מנהלי הקרן משקיעים בחברות על בסיס כסף שהם מגייסים משותפים מוגבלים, שאינם מתערבים בהשקעות היומיומיות. בתוך כמה שנים המשקיעים מקבלים את כספם בחזרה, עם תשואה כמובן, ואילו מנהלי הקרן גוזרים דמי ניהול שנתיים ודמי הצלחה על אקזיטים.
המשקיעים הראשונים בעולם ההון סיכון היו הרוקפלרים. "הם לא כל כך הקפידו על הכללים שדרשו מהם להימנע מלהתערב בהשקעות", מספר דרייפר בספר. "דיק דילוורת', אחד ממנהלי ההשקעות של משפחת רוקפלר, זימן אותי יום אחד בטיסה דחופה מסן פרנסיסקו לניו יורק רק כדי לשבת איתי חמש דקות ולהטיח בי תלונות: 'אנחנו לא צריכים אותך כדי שתשקיע בנדל"ן בהוואי, תחזור לפאלו אלטו ותשקיע בטכנולוגיה, שם היתרון שלך'. עקרונית הוא צדק, אף שההשקעה בהוואי היתה יכולה להביא הרבה מאוד כסף לקרן". היקף הקרן הראשונה של הדרייפרים עמד על 6 מיליון דולר, הון עתק ב־1959, והיא נסגרה אחרי שבע שנים. בין ההשקעות הראשונות שלה היתה גם HP.
"פייסבוק נותנת תקווה לכולם"
ארבע שנים לאחר שהצטרף לאביו החליט דרייפר הבן להתחיל מסלול עצמאי. ב־1962 הוא הקים את הקרן הראשונה שלו עם חברו הוותיק מתעשיית הפלדה מיטש ג'ונסון. למרות היותו רפובליקני מושבע, התומך בהפרדה בין הממשלה לעסקים, היתה זו דווקא תוכנית תמריצים ממשלתית שהביאה בסופו של דבר להקמת הקרן. "היו לי 25 אלף דולר בלבד להקים עסק חדש, ולא היו לי שום נכסים מלבד בית שהיה שווה 40 אלף דולר, עם משכנתה של 20 אלף דולר", מספר דרייפר, "מיטש שלח לי עותק של תוכנית שיזם אייזנהאואר, שביקשה לעודד עסקים קטנים. הבנתי שאם אשקיע 150 אלף דולר בסטארט־אפים, הממשלה תיתן לי 450 אלף דולר לעשר שנים בריבית של 5%, כלומר מינוף של שלושה לאחד. בינגו!"
דרייפר הבן הקים את הקרן החדשה שלו מול הבניין שבו שכן משרדו של אביו. למרות השם המשותף, הקרן של אביו היא זו שמשכה את כל העסקאות, אבל דרייפר הבן ושותפו ג'ונסון החליטו שהם לא מחכים להצעות.
"קנינו פונטיאק יד שנייה ונסענו למה שהיום הן שכונות הלוויין של עמק הסיליקון: סאניוויל, סנטה קלרה, סן חוזה. בכל פעם שראינו שלט של חברה מעניינת שנראית טכנולוגית חנינו, קפצנו פנימה וביקשנו לשוחח עם המנכ"ל. בדרך כלל השאלה הבאה היתה 'מה זה בדיוק הון סיכון?'".
"מנכ"ל גולדמן זאקס פעם קפץ אלינו לפאלו אלטו", כותב דרייפר בספרו, "היינו אז עושים החזרים של 30% עד 40% בשנה, והנה מנכ"ל גולדמן זאקס הגדולה בא לעמק הסיליקון לראות את בית ההשקעות הקטן שלנו. חשבנו שעלינו על משהו. היום כבר לא עושים החזרים כאלה. וול סטריט שפכה כאן המון כסף ויש הרבה תחרות. אבל זה טוב לארצות הברית. עסקה שאולי פעם לא היתה נעשית מתקיימת בכל זאת, וזה משנה את חוקי המשחק".
כמי שעובד בתעשיית ההון סיכון במשך עשרות שנים, באיזו תקופה אנו נמצאים היום?
"אני חושב שיש גלים. חלקם מתרסקים כמו ב־2000 וב־2008, וחלקם גדלים וצומחים כמו עכשיו. ההצלחה של פייסבוק והשווי הגבוה שלה נותנים אופטימיות לשוק כולו".
בספר שלך פייסבוק מקבלת מקום שולי למדי. אין לה אפילו ערך באינדקס.
"אבל היא שם. אני עצמי לא התעניינתי בהשקעה בה או ביצעתי איזושהי אנליזה שקשורה בה, אבל טים בני ניסה להיכנס לחברה כשהיא רק התחילה לגייס. הוא הכיר היטב את פייסבוק, כי הבת שלו, שהיתה אז בת 25, השתמשה בזה הרבה. הוא נתן הצעת השקעה לפי שווי של 70 מיליון דולר, אבל קרן ההון סיכון אקסל נתנה הצעה לפי שווי של 120 מיליון דולר. הוא רצה לצאת נדיב, אבל התברר שהוא לא. לצערנו, אקסל השיגה אותו וקיבלה 10% מהחברה, ששווים היום 5 מיליארד דולר. האם שווי של 50 מיליארד דולר לחברה כזו הוא מוגזם? לא הייתי אומר זאת".
מה למדו אנשי ההון סיכון מהמשבר האחרון?
"המשבר של 2008 הגיע מוול סטריט ומבנקאי ההשקעות, אז אני לא חושב שאנחנו צריכים להרגיש שהמודל העסקי שלנו צריך להשתנות במיוחד. הקרנות הטובות ימשיכו לגדל חברות טובות ולהוות סביבה תומכת ליזמים. היזמים תמיד יישארו אלה שעליהם מוטל המשקל הכבד ביותר, והם אלה שבסופו של דבר יישאו במרבית ההפסדים או ייהנו ממרבית הרווחים. מנהלי הקרנות הם בסך הכל חברי הצוות שמקיפים אותם ומייעצים להם".
הרוקפלרים ומשפחות עשירות אחרות לא נותרו המשקיעים היחידים בהון סיכון לאורך זמן. השלב הבא מבחינתו של דרייפר היה גיוס הגופים המוסדיים, שאחראיים כיום לחלק הארי בהשקעות הון סיכון. "הגעתי למונטריאול", הוא מספר בספר, "שם היה המטה של הבנק הצרפתי סוסייטה ג'נרל. אנגוס מקנוטון, נציג החברה בצפון אמריקה, אמר לי שהוא מעוניין: 'אגיע אליך ונבעט בצמיגים שיש להמצאות שלך'. 'אין להן צמיגים', אמרתי לו, 'לחלקן אפילו אין חוטים'.
"מקנוטון לא בזבז זמן וטס לקליפורניה לראשונה בחייו. לקחתי אותו לראות את אחת החברות הראשונות שבהן השקעתי, Duplicon, שקמה על סמך הכרזתה שתגרום לזירוקס לפשוט רגל. מכונת הצילום שבנה היזם הבריטי אמורה היתה להיות מהירה יותר, זולה יותר ובעלת תפוקה גדולה יותר. היא גם נראתה הרבה יותר טוב. בהדגמה ביקש היזם ממקנוטון שטר של מאה דולר והבטיח להעתיק אותו, אלא שבמהלך ההדגמה המכונה עלתה באש. חשבתי שדרכינו ייפרדו מיד, אבל מקנוטון לא התרשם מהאירוע: כמה חודשים לאחר מכן קיבלנו ממנו צ'ק של 10 מיליון דולר, שמקבילים ל־58 מיליון דולר של היום. עם הכסף הזה הקמתי את הקרן השנייה שלי, Sutter Hill, על שם המקום שבו עמד אחד ממכרות הזהב הראשונים מתקופת הבהלה לזהב בקליפורניה".
"מקנוטון אמר לי שה־10 מיליון דולר האלו היו שווים מיליארד דולר כשהם מכרו את האחזקות", מספר דרייפר. בין המשקיעים של Sutter כיום אפשר למצוא את האוניברסיטאות ייל, פרינסטון, סטנפורד ו־MIT.
"אובמה התחיל לדבר לעניין"
את הקרן עזב דרייפר כאשר נקרא על ידי רונלד רייגן, נשיא ארצות הברית דאז, לעבור לוושינגטון ולכהן כיו"ר בנק היצוא והיבוא של ארצות הברית. "רייגן אהב יזמים, הוא אהב חירות וסלד ממעורבות ממשלתית, גישה שמיטיבה לדעתי עם יזמי ההייטק", אומר דרייפר, "אנחנו בבנק היצוא והיבוא נתנו את ההלוואה הראשונה לסין, 56 מיליון דולר בלבד. זו ממש בדיחה לעומת המצב כיום, שהוא הפוך".
הגירעון בארצות הברית הגיע לאחרונה לשיא של עשור. מה רייגן היה עושה?
"החוב רק הולך וגדל והוא עוד יהיה גדול יותר, לצערי. הממשל צריך ללמוד איך לבזבז פחות ממה שהוא מכניס, ולחתוך מיידית בהוצאות שלו. צריך להקטין מיידית את הגירעון ולהפסיק ללוות מסין. נכון להיום, הגירעון הזה הוא הסכנה הגדולה ביותר לארצות הברית לדעתי".
אתה מודאג ממצבה של הכלכלה האמריקאית?
"אני מודאג מהגישה הבזבזנית של הממשלה, אבל לא ממצבה של הכלכלה. לשמחתי, מספיק אנשים מודעים כיום לבעיה, כך שהנשיא הבא שייבחר צפוי לטפל בנושא הזה. נפגשתי עם הנשיא אובמה בביקורו האחרון בפאלו אלטו. אמרתי לו שבשנים האחרונות הוא הפך למגנם של העסקים הקטנים, וזה נעשה על חשבונן של החברות הגדולות. אמרתי לו שכאן, בעמק הסיליקון, אנחנו רוצים להצמיח חברות קטנות ולהפוך אותן לגדולות, מה שיביא להעסקת יותר עובדים. אי אפשר לבחור רק בסקטור אחד, אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. אני לא היחיד שדיבר איתו על זה, ומאז הוא מדבר יותר לעניין.
"אני די מחבב את אובמה, בסך הכל. הוא הבין שהעסקים הגדולים בוול סטריט הם כבר לא האויבים שלו. גישתו לטכנולוגיה היא מאוד בריאה. זה לא סוד שהוא השתמש רבות באינטרנט כדי להיבחר, ולעמק הסיליקון הוא הגיע כדי לבחון כיצד אפשר לקדם מחקר, אבל האמת היא שהדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות לעמק הסיליקון ולמגזר הטכנולוגי בכלל הוא פשוט לצמצם את הממשלה שלו, שהתנפחה יותר מדי".
מה גישתך להשקעות ממשלתיות בטכנולוגיה?
"אני לא בעד מעורבות ישירה, אבל יש מקומות שבהם השקעות כאלה הן יעילות -כמו השקעות של משרד הבריאות או מענקי מחקר אוניברסיטאיים. לפעמים הצבא, באמצעות DARPA (סוכנות המחקר של משרד הביטחון האמריקאי), מגיע לכל מיני תוצרים מעניינים. אחד השימושים הראשונים באינטרנט נעשה שם, ומימון ממשלתי הוא שהביא לפיתוח מנוע הסילון בחברת בואינג. מבחינת סיכויי ההצלחה, המחקרים הממשלתיים מביאים למחקרים מוצלחים יותר מאשר באקדמיה, בגלל התקציבים הגדולים, אבל בגדול מה שהייתי מצפה מהממשלה זה קודם כל ליצור תשתית רגולטורית ולספק הגנה לעצמה ולבנות בריתה, כמו ישראל".
הרפובליקניות של דרייפר מושרשת היטב: אביו אמנם שירת כדיפלומט תחת נשיאים דמוקרטיים כמו רוזוולט וטרומן, אבל הוא עצמו חבר במפלגה הרפובליקנית מאז שנות השישים, ואף ניסה לרוץ מטעמה לקונגרס ב־1967 כנציגה של קליפורניה (אך הפסיד). עד היום הוא נחשב ידיד קרוב של משפחת בוש, על שני נשיאיה, ואחת מהשקעותיו המוצלחות, לדבריו, היא בחברת AthenaHealth, חברה למוצרי תוכנה רפואיים שנוסדה על ידי אחיינו של ג'ורג' בוש האב, ג'ונתן בוש, בשנת 1988.
"סקייפ שינתה את חוקי המשחק"
אף שדרייפר נחשב למשקיע ותיק המתהדר בהצלחות עבר, הוא חתום גם על כמה מההנפקות המוצלחות של השנים האחרונות. AthenaHealth הונפקה קרוב למשבר של 2008, ומאז עלתה בכ־32% ונסחרת כיום לפי שווי של 1.6 מיליארד דולר. פורטל הזמנת המקומות במסעדות OpenTable, שדרייפר היה אחד מהמשקיעים הראשונים בו, הונפק ב־2009, ומאז עלה שוויו בכ־240%. כיום הוא נסחר לפי שווי של 2.2 מיליארד דולר.
סקייפ נחשבת לאחת ההשקעות המוצלחות שלך, אך גם כזו שעלתה לך במריבה משפחתית. טים דרייפר, בנך ואחד המשקיעים בחברה, התנגד למכירתה ב־2005 ל־eBay.
"טים נכנס להשקעה בחברה אחריי. אני לחצתי לקיום העסקה והוא התנגד כי הוא חשב שהחברה מבטיחה מאוד, אבל אני חושב שבדיעבד עיתוי המכירה היה נכון. מכרנו אותה ב־2.75 מיליארד דולר, התזמון היה מצוין וגם המחיר שקיבלנו. סקייפ נזקקה למעט מאוד הון כדי להפוך לחברה ענקית. קרן סילברלייק קנתה את החברה מ־eBay, כך שיש מי שדואג להביא אותה למקומות טובים יותר, הם מדברים עכשיו על הנפקה.
"יותר מהכל, סקייפ שינתה את חוקי המשחק. יש לנו אחות מהפיליפינים שגרה איתנו, והיא מדברת עם אמא שלה באמצעות הסקייפ. בנה הצעיר מתגורר איתה כאן, והילד הזה גורם לשינוי כה גדול בחיי סבתו, זו בעצם התמצית של סקייפ".
איך זה להתחרות עם הבן שלך?
"אנחנו מאושרים מאוד ביחסים האלה. אנחנו די מחבבים זה את זה והרווחנו הרבה מעסקאות שהוא הביא לי ואני הבאתי לו. שנינו אנשים בוגרים ומבינים שהעסק הזה כולל סיכון גבוה אבל גם תגמול גבוה. היו לנו כישלונות יחד, אבל הצלחות כמו סקייפ והוטמייל השתלמו מאוד ופיצו על טעויות רבות.
"כפי שכתבתי בספר, לאחר שהתחלתי לנהל את בנק היצוא והיבוא העברתי את העסק לבני. בהתחלה חשבתי לעצמי: מה עשיתי, הרי לא היה לו שום ניסיון, עזבתי אותו ככה סתם בלי לתת לו שום הדרכה. חצי מהוני היה בקרן הזו, ולו היה אפס ניסיון בהון סיכון.
"אחרי חצי שנה נפגשתי עם רואה החשבון של הקרן, ושאלתי אותו מה מצבה. הוא סיפר לי שטים עשה שש השקעות: הראשונה היתה הפסד גדול, השנייה היתה מחיקה אומללה, השלישית עמדה בפני פשיטת רגל וכן הלאה. אז שאלתי אותו: 'רגע, מה עם השישית?'. הוא ענה שזו חברה בשם Parametric Technology, שהיתה הצלחה כבירה וחיפתה על כל הטעויות. בעסקי ההון סיכון, כשאחת מתוך עשר השקעות הופכת לבוננזה זו הצלחה כבירה, אבל אחת משש זה יוצא מגדר הרגיל".
"אני חושב שיש בעמק הסיליקון מנטליות של המערב הפרוע, שבה לקיחת סיכון וכישלון מוגדרים כעוד חוויה בשרשרת", מסכם דרייפר בספרו, "אתה מטפס שוב על הסוס, ממשיך לרכוב. בחוף המזרחי זה מקובל מעט פחות. אז נכון שבבוסטון יש את הרווארד ו־MIT ולפיטסבורג יש את קרנגי־מלון, אבל עמק הסיליקון יישאר כוכב הצפון של כל התעשייה לעוד הרבה זמן".
4 תגובות לכתיבת תגובה