אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בדרך למשרד עוצרים בווגאס צילום: גידי גולן

בדרך למשרד עוצרים בווגאס

"כלכליסט" יצא לחפש את הצד האחר של אנשי ה־IT, ומצא עובדים ומנהלים בשעות היום, שאחרי שעות העבודה הופכים לאופנוען כבד, לסבא שמכור לטיסות אקסטרים ולמקצוען של צלילות חופשיות. כולם חלק מחבורה גדולה של עובדי התעשייה הזו, שבתוכם מסתתר שד קטן שאינו מרפה: לעשות את הדבר הפרוע, השונה, הלא אופייני

08.03.2011, 10:27 | מאיר אורבך

במונחים של ממלכת ההייטק הנחשקת, IT זה הבלוקים והמלט, ועובדי ה־IT הם הפועלים שדופקים שעון שמונה שעות בקיוביקל מול מסך המחשב. אין להם סקס אפיל של יזמי הייטק כריזמטיים, וגם לא גיק שיק של עובדי חברות סטארט־אפ רעבים. אבל כמו כל קלישאה, מתברר שגם זו לא בהכרח משקפת במדויק את המציאות.

"כלכליסט" יצא לחפש את הצד האחר של אנשי ה־IT, ומצא עובדים ומנהלים בשעות היום, שאחרי שעות העבודה הופכים לאופנוען כבד, לסבא שמכור לטיסות אקסטרים ולמקצוען של צלילות חופשיות. כולם חלק מחבורה גדולה של עובדי התעשייה הזו, שבתוכם מסתתר שד קטן שאינו מרפה: לעשות את הדבר הפרוע, השונה, הלא אופייני.

חלקם מטפחים אותו מגיל צעיר, אחרים גילו אותו אחרי שחיפשו ריגושים מחוץ לשעות העבודה. כל המשתתפים בפרויקט מדווחים שהכיף הפרטי שלהם מטעין אותם באנרגיות חדשות, והופך אותם גם לעובדים טובים, רגועים ושפויים יותר. וכמעט כולם היו מוכנים להפוך את העיסוק של שעות הפנאי למקצוע, אילו רק יכלו להרשות לעצמם. אולי זו בעצם ההגדרה המדויקת של עובדי IT.

"אשתי שכנעה אותי לקנות הארלי"

אלי לוי (56) רוכב על הארלי דיווידסון ומצליח להתחבר לעובדים הצעירים

תפקיד: מנכ"ל משותף ב־HP Software ישראל

מצב משפחתי: נשוי + 3

מגורים: הרצליה

אלי לוי עדיין חולם על הסרט של פיטר פונדה וג'ק ניקולסון, "אדם בעקבות גורלו". המסע של שני היפים לאורך ארה"ב על אופנועי הארלי דיווידסון מלווה אותו מאז גיל ההתבגרות. "גדלתי על 'איזי ריידר' בשנות השישים והשבעים, אבל רק בגיל 50 קיבלתי בפעם הראשונה כמתנה שיעור רכיבה על אופנוע. מהר מאוד הוצאתי רישיון ורכשתי אופנוע קוואסקי 500 סמ"ק. בגיל 55 אשתי שכנעה אותי לקנות הארלי. 'זה כל כך מתאים לך, הגיע הזמן שתגשים חלום', היא אמרה. שנה וחצי אחרי שעליתי לראשונה על אופנוע, אני כבר רוכב על הארלי דיווידסון עם מנוע 1,450 סמ"ק.

"אני מעדיף שלא לנסוע עם האופנוע שלי לעבודה בדרך כלל, אבל אחרי שבוע אינטנסיבי אני מנקה את הראש בשישי־שבת. נוסע לרמה, לים המלח, תמיד בקבוצות של רוכבים. הכביש שהכי כיף לרכוב בו בארץ הוא הכביש בנס הרים וכל האזור שסובב אותו.

"זה מדהים. לא האמנתי שזו חוויה שכל כך אתחבר אליה. אשתי אמנם לא באה איתי לרכיבות, היא לא מעזה אפילו לעלות על האופנוע, אבל לפעמים הילדים מצטרפים אליי. אם הייתי יכול, הייתי פורש לטיול של שנה עם ההארלי. אבל זה עוד יגיע - אם לא עכשיו, אז אולי בעוד חמש שנים".

האופנוע והמקצוע: "אין סתירה בין ההייטק לאופנוע. ההארלי מחזיק אותי צעיר. אני מדבר בשפה של כל החבר'ה שעובדים איתי ונמצא איתם באותו ראש. החיבור שלי לעובדים הוא חשוב - אני עובד עם האנשים הכי הייטקיסטים, בקצה הטכנולוגיה".

 

אלי לוי והאופנוע, צילום: נמרוד גליקמן   אלי לוי והאופנוע | צילום: נמרוד גליקמן אלי לוי והאופנוע, צילום: נמרוד גליקמן

 

"אני נמצא כל היום תחת הפלורסנטים. רק כשאני יוצא לים אני מרגיש את החופש המוחלט"

אוהד הראל (32) עוצר את הנשימה וצולל למעמקים

תפקיד: מהנדס תוכנה בתחום ניהול רשתות בסיסקו

מצב משפחתי: נשוי

מגורים: רמת גן

אוהד הראל העביר את רוב שנותיו באילת, במרחק פסיעה מאתר הצלילות הגדול בישראל, אבל רק בגיל 28 הוא גילה את העולם שבמעמקים. וגם אז, הראל החליט לבחור דווקא בצלילה ללא בלונים. "כשאמרו לי שאפשר לצלול לעומק של 18 מטר ולעצור את הנשימה לשתי דקות, שאלתי איפה נרשמים. מה שקרה במציאות היה מעבר לציפיות שלי. אחרי שעתיים כבר עצרתי את הנשימה ל־3.5 דקות. מאז אני כל כולי בתוך התחביב החדש. עברתי כבר כמה קורסים, ואני משמש היום כעוזר למדריך שהכשיר אותי לצלילות.

 

"אני נמצא כל היום תחת הפלורסנטים. רק כשאני יוצא לים אני מרגיש את החופש המוחלט. ברגע שאתה יורד לעומק של 43 מטר, אתה מביא חול מהקרקעית שפעם ראית רק דרך סירות הזכוכית. לא מזמן הייתי בתאילנד, ובאחת הצלילות נגלה לי כריש מול העיניים. תמיד חשבתי שהאינסטינקט שלי יהיה לברוח, אבל במקום זאת בחרתי לרדוף אחריו עם המצלמה".

הצלילה והמקצוע: "אני עוסק בחומר אנליטי ומחשובי, אבל לצלול זה משהו אחר. אם הייתי יכול, הייתי בוחר בזה בתור קריירה בלי לחשוב פעמיים".

 

אוהד הראל צולל, צילום: גידי גולן אוהד הראל צולל | צילום: גידי גולן אוהד הראל צולל, צילום: גידי גולן

 

"אני צריך את האקסטרים כדי לא להיבלע בעולם הטכנולוגיה והעסקים"

ברוך גינדין מוכן לטוס על כל דבר שמרחף

תפקיד: מנכ"ל גרטנר המזרח התיכון

מצב משפחתי: נשוי + 3 ילדים ו־6 נכדים

מגורים: תל אביב

ברוך גינדין נשבה בקסמי הטיסה כבר בגיל 15, כשריחף לראשונה על דאון. חמישה עשורים מאוחר יותר הוא כבר צבר 3,700 שעות טיסה ודאייה ב־55 כלי טיס שונים, וכיום הוא משמש מדריך דאייה וטיסה בעמותת קלוב התעופה. "אני מעדיף את הדאון על פני מטוסים אחרים, כי שם אני מגלה את היכולות האמיתיות שלי. מהרגע שהעלו אותי למעלה, הכל תלוי ביכולת שלי לנווט את הכלי לגבהים ולהישאר שם לאורך זמן. אני צריך את האקסטרים הזה כדי לא להיבלע בעולם הטכנולוגיה והעסקים.

 

"רק לאחרונה חזרתי מפלורידה, שם הטסתי מטוס מוסטנג ממלחמת העולם השנייה. זמן קצר לפני כן השלמתי טיסת פעלולים לא פשוטה במדבר אריזונה, לצד אלוף ארצות הברית בטיסה. חוויה נוספת שאני מאוד זוכר היא הטיסה מעל האלפים, בגובה של 10 מ' בלבד מעל הפסגות המושלגות. הבן שלי, אגב, כבר צבר 130 שעות טיסה, וגם הבת שלו בת ה־6 טסה איתי לאחרונה. היא כל הזמן שואלת מתי נטוס שוב".

הטיסה והמקצוע: "אחרי המתח של העבודה והשעות הארוכות, הכי משחרר זה להיות למעלה בשקט באוויר. הרבה פעמים חשבתי להקדיש את כל כולי לטיסה, אבל מהר מאוד הבנתי שברגע שעושים אותו הדבר כל הזמן, מאבדים את ההנאה. כפית אחת של דבש זה כיף, צנצנת שלמה זה כבר לא טעים".

 

ברוך גינדין והמטוס, צילום: נמרוד גליקמן   ברוך גינדין והמטוס | צילום: נמרוד גליקמן ברוך גינדין והמטוס, צילום: נמרוד גליקמן

 

"לרוץ עם מישהו שצמוד אליך וסומך עליך, זה מרגש"

מיכל רוזן (27) מתאמנת עם עיוורים ולקויי ראייה

תפקיד: ראש צוות פיתוח באלגוסק

מצב משפחתי: רווקה

מגורים: תל אביב

במקום לרוץ לבד בפארק רק בשביל עצמה, מיכל רוזן נענתה להזמנה מבת דודתה והצטרפה לקבוצת ריצה של עיוורים ולקויי ראייה מטעם עמותת אתגרים. הריצה המשותפת גורמת לה לשכוח מכל המגבלות. "כשאני רצה לבד זה שונה מריצה בצמוד לעיוור או ללקוי ראייה. אנחנו נקשרים אחד לשני ברצועה על היד, ואני צריכה לדאוג שהוא לא ייתקע במכשולים ולעקוף אותם במקרה הצורך.

 

"עיקר השוני הוא האחריות שיש לך לדאוג שהוא ימשיך לרוץ, לעודד אותו כל הזמן. אין מותרות של לחוש עייפות או להגיד שקשה לך מדי. כשאנחנו גומרים את הריצות זה כיף, מחכים לנו בסוף הרבה אנשים מהקבוצה ומעודדים אותנו.

"אנחנו נפגשים פעם בשבוע, רצים יחד ומשתתפים בתחרויות. כל אחד בוחר אילו מרחקים לרוץ. אני מסתפקת בריצה של 10 ק"מ, ולאחרונה אף ליוויתי את אחד הרצים במירוץ סביון.

"הרגע שהכי זכור לי הוא הריצה הראשונה שהיתה לי עם עיוור. חשתי בפעם הראשונה את התחושה הזו, שמישהו צמוד אליך וסומך עליך, והיתה בזה הרבה התרגשות".

ההתנדבות והמקצוע: "ההייטק ועולם ההתנדבות לא כל כך רחוקים זה מזה. אנשים רבים בסביבתי עובדים בהייטק, מתאמנים בספורט ומתנדבים. אני אוהבת את שני העולמות ונהנית מהם".

מיכל רוזן , צילום: אוראל כהן מיכל רוזן | צילום: אוראל כהן מיכל רוזן , צילום: אוראל כהן

 

"הבאולינג שומר אותי שפוי בעולם ההייטק"

אור אבירם (31) גוייס לתעשיית ה־IT במהלך משחק כדורת

תפקיד: CTO של חטיבת ניהול הידע באלעד מערכות

מצב משפחתי: רווק

מגורים: תל אביב

עבור אור אבירם, הבאולינג הוא הרבה יותר מתחביב לשעות הפנאי. למעשה, הוא חייב את הקריירה שלו לבאולינג. "אני עובד באלעד מערכות כבר עשר שנים. בתקופת השירות הצבאי הכרתי את שלמה טירן, הבעלים של אלעד מערכות, באולם באולינג. כבר אז הוא אמר לי שאחרי שאשתחרר הוא ייקח אותי לעבודה בחברה שלו. למעשה, הוא גייס אותי לתפקיד של תוכניתן בחברה, אפילו שלא היתה לי תעודה אקדמית או איזושהי הכשרה מקצועית בתחום המחשוב.

 

"כל מה שהיה לי זה גישה לעולם המחשבים ויכולת טכנית גבוהה, שרכשתי לבד מגיל צעיר. היום אני משמש כמנהל הטכנולוגי של חטיבת ניהול הידע בחברה.

"עולם ההייטק שבו אני עובד הוא מאוד לחוץ, והכדורת שומרת אותי שפוי. אני משחק מגיל עשר, וכבר בגיל 16 הייתי חבר בנבחרת ישראל. ב־2006 הייתי אלוף אירופה וסגן אלוף העולם. כיום אני מאמן את נבחרת הנשים של ישראל. התוצאה הכי טובה שלי היא המקסימום האפשרי, 300 נקודות. הגעתי אליה כבר 14 פעמים והצלחתי גם להשיג אותה פעמיים ברציפות".

הכדורת והמקצוע: "כשאני נוסע לתחרויות בחו"ל אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מתחבר למחשב, עונה לאימיילים ועושה כל מה שאני שיכול תוך כדי. ברור שאם הייתי יכול לבחור בין הייטק לכדורת, הכדורת היתה הבחירה שלי".

 

אור אבירם מכדרר, צילום: עמית שעל אור אבירם מכדרר | צילום: עמית שעל אור אבירם מכדרר, צילום: עמית שעל

 

"הריח של החציר עושה לי 'ריסט'"

גילי סהר (38) מלווה את הסייחים שלו מהרגע שהם יוצאים לאוויר העולם

תפקיד: מנכ"ל ובעלים משותף (לצד אבי משען) של חברת דיקומנו

מצב משפחתי: נשוי + 2

מגורים: כפר אורנים

את התשוקה שלו לסוסים חייב גילי סהר למפגש מקרי במהלך שירותו הצבאי בגדה. "הייתי חייל בתותחנים, עמדנו במחסום בג'נין עייפים ובלי אנרגיה לחלוטין. פתאום הופיע משום מקום סוס שכנראה ברח מאחד הכפרים. אף אחד לא העז להתקרב אליו. אבל אני, בלי לחשוב, עם האפוד, הנשק והכל, קפצתי לו על הגב ורכבתי איתו רבע שעה לחלקת יער קרובה. עד היום אני זוכר את הרכיבה הזו.

 

"אחרי שהשתחררתי מהצבא קניתי את הסייח הראשון שלי באמצעות מענק השחרור. קניתי אותו ברמת הגולן ומאז כבר יש לי כמה סוסים, כולם סוסים אמריקאים טהורי גזע, קווטרים. מעבר לרכיבה, מה שבאמת עושה לי את זה זו המלטה של אחת הסוסות שלי. אני יודע בדיוק באיזה לילה היא הולכת ללדת, ואז הבן שלי ואני יושבים עם תרמוס ומחכים לה. היא יושבת על החציר שמחמם אותה, וברגע שיוצא הסייח אנחנו מתקרבים אליו ומברישים אותו בתהליך שנקרא החתמה, כלומר הוא יודע שאנחנו שלו והוא נכנס למשפחה שלנו. זה אחד הרגעים המרגשים.

"כל החוג החברתי שלי מגיע מהסוסים ויוצא איתנו לטיולים. הריח של החציר פשוט עושה לי 'ריסט'. הבן הגדול שלי, בכיתה ג', רוכב איתי. יש לו סוסה משלו, והילדה הקטנה שלי מצטרפת - היא רוכבת על ציוד מיוחד. אשתי מנסה לשכנע אותי להפסיק לקנות סוסים, אבל אין סיכוי".

הסוס והמקצוע: "לפעמים, כשאני חוזר מיום עבודה לחוץ מתחת לתאורת הפלורסנטים וחסר לי אוויר, אני קופץ לרבע שעה לאורווה. אני יושב ליד הסוסות, מלטף אותן, מבריש אותן. זה מחזיר לי את האנרגיות".

 

גילי סהר והסוס, צילום: עמית שעל גילי סהר והסוס | צילום: עמית שעל גילי סהר והסוס, צילום: עמית שעל

 

"אני לא זוכר את החיים לפני השירה"

אלעד טרבלסי (30) כותב את השירים שלו בדרך לפגישות עבודה  

תפקיד: מנהל מכירות של חברות גדולות בסינאל

מצב משפחתי: רווק

מגורים: גבעת שמואל

אלעד טרבלסי מנגן בגיטרה כבר עשר שנים, אבל רק לפני שנה וחצי הוא גילה שהוא גם יודע לשיר. עם ידידתו הדר עוזרי שהשתתפה בעונה השלישית של "כוכב נולד", הוא חיבר מילים למנגינה שהלחין בגיטרה. השורות נהפכו לשיר שהועלה ליוטיוב, וטרבלסי הבין כמה הוא נהנה גם לשיר.

 

"הקלטתי עד היום חמישה שירים, בעיקר בסגנון של פופ ישראלי. בשבועות הקרובים אני מתכוון להוציא לתחנות הרדיו סינגל ראשון שלי שייקרא "זיכרון ישן", דואט עם זמרת בשם רננה כהן. בהמשך אני מתכנן להוציא אלבום שיכלול רק שירים שאני כתבתי, וכולו יכיל דואטים כמו הסינגל.

"אני לא זוכר את החיים לפני השירה. זה סיפוק עצום לעסוק במוזיקה, ואם ייצא מזה משהו אמיתי זה נפלא. הייתי שמח מאוד שזו תהיה הקריירה שלי, אבל כיום זה תחביב שעושה לי טוב.

השירה והמקצוע: "המוזיקה נותנת לי כיוון לחיים, אבל אני עדיין לא רואה בזה קריירה. אני עושה כל מאמץ שזה לא יפריע לי בעבודה. על הטקסטים שאני כותב אני יכול לחשוב בכל מקום. לפעמים אני יוצא להפסקת סיגריה ואז קופצות לי לראש כמה שורות. כשאני נוסע לפגישות אני מאוד אוהב להקשיב למוזיקה ברכב, ואז עולות בי הרבה שורות שאני מכניס לשירים שלי".

אלעד טרבלסי שר, צילום: אוראל כהן אלעד טרבלסי שר | צילום: אוראל כהן אלעד טרבלסי שר, צילום: אוראל כהן

 

"החלפתי חמש עבודות בשנתיים. מרגע שנכנסתי לאילוף נרגעתי"

ניר שדה (33) מצא את השקט באילוף כלבים

תפקיד: איש מערכות מידע ביעל תוכנה

מצב משפחתי: רווק

מגורים: הרצליה

ניר שדה אוהב כלבים מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל לפני שנתיים הוא החליט לקחת את גידול הכלבים צעד אחד קדימה. שדה עבר את ההכשרה הדרושה והחל לעבוד כמאלף כלבים בשעות הפנאי, לצד עבודתו הקבועה כאיש מערכות מידע בחברת הייטק. "החלפתי חמש עבודות בשנתיים, ורק כשנכנסתי לאילוף – נרגעתי. בכל רגע פנוי אני הולך לכלבים, מאלף, מטפל ונרגע.

 

"הטעות הכי גדולה שאנשים עושים עם כלבים היא שהם נוטים להאניש אותם, להתייחס אליהם כמו בן אדם. הם אומרים: 'הכלב עושה לי דווקא, הכלב מבין אותי'. כלב הוא בעל חיים שחייב לחיות במסגרת עם גבולות. אם לא משרטטים לו גבולות, הוא הופך להיות הבעלים והוא מתחיל לעשות צרות.

"להצליח לשנות כלב שקשה לו או כלב שמתפרע זו חוויה עצומה. אסור לנסות להפוך כלבים למה שהם לא - אם כלב נועד למשחק, אל תנסה להפוך אותו לכלב שמירה. לא מזמן עבדתי עם כלב שהיתה לו חרדת נטישה קשה. הוא כבר היה בן שבע, ולאחר כמה בירורים הבנתי שהוא עבר הרבה טראומות בחייו, ולשחרר אותו מהן בגילו זה מאוד קשה. כשכלב מתחיל לפתח טראומה, חשוב לטפל בה כמה שיותר קרוב לאירוע עצמו ולא שנים לאחר מכן".

הכלבים והמקצוע: "אם הייתי יכול להפוך את האילוף לעסק שיפרנס אותי, הייתי עושה את זה מחר בבוקר. בכל השנים שבהן אני עובד בתחום ההייטק חיפשתי משהו שימלא אותי. אבל מרגע שנכנסתי לאילוף הכלבים, הפכתי לאדם רגוע".

ניר שדה מאלף כלבים, צילום: אוראל כהן ניר שדה מאלף כלבים | צילום: אוראל כהן ניר שדה מאלף כלבים, צילום: אוראל כהן

תגיות