בנימין נתניהו, אתה לא אריק שרון

בנימין נתניהו חושב שהוא אריק שרון. הוא חושב שהוא יכול להחיות תוכנית ישנה של שרון  להקים ועדות תכנון אד־הוק שיעקפו את המנגנון המסודר של ועדות התכנון הקיימות בשביל לאשר פרויקטי מגורים, לקרוא לזה בשם צבעוני אחר, ולגרום לציבור לחשוב שהוא הביא לו בשורה מרחיקת לכת. אבל הוא טועה.

הוא טועה משום שביבי זה ביבי ואריק זה אריק ותהום גדולה פעורה בין השניים. וחשוב מזה, בתקופתו של שרון כשר השיכון היה צורך בוער שכיום פשוט לא קיים, למרות ההזדהות הנרגשת והפתאומית של נתניהו עם הזוגות הצעירים. שרון, בתקופתו, הצליח כמעט במחי יד להקים כ־80 אלף יחידות דיור בתקופת העלייה הגדולה מברית המועצות. זה מספר כמעט בלתי נתפס. למנגנון הול"ל שהקים שרון - ועדות לבנייה למגורים - היתה תועלת מיידית שמחיר ארוך טווח בצידה. התועלת היתה ברורה: הקמת עשרות אלפי יחידות דיור ברחבי הארץ בפרק זמן קצר מאוד על מנת לתת מענה מיידי לאוכלוסיית עולים של יותר ממיליון איש שהציפו את הארץ בבת אחת. גם המחיר היה ברור: קיצור הליכים בצורה בהולה תמיד יבוא על חשבון משהו, על חשבון מישהו.

אם כל הליכי התכנון שעומדים בדרכם של יזמי הנדל"ן מיותרים מבסיסם, מזמן היה ניתן לבטלם. הואיל והם עדיין שם, כנראה שיש להם סיבה מלבד העסקת כמה עשרות פקידים. תהליכי התכנון "המיותרים" הללו אמורים להביא בחשבון אינטרסים שהם לא רק מסחריים, כמו למשל לשמור על שטחים פתוחים או על שטחים ציבוריים, במקום להקים שכונות צפופות בצורה בלתי נסבלת בלב שטחים ירוקים, למשל. במקרה של אריק שרון, יגידו ודאי סנגורי השיטה, לא היתה אלטרנטיבה. היה צורך מיידי, קיומי כמעט, לשכן בכבוד את העולים החדשים מברית המועצות, גם אם המחיר היה עיגול פינות מסוים. אבל כיום, בעידן נתניהו, המצב שונה. העולים לא מתדפקים על הדלתות. סבלם של הזוגות הצעירים אמיתי אבל הם עדיין לא מתגוררים ברחובות. העניין הבוער הוא עליית מחירי הדיור, ואת הסוגיה הזאת צריך לפצח.

המחיר שנתניהו מוכן לשלם עבור פיצוח הבעיה הוא הקמת ועדות שיחקו את ועדות אריק שרון, יקצרו הליכים וישלחו את הבולדוזרים לשטח. כולם יגזרו את הקופון: המינהל, בעלי הקרקעות הפרטיים, היזמים, הקבלנים, הבנקים למשכנתאות, כולם. למעט הציבור אשר שומרי הסף, שאמורים לשמור על האינטרסים שלו, יוזזו הצידה כלאחר כבוד.

נתניהו ושרון. תהום גדולה פעורה בין השניים | צילום: סבסטיאן שיינר

הבעיה הנוכחית היא בעיית מחירים. בין היתר היא נובעת מביקוש גדול לדירות מגורים שעולה על ההיצע. עודף הביקוש הזה מסתכם, על פי הערכות שונות, בכמה עשרות אלפי יחידות דיור בכל שנה. הפשרת הקרקעות המואצת של שר השיכון אריאל אטיאס בשנה האחרונה טרם הדביקה את עודף הביקוש הזה. אך אין זה אומר שלנתניהו נתונה הרשות להפקיר את הציבור.

הצעדים שנוקט נגיד בנק ישראל סטנלי פישר בשנה האחרונה - הגברת התמריץ לבנקים להקטין את היקף המשכנתאות במינוף גבוה בשילוב העלאת הריבית - עושים את שלהם, גם אם בהצלחה חלקית. הנתח היחסי של הדירות להשקעה בכלל עסקאות הדיור יורד בהתמדה ככל שהריבית עולה. זה כמובן לא מספיק, אבל לכך אפשר

להוסיף צעדים משלימים בתחום המיסוי (כפי ששטייניץ כבר עשה) ובתחומים נוספים. רק תחום התכנון, שאמור לבטא דאגה של אזרחי המדינה לעתיד נורמלי להם וילדיהם, לא עתיד שבנוי טלאי על טלאי בשיטת נתניהו, רק בתחום הזה אסור לראש הממשלה לגעת. ואם הוא רוצה לגעת בו, הציבור צריך להגיד לו לא. עד כאן.

בשורה התחתונה, לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין את הטריק של נתניהו. אחרי שנה וחצי של מזמוזים בוועדות הכנסת, נתניהו הבין שהרפורמה שלו בוועדות התכנון והבנייה תקועה עמוק בצינורות הבירוקרטיה החקיקתיים. מה עושים? עוקפים גם את הבירוקרטיה הזו. מביאים הצעת חקיקה חדשה שעיקרה זהה לרפורמה התקועה, קושרים זאת הפעם לאיומים במשבר קואליציוני ולזעקת הזוגות הצעירים, ומעבירים שוב לכנסת. הפעם, אם הח"כים יסרבו להתיישר לימינו של ראש הממשלה, הוא יוכל להאשים אותם בהפניית גב לציבור. ובכל זאת, זה לא משנה אם נתניהו קישט את הטריק הזה במילים יפות בלועזית כמו אוטוסטראדה, סופר־טנקר או one stop shop. זה עדיין מריח כמו פוליטיקה זולה.